בממשלת נתניהו הרביעית התיק החשוב ביותר היה התקשורת. בממשלת נתניהו החמישית זה יהיה תיק המשפטים. זו אבן הראשה שסביבה תיבנה הקואליציה שאמורה לפרום את הקשר הגורדי בין נתניהו ואישומיו, והיא תעשה זאת כפי שמתירים קשר גורדי: בחיתוך חד, באבחה אחת.
נתניהו התרשם בימים האחרונים שהמערכת המשפטית מבקשת להעביר לו מסר מאיים: אל תמנה את יריב לוין לשר האחראי על המערכת. כשאמר במסיבת הניצחון של הליכוד שאיננו נרתע מאיומים הוא דיבר לכאורה נגד הפרשנויות באולפני הטלויזיה, אבל למעשה כיוון למשרד המשפטים ולבית המשפט העליון. היועמ"ש כבר התנער מהמסר שמינוי לוין יסבך את נתניהו עוד יותר, בג"צ סירב להתייחס.
זו איננה סוגיה פרסונלית גרידא: יש לזכור שלוין, כמו ארדן בשתי הכהונות הקודמות, לא יסכים לכהן בתפקיד בלי הבטחה לשורת רפורמות שמעבירות צמרמורות של עונג בקרב מתנגדי האקטיביזם השיפוטי וגורמות התקף חרדה לתומכיו: פסקת התגברות, בחירת השופטים על ידי הכנסת, ביטול נוהג הסניוריטי, וזה רק בחודש הראשון. על הפרק הבחירה המשולשת: חוק צרפתי (קשה בחקיקה, קל אחר כך כשהאישום מוקפא), שמירת חסינות (קל לבצע, קל לבג"צ לפסול) או כהונה תחת כתב אישום, שנראית אפשרית עכשיו אבל משולה לניהול מדינה עם מחלה כרונית, ספק סופנית. כהונה של לוין (או סמוטריץ') פירושה אחד: בנימין נתניהו החליט לשנות כיוון, ולאשר לכל הכוחות לנוע לכיוון היעד. בקואליציה שלו לא יהיו סרבני פקודה.
בדרך למפלגת האם
כחלון: שר האוצר הבא יהיה כנראה משה כחלון, ובכל זאת צפוי מהפך במשרד האוצר. הסימן הברור ביותר לכך הוא החלטתו המסתמנת של יו"ר כולנו לרוץ לזרועות הליכוד. מדוע שיירצה להיטמע, אם בשנים הקרובות אפשר לשמור על עצמאות ולחזור למפלגת השלטון רק בעוד כמה שנים?
הסיבה היא, כנראה, ש-2019-2020 עומדות להיות שנים רזות, שנות הידוק החגורה. בממשלה היוצאת כחלון סירב בכל תוקף להעלות ולו מס אחד. הוא נלחם בהעלאת מחיר החלב ונגרר עד בג"צ כי לא הסכים לייקר את המס על טבק לגלגול. הוא הוריד מיסים אבל הבוחרים גבו ממנו מס שולי של שישים אחוז מהקולות. הקיצוצים בדרך הם מהלך שקשה מאוד לעשות כיושב-ראש המפלגה הקטנה ביותר בקואליציה, אבל קל בהרבה כחלק מסיעה בת כארבעים מנדטים.
גורל דומה עלול לפקוד גם את תכנית מחיר למשתכן. האוצר מעולם לא השתגע על המיזם היקר, וההתקררות היחסית בשוק הנדל"ן יכולה לתת עילה מספיקה לחיזלושה של התכנית.
ליברמן: יו"ר ישראל ביתנו נהג בדיוק הפוך. שבועות בודדים לפני הבחירות העביר נתניהו הצעה לליברמן, שאז לא עבר את אחוז החסימה ברבים מהסקרים: פרוש מהמירוץ ותקבל את תיק הביטחון ועוד שיריון במוסדות הליכוד. ליברמן, בצעד שיש בו לא מעט אומץ, דחה את הדרישה. תוצאות הבחירות הביאו אותו למעמד של יהדות התורה: הוא אדיש להן לגמרי שכן עד להודעה חדשה ייצא אליהן כמו שנכנס, בלי מאמץ מיוחד. זה מאפשר לו יכולת תמרון משמעותית.
ליברמן איננו כה מסתורי כפי שנוטים לתאר אותו. אין שום סיבה הגיונית שימנע הקמת ממשלת ימין. הדרישות שהציב בנאום הניצחון השבוע צנועות יחסית: הוא לא הזכיר את המוקש האמיתי, חוק הגיור. בנושא עזה אמר שנתניהו והוא יצטרכו להגיע "לעמק השווה", עמק ששניהם גרו בו יחד בכיף שנים רבות. נשאר חוק הגיוס, אבל זה מוקש ש-42 יום יספיקו כדי לפרק אותו. כמו שנכתב כאן בשבוע שבו התפטר, בתחילת הסתיו, מי שלא רצה אותו כשר הביטחון יקבל אותו כשר הביטחון.
שקד: יכול להיות, לא בטוח, שבעוד כמה שנים הכישלון של הימין החדש עוד ייראה בטעות כמו הדבר הטוב ביותר שקרה לאיילת שקד. במשך כהונה שלמה היא הייתה מספר 2 שפופולרי יותר ממספר 1 במפלגתה, ומחזיקה בתיק בכיר יותר. מצפונה (יש דבר כזה אצל פוליטיקאים) לא נתן לה לנטוש אותו, למרות שבליכוד היא אורחת כבוד. נתניהו היה רוצה, אבל איננו יכול למנוע ממנה התפקדות והתמודדות, כשם שלא הצליח לסכל את בחירתו של גדעון סער בצמרת הרשימה. ההפסד בבחירות מעניק לה את הגט שרצתה, בלי קרב הגירושים המכוער.
אלמנטרי, ווטסון
בישיבת הסיעה הראשונה של כחול לבן היו בכל זאת הרבה חיוכים. לא כל יום מגיעה מפלגה מ-0 ל-35 תוך חודש וחצי. כשהמחמאות מסביב רבו, גבי אשכנזי ביקש את רשות הדיבור וסיפר סיפור. שרלוק הולמס ועוזרו ווטסון מתעוררים באמצע הלילה בסוואנה האפריקנית. מה אתה רואה, שואל הולמס. אני רואה את יפי השמיים האפריקנים, משיב ווטסון. ומה עוד, מקשה הבלש. אני מביט בכוכבי הלילה ומהרהר באפסות האדם אל עצמת היקום. ומה אתה רואה, משיב ווטסון להולמס. "אני רואה שגנבו לנו את האוהל", ציטט אשכנזי את תשובתו.
ראש הממשלה הנוכחי כבר הפך את קדימה, העבודה והמחנה הציוני למחסן החלפים של ממשלתו, וזו מטרתו גם הפעם. מדהים עד כמה מהר החל התהליך: כבר למחרת הבחירות החלו בליכוד לסמן שמות של עריקים ועריקות פוטנציאליים.
כדי להימנע מזה, ראשי חוסן לישראל בוחנים עכשיו הקמה זריזה, אבל ממש זריזה, של מוסדות מפלגתיים: מינוי מנכ"ל, הקמת מטות ברחבי הארץ, פתיחת מפקד. כרגע כחול לבן מזכירה את הריאליטי "חתונה ממבט ראשון", סיעה שרוב אנשיה פגשו זה את זה ערב ההשבעה. לח"כ שמרגיש שהגיע בטעות לפוליטיקה במיזם חד-פעמי יהיה קל יותר לערוק תמורת מינוי מאשר למי שרואה אופק בסיעתו גם בכנסת הבאה.
יש לכך עוד סיבה, סמויה מעט מהעין: הלקח של כמה מבכירי כחול לבן הוא שהברית עם יאיר לפיד מסכלת כל סיכוי למהפך, או אפילו ישיבה בממשלה. הם התרשמו – כנראה עוד במהלך הבחירות – שאף ח"כ חרדי לא יסכים לעולם לשבת בממשלה אחת עם יש עתיד. הקמת מפלגה שלא תישען בלעדית על התשתית של לפיד תשפר את כושר המיקוח שלהם בכהונה, או לקראת פרידה עתידית או לקראת דילולו בעתיד. אם יש עתיד לגנץ וחבריו, הוא תלוי בהפיכת חוסן לישראל למפלגה בשר ודם.
איטלקי כפול
57 סקרים פורסמו במהלך מערכת הבחירות. בכולם הימין החדש עבר את אחוז החסימה. ב-12 הסקרים האחרונים "זהות" של משה פייגלין זכתה לייצוג של 4-7 מנדטים. באף סקר בחודש האחרון לא הגיע הליכוד ל-35 מנדטים.
כמובן, ייתכן שכל התמורות הדרמטיות אירעו ב-96 השעות האחרונות שבין סגירת הסקרים לפתיחת הקלפיות. ייתכן, אבל לא משנה. מדע הסקרים כפי שהכרנו אותו חייב להשתנות או לחדול.
יש לכך כמה סיבות: ראשית, ריבוי המפלגות בישראל הופך את מלאכת החיזוי לבלתי נסבלת. הסוקרים האמריקנים דוגמים שני מועמדים ממפלגות ותיקות. עמיתיהם בארץ לא נהנים מהיסטוריה של דפוסי הצבעה לכחול לבן או לגשר, שכן אלה מפלגות בנות כמה שבועות. שנית, הישראלים הם מצביעים אסטרטגיים יותר ממקומות רבים בעולם. ארתור פינקלשטיין טען פעם שאין דבר כזה הצבעה אסטרטגית ברמת הבוחר הבודד, עד שפגש את הישראלים והשתכנע אחרת. ימני שמרגיש שהבית בוער יצביע ליכוד גם אם הוא מזדהה הרבה יותר עם בנט או כחלון.
שלישית, הקצב שבו מתנהלות מערכת הבחירות הופך את היומיים האחרונים של מערכת הבחירות לחשובים יותר משלושת החודשים שקדמו להם. ב"ידיעות אחרונות" פורסמו בבחירות 1981 שלושה סקרים. הכנת כל אחד מהם ארכה שבוע, והוא הצטנע בשיפולי העמוד הראשון. סקרי המנדטים של היום נערכים במשך כמה שעות והופכים לכותרת הראשית בחדשות. אילוצי הדד ליין ותאוות הכותרות של העיתונאים מתנגשים חזיתית בדרישות המחקר של הסוקרים, וכולם נפגעים.
רביעית, הפאנלים האינטרנטיים חשופים למתקפת טרולים של מפלגות קטנות עם גרעין תומכים נלהב. סוקרים סיפרו בבחירות האלה ש"זהות" של פייגלין הייתה זוכה ללמעלה מעשרה אחוז במשך חודשים. התוצאות לימדו שפייגלין ייצר הרבה רעש בסקרים ומעט קולות בקלפי. חמישית, ישראל היא מדינה קטנה שבה קשה להתפרנס. רוב מכוני הסקרים לא יכולים לשמור בלעדיות לכלי תקשורת, ונאלצים לערוך סקרים גם עבור מפלגות. אין זה אומר חלילה שהתוצאות המתפרסמות מוטות, אבל אמון הציבור נפגע קשות.
סקר איננו תחזית ליום הבחירות אלא תמונת מצב ליום עריכתו, משננים ובצדק הסוקרים הבכירים בישראל. אבל אם כך, נראה שהנזק בפרסום רב כרגע על התועלת. אורלי לוי, למשל, רשאית לחוש פגועה ובצדק: החודש האחרון שבו לא עברה את אחוז החסימה הרתיעה בוחרים מהצבעה עבורה. באופן שונה אבל דומה חוסלו בנט ושקד: רבים היו משוכנעים שיעברו את אחוז החסימה ונמלטו אל הליכוד בגלל פיגור מול גנץ, פיגור שלעולם לא נדע אם היה אמיתי או מדומה.
לא לחוק צרפתי זקוקה ישראל, אלא לחוק איטלקי כפול: הפרלמנט ברומא אוסר על פרסום סקרים ב-15 הימים שלפני הבחירות. חודש ללא סקרים יכול להיות התחלה לא רעה לבחירות 2023.
מה חדש
ליאור מאירי, מראשי הליכודניקים החדשים, נעלב והאדים כשעיתונאים שאלו אותו אם הוא אכן תומך במפלגה. "כולנו הצבענו ונצביע ליכוד", התפרץ לשאלתה של כתבת גלובס ערב הפריימריז האחרונים. מי שהאזין למנהיגי הקבוצה בת אלפי המתפקדים לאורך הפריימריז יכול היה להתרשם שפוסטרים עם הל' המתנפנפת תלויים אצלם בסלון.
הצצה בדף הפייסבוק של הליכודניקים החדשים בתום בחירות 2019 מעלה מסקנות אחרות: מאז הוכרזה מערכת הבחירות, הקבוצה שטוענת שהיא בשר מבשרו של הליכוד עשתה הכל כדי לשתות למפלגה את הדם בקשית. למעלה מעשרים פוסטים פורסמו מאז החלה מערכת הבחירות. אפילו באחד מהם לא נשמעה הקריאה הפומבית להצביע מחל.
בדיוק ההפך: לאורך מערכת הבחירות, הליכודניקים החדשים תקעו כל מקל אפשרי בגלגלי הקמפיין: הם תקפו את נתניהו במהלך העימות על עיתוי פרסום כתב החשדות ("נתניהו, אתמול צעדת צעד אחד רחוק מדי. ההתקפה האישית הבוטה שלך נגד הפרקליטות… אינה דרכה של תנועת הליכוד"); קראו לסיעה להתמרד ("שקט הוא רפש"); לא אמרה מילה כשנתניהו כונה בוגד אבל ארבה לכל תקלה או התלהמות בקמפיין של המפלגה ("בושה וכלימה"). הם פרסמו תמונת פוטושופ של נתניהו עם כרזה של כהנא על הקיר, וכשהליכוד שריין מקום לבית היהודי עתרו לבית הדין. "אין מקום בליכוד לסוסים טרויאניים", כתבו בדף הפייסבוק, בהתבטאות שפרויד היה ממסגר ותולה על קיר משרדו.
צחי הנגבי, בעצמו ליכודניק חדש (או כחדש, אם לדייק, אחרי עריקה ממושכת לשמאל), הגן עליהם בעוז לאורך הבחירות ואמר שתשעים אחוז מהם הם "ליכודניקים שפועלים לתיקון הליכוד". גם במקרה הזה הוא לא דייק. קבוצת הליכודניקים החדשים, על אלפי מתפקדיה שכבר השתתפו בפריימריז ועוד האלפים שמחכים בקנה, היא הניסיון השאפתני ביותר לשינוי פניה של מפלגת השלטון מאז הפייגלינים בעשור שעבר.
ככל שזה תלוי בבכירי הליכוד, גורל שתי הקבוצות יהיה דומה: במפלגה מתכוונים להאיץ בקרוב את המהלכים לסילוק אלפים מהמתפקדים החדשים, וגם ליזום מפקד נגדי שידלל את כוחם, בקרב הציונות הדתית שנותרה הומלסית ברובה.
מהליכודניקים החדשים נמסר: "למרות הברית שכרת נתניהו עם הכהניסטים והמאבק שניהל נגדנו, הצענו את עזרתנו בקמפיין ונדחינו. נאמר לנו שהעוזרת האישית של נתניהו אסרה על אנשינו להגיע לכנס תמיכה. ועדיין, ארבעים משקיפים שלנו יצאו לקלפיות, וראשי הקבוצה תמכו בפומבי במפלגה ברשתות החברתיות. צר לנו שאיבתם של גורמים במפלגה כלפי הליכודניקים החדשים מנעה מהמפלגה ליהנות מעזרת עמוד הפייסבוק שלנו".
(פורסם ב"ידיעות אחרונות")
