גן הוורדים המטופח חוצץ היטב בין מבנה בית־המשפט העליון למשכן הכנסת הסמוך. התקשורת הישראלית, לעומת זאת, מקפידה על חלוקה ברורה של הגן בין שתי הישויות: הקוצים לחברי הכנסת, השושנים לעוטי הגלימות מהיכל המשפט והצדק.
מעבדה כימית לטקסטים, לו היתה כזו, היתה מצליחה למצות מכל דיווח ממוצע על הכנסת כף גדושה של ציניות, סרקזם ולעג לבית הנבחרים. המוסכמה הכמעט מפורשת שעומדת בבסיסן של רוב הכתבות מהפרלמנט היא שמאה ועשרים הח"כים הם חבורה של מזייפי הצבעות, מעתיקי עבודות וחובבי פגרות; הם באים מאוחר ועוזבים מוקדם, מתבטלים במזנון המפואר שלהם ובשאר הזמן נחים רגל על רגל בלשכותיהם המהודרות, בעודם מזמינים לעצמם וילונות קטיפה על חשבון תקציב הקשר לבוחר.
300 מטר משם, לעומת זאת, אפוף הדיווח העיתונאי ביחס של הדרת כבוד הגובלת בקדושה. לשופטים אין דמות הגוף, גם לא רכב שרד, תנאים או לשכה מפוארת: רק קול צלול שמשמיע מפעם לפעם את פסיקותיו, והעיתונאים אומרים אמן ורצים לדווח. והעליון לא לבד: עד לעימות מזוז—ארבל סוקרה פרקליטות המדינה משל היתה שובך יונים; הוועדה למינוי שופטים, על שלל העסקאות המביכות שנתפרות בה בסגנון "שופטת ערבייה תמורת רשם דוס", נהנית על־פי רוב ממעטה חשאיות כמו של הקונקלבה.
תנאי הפתיחה של כתבי המשפט, יש להודות, קשים לאין שיעור מאלה של עמיתיהם לתא הפוליטי־פרלמנטרי: הם עובדים מול מערכות דברור ריכוזיות, וניצבים בפני חומת שתיקה בצורה מצד מושאי הסיקור. בכנסת, לעומת זאת, ההדלפות מתעופפות בחלל האוויר, רק הושט היד וגע בן. כתבי הכנסת אוכלים עם מושאי הסיקור שלהם מאותו מסטינג, מאזינים לשיחותיהם המביכות בחדרי השירותים המשותפים, ומתעדים אותם בגודל טבעי. כתבי המשפט, לעומת זאת, רואים את השופטים עם גלימות בלבד. סעודותיהם של 15 המופלאים נפרדות, לשכותיהם לא נשזפו מעולם באור המצלמות ופיותיהם חתומים עד עולם, או עד למסיבת הפרישה.
אלא שמדובר לכל היותר בנסיבות מקילות, לא בכתב זיכוי. אהרון ברק אמנם אינו אלי אפללו, ודליה דורנר אינה דליה איציק, אבל זה אינו הופך אותם למרטירים. מילא הפסיקות השנויות במחלוקת שיצאו תחת ידיהם של בתי־המשפט, אבל האם פגרותיהם של שופטי המחוזי אינן מצדיקות ידיעה? מדוע היינו צריכים לחכות לתוכנית "בולדוזר" כדי לגלות מיהם השופטים המתעצלים בהנפקת הכרעות וגורמים עינוי דין מתמשך? מה עם הטענות של עורכי־דין ידועים על שופטים שנרדמים בדיונים ועל אחרים שלא טורחים לקרוא את חומר הראיות? מתי נזכה לצפות בכתבה מושחזת על הוצאות השופטים ועל תנאי העסקתם? על סכומי העתק שדרש שופט עליון בדימוס תמורת ימי חופשה? על הנתק המוחלט ששרר בין שניים מחבריו השופטים על רקע משפחתי, מה שהעכיר את האווירה במבנה השיש המהודר? היכן הכפולות במוספי סוף־השבוע שיחשפו את המתרחש מאחורי הקלעים של ההחלטה על הגיור הרפורמי? מדוע שום עיתון יומי לא ויתר פעם על הפוסטר החצי־שנתי "לאן נוסעים השרים בחו"ל" לטובת מפת רחובות של שכונת יוקרה ירושלמית מסוימת, כדי לבדוק אחת ולתמיד אם נכונות הטענות שרבים משופטי העליון מתגוררים בה?
צרכני התקשורת בישראל אינם יודעים, למשל, שהמערכת המשפטית הפרה במשך חודשים ארוכים החלטה של כנסת ישראל: ועדת החוקה הורתה אשתקד להרחיב את מספרם ל־15, אבל ארבעה חודשים אחר־כך עדיין לא מולאה ההוראה הזו, מסיבות שונות ומשונות. כאשר המערכת המשפטית מפירה לכאורה חוק, זה מצדיק כותרת ראשית לא פחות מאשר ח"כים שמצביעים פעמיים. אבל אנחנו העדפנו לעסוק בעימות העסיסי האחרון בין רוחמה לענבל. האם זה באמת יותר חשוב?
הסיקור הסלחני והאוהד כלפי מערכת המשפט נובע מתחושה אמיתית של הכתבים שזהו המעוז האחרון בישראל שעליו טרם השתלטו השחיתות והפופוליזם. יש בזה הרבה מן האמת, אבל מכאן ועד ל"כזה ראה וקדש" ארוכה הדרך. כל עוד נבחרים השופטים בהליך סודי למחצה, העיתונות היא הדרך היחידה של הציבור לפקח על שופטיו.
אגב, דורית ביניש תהפוך בעוד זמן לא רב לנשיאת בית־המשפט העליון על־פי הקריטריון המקצועי הנכבד המכונה ותק. אם תא כתבי המשפט היה קצת יותר נשכני, היה אחד מחבריו מציין כבר שעל־פי אותו נוהג, אם היה ראש הממשלה פורש לחוותו בסוף 2004, היה מחליפו לא אחר מאשר נתן שרנסקי.
הכנסת, לעומת זאת, קנתה לעצמה בצדק את הסיקור הלעגני: במרדף אחר כל מיקרופון רענן, בהשתטות המביכה, בניסיון למצוא חן בעיני התקשורת גם במחיר פגיעה בתפקוד בית המחוקקים. אלא שהכנסת גדולה מסכום נבחריה, והעיתונאים צריכים לשמור עליה מפני עצמה. זה קשה, זה לא פופולרי וזה קצת פחות צבעוני, אבל בסוף זה ישתלם. למיטב ידיעתי, עד כה טרם נמצאה כנסת אחרת.
בכלל, אם מותר להשמיע הרהור מסוכן שכזה בקול, ייתכן שהכנסת סובלת מחשיפת יתר. כבוד השופט ברק יודע היטב מדוע הוא נלחם נגד הכנסת מצלמות לאולמות הדיונים, בעוד שהכנסת מקימה לעצמה ערוץ טלוויזיה. לא יזיק להוציא את המצלמות מכמה דיונים מהותיים בכנסת, ולשדר במקומם כמה דיונים מהותיים בבג"ץ.
אור השמש הוא אמנם חומר החיטוי הטוב ביותר, אבל גם חשיפת יתר, כידוע, עלולה לגרום נזקים. השופטים, לעומת זאת, יוצאים לאוויר הפתוח כשהם מרוחים בשכבה עבה של מקדם הגנה עיתונאי.
(פורסם ב"העין השביעית", גליון 57, יולי 2005)
