כך נולדה העסקה עם חמאס מאחורי הקלעים

ארץ האפשרויות

אם הישראלים היו שומעים כיצד דיבר נשיא ארה"ב על החטופים, ספק גדול אם הוא היה זוכה לשאגות עידוד מקצה הכיכר ועד קצה במוצאי השבת האחרונה. להגיד שהם היו עבורו מטרה משנית יהיה לשון המעטה, וגם זה בלשון המעטה. טראמפ דגל בחיסול חמאס בדרך האמריקנית, ו־20 חטופים חיים (הוא תמיד התבלבל במספר שלהם והקטין אותו, מעניין מה פרויד היה אומר) נראו לו עניין שולי, נזק אגבי. רק באיחור הוא תפס עד כמה מדובר בעניין אסטרטגי עבור הישראלים, ולכן גם עבור ממשלתם. בארה"ב, נשיאים בדרך כלל חטפו ביקורת לא על כך שמיעטו להיפגש עם משפחות חטופים, אלא כשהרבו מדי לעשות זאת (לפרטים: "רונלד רייגן" בגוגל).

באחד הדיונים לפני מרכבות גדעון ב', נתניהו דיבר על השריטה שתיוותר בחברה הישראלית כשכוחותינו יכבשו את עזה במחיר חיי החטופים. יורשה לי להעריך שהוא לרגע לא באמת האמין שיגיע הרגע. כי בחודשים האחרונים, התפיסה של נתניהו ושל דרמר היתה שמבצע לכיבוש העיר עזה, אם יהיה, אולי יתחיל – אבל בוודאי לא יגיע לסיום. כבר נכתב כאן בחודשים האחרונים ש"משהו מתבשל" (28.08.25), ושבוע אחר כך: "לא בהכרח עסקה או כיבוש: יש סימנים שמתבשלת דרך שלישית" ("ועכשיו למשהו שונה לגמרי", 05.09.25).

והנה הסיפור של הכנת התבשיל: באביב האחרון, אחרי סיומה המוצלח של המלחמה באיראן, ישראל ניסתה לנצל את התנופה כדי להגיע לעסקה חלקית. הרעיון היה לשחרר מחצית מהחטופים, ובמהלך 60 ימי ההפוגה להגיע פחות או יותר לאותם התנאים שהושגו השבוע. אבל חמאס, בהשראת קמפיין ה"הרעבה" שהחל לתפוס תאוצה, סירב. הנשיא טראמפ, שעוד היה תחת רושם הניצחון באיראן, חשב שצה"ל יוכל לחסל את שאריות חמאס במהירות שבה ריסק את תוכנית הגרעין. השילוב של סרבנות חמאס ושאפתנות הנשיא הוביל את ישראל להחלטה להיכנס לעיר עזה.

את הרעיון נתן השר אבי דיכטר: כיבוש העיר זה סוף חמאס, אמר באחת הישיבות. הפלא התרחש כמעט מיידית: "עוד לפני שכוחותינו נכנסו לעיר", סיפר דרמר, "שלושה ימים של דיבורים על המבצע עשו את מה ששלושה חודשי משא ומתן נכשלו בו. חמאס הסכים לפתע לעסקה חלקית. אבל אז כבר נגמר הזמן". ישראל עמדה בפני שתי אפשרויות: אחת, לכבוש את שאריות הרצועה ולהקים ממשל צבאי בתמיכה אמריקנית. דרמר ונתניהו סברו שלכך צריך אחדות בעם וגיבוי מטראמפ. המרכיב הראשון לא התקיים, השני – בספק גדול. אפשרות שנייה היתה תוכנית בייצור ישראלי, בהובלה אמריקנית ובתמיכה ערבית.

הנשיא רייגן אמר פעם לאנשיו: אתם תכתבו את התוכניות, אני אהיה הפרזנטור שישווק אותן. כך היה גם בתוכנית הזו, כשדרמר בתפקיד הכותב. היה ברור שכל תוכנית שתוצג כישראלית תמות עוד בטרם לידתה. זה לא אומר שכל ציוץ היה מתואם, כך אמר השבוע השר בישיבת הקבינט, אבל בכל הנושאים הגדולים הלכנו יחד. החל משא ומתן מפרך עם מדינות המזרח התיכון. בסבב שנערך בניו יורק, נראה היה שאין סיכוי להכניס את כל הפילים האלה לפרייבט אחת. נציגי ישראל חזרו משם עם 17 הערות מהותיות של המדינות הסוניות, ואף הסכמה באופק.

ואז הגיע 9 בספטמבר. בשעת בוקר מוקדמת נערכה התייעצות טלפונית של שלושה בלבד על החיסול: רה"מ נתניהו, שר הביטחון כ"ץ והשר דרמר. שלושתם תמכו בתקיפה. הרבה עניינים עלו בהתייעצות, אבל אחד לא: איש מהם לא סבר שיש התחייבות ישראלית לקטארים להימנע מחיסול אנשי חמאס על אדמתם. נתניהו צלצל לנשיא טראמפ דקות לפני כן. הנשיא היה מנומנם אחרי ליל דיונים שהסתיים מאוחר, לקח זמן להשיג אותו. התקיפה יצאה לדרך.

עד עכשיו לא ברור איך חמקו בכירי חמאס מהתקיפה, אבל ברור שהיא קירבה את העסקה. בשבועות האחרונים כתבתי שזה היה החיסול הכושל הכי מוצלח, במובן שהוא אותת לקטארים שהמלחמה תגיע אליהם אם לא יפסיקו את המשחק הכפול. דרמר סבור אחרת. הוא קושר בין החיסול להסכם, אבל בדרך אחרת לחלוטין.

הקטארים, כך מתברר, היו משוכנעים שבהסכמתם לארח את שיחות המשא ומתן לעסקה הם קיבלו חסינות מישראל מפני תקיפות על אדמתם. מבחינתם זו היתה הפרה בוטה של התחייבות, ועלבונם היה כבד. קטאר לא הצליחה להביא עסקה זמן רב, אך בלסכל עסקאות היא לא רעה בכלל. "מדינת ספוילר", קראו לה בירושלים, שיכולה להרוס בקלות כל הסכם, כפי שעשתה לעסקת החטופים המצרית שהתגבשה באביב האחרון מעל לראשה.

קטאר היא מדינה מורכבת, כך אמר נתניהו לא מזמן. ממה היא מורכבת? בירושלים מתארים שתי רכבות שנוסעות מאחורי אותו קטר: האחת בהנהגת אמו ואחיו של השליט. היא תומכת האחים המוסלמים ושונאת ישראל מובהקת. השנייה – של ראש הממשלה וכמה בכירים אחרים, שוחרת התקרבות למערב. בערך באפריל זוהתה תפנית שמבצעת דוחא. היחסים עם ארה"ב התהדקו משמעותית, וחמאס, בן החסות המופרע, הפך לנטל ולכתם. כל מדינות ערב מיהרו להתייצב בוועידה של האמיר, גם מכעס על ישראל וגם מפחד מהשתלטות כחול־לבן על המזרח התיכון. הגאונות של האמריקנים היתה להמיר את האנרגיה השלילית הזו לדלק שיטיס את העסקה אל היעד. אתם רוצים שישראל תפסיק? אז בואו נסיים את המלחמה, אמרו למדינות הסוניות, וכך רתמו אותן אל מתווה שנראה היה בלתי אפשרי: מחויבות פאן־ערבית, כמעט פאן־מוסלמית, לחיסול הארגון. דרמר ניסח את ההתנצלות על מות איש הביטחון הקטארי, ובדוחא גמלו במחווה של רצון טוב עם מיתון דרמטי בקו העוין של "אל־ג'זירה".

יותר מלרתום אותם נגד חמאס, שעלה לכל העולם הערבי על העצבים, ההישג היה לרתום אותם למתווה שאין בו את הרשות הפלשתינית בעתיד הנראה לעין. זה מה שעיכב את האמירותים, למשל, מכניסה כבר לפני שנה וחצי. במובן מסוים זה החידוש הגדול: לפני התוכנית עזה היתה של הרשות הפלשתינית, וכעת היא ערבית־בינלאומית עד להודעה חדשה. הרשות כל כך שונאת את חמאס, עד שאמרה כן.

כן, יהיה פתרון שתי המדינות, כך אמר דרמר השבוע. אבל לא בין הירדן והים, אלא ברצועת עזה עצמה. התוכנית היא שכל עוד חמאס לא מתפרק מנשקו, השיקום מתחיל – אבל רק במחצית הרצועה שבשליטת ישראל. מה שלא עשו שנתיים של מלחמה יעשו כוחות השוק: איפה תרגיש האוכלוסייה שעדיף לחיות – בין החורבות תחת מגפי חמאס, או באזור משוקם עם בית ספר במימון אמירותי וקרוואן לכל משפחה?

האמריקנים מאמינים שזה מצב זמני, ומשוכנעים שחמאס יפורק מנשקו בהקדם. ישראל, כמובן, סקפטית הרבה יותר. תסבירו לי בבקשה, אמר להם הרמטכ"ל אייל זמיר באחת השיחות. הכוח הרב־לאומי שלכם, עם כמה פלוגות, מגיע למנהרה. אנשי חמאס חמושים שם. איך בדיוק זה מתפרק? מי ימסור את הנשק? ומה אם לא? אתם לא האמנתם שהשלב הראשון יקרה, אמרו האמריקנים, תאמינו שיקרה גם השלב השני. קצת אמונה, אמרו היהודים עם דגל ארה"ב על דש חליפתם ליהודים עם דגל ישראל.

ערפל, קרב

הרבה דברים לא צפויים התרחשו בחודש האחרון. הנה עוד הפתעת אוקטובר: כשהמליאה תשוב לעבודתה ביום שני הקרוב, לא יהיה על שולחנה חוק לפיזור הכנסת. חוות דעת משפטית קבעה שבגלל נפילת הצעת החוק בקיץ האחרון, צריך 61 חתימות כדי להעלותה מחדש בקרוב. החרדים אמורים היו להצטרף, ולו רק כדי לאיים על נתניהו. אבל אז הגיעה העסקה, והאופוזיציה אפילו לא פנתה. הם הבינו שאין סיכוי שדרעי יחתום להם ברגעים היסטוריים כאלה. הוא לא גולדקנופף, שמשווה בין חזרת חטופים משבי חמאס לחזרת אסירים מהכלא הישראלי.

ראש הממשלה עדיין מעוניין בדחיית הבחירות ככל האפשר, כך לפחות הוא אומר בשיחות. הסיבה? קודם כל, ההיסטוריה: נתניהו נפטר משותפים והקדים בחירות רק פעם אחת – בממשלת בנט־לפיד השנואה עליו. תורת ההפעלה שלו היא שעדיף יום שלטון ביד משניים על העץ. במיוחד כעת, כשמעבר לפינה נמצאים הסכמי שלום עם מדינות מוסלמיות. על פי המידע, הן לא יחתמו בממשלת מעבר. הן רוצות אופק לשנים, ולא לשמש תעמולת בחירות.

אז אם נתניהו רוצה לדחות את הבחירות – למה הוא לא מעניק לדרעי ולגפני את הטיפול המפורסם שלו, שכולל שיחות בלי סוף, פגישות ולחץ פיזי לא מתון? הרי נראה שש"ס מתה לחזור לממשלה. אולי הוא מעכב את המהלך כי היה עסוק, ואז חולה. ואולי, רק אולי, הוא רוצה שבועיים-שלושה של שקט, שאותם הוא קיבל עכשיו כדי לבחון את האפשרויות.

אם הסקרים יראו תפנית דרמטית לטובתו, ואם יתברר שחוק הגיוס הוא עדיין בלתי פופולרי גם בעת רגיעה יחסית, אולי שווה לו ללכת לבחירות בסוף החורף. ואם, כמו אחרי איראן, גם עכשיו המחט לא תזוז, יגדל התמריץ להמתין עד הרגע האחרון. בקיצור, כמו שבנק ישראל קונה דולרים ליום סגריר – נתניהו קונה זמן.

אור וצל

עכשיו, כשכל החטופים החיים בבית ומלאי התירוצים אזל, הגיע הזמן שמדינת ישראל תקבל את ההחלטה שממנה היה לה נוח לברוח במשך יותר משנתיים: עונש מוות לרוצחי הנוחבה. קודם כל, כדי שלא ישתחררו בעסקה הבאה שהרי בוא תבוא מתישהו. ובעיקר, כי כך דורש הצדק.

לא נעים להיות מדינה עם עונש מוות, אבל המחשבה על מימון חבורת הרוצחים הזו נעימה עוד פחות. גם התירוץ שהדבר יעודד טרור נראה מגוחך אחרי יממת הטרור מהקטלניות בתולדות העולם. אם לא יחול שינוי של ממש בכל תחום במאבק בחמאס – לא יחול שום שינוי בפעולותיו כלפינו. משפט פומבי בניר עוז, תאי זכוכית, גרדומים.

הרבה סרטוני חטופים יצאו בשנה האחרונה. רובם המכריע פורסמו בשבת אחר הצהריים, קצת לפני שהעצרת בכיכר החטופים וההפגנה בקפלן מתחילות. מעניין לשים לב לשניים שאף סרטון או תמונה שלהם לא פורסמו על ידי חמאס: אבינתן אור ואיתן מור, הראשון משילה והשני מקריית ארבע.

חמאס ידע היטב ששתי המשפחות הללו לא יסכימו לשדר אפילו פריים אחד שנערך במנהרות – שתיהן נאמנות לתפיסה, שבראשית המלחמה היתה קונצנזוס, לא לשתף פעולה עם הלוחמה הפסיכולוגית של אבו עוביידה. הוא לא טעה, כמובן: משפחת אור היתה היחידה שסיננה את חמאס בשיחות הווידאו הביזאריות בבוקר השחרור.

האם מדינה דמוקרטית יכולה להחיל על עצמה צנזורה עצמית לאורך זמן? ספק גדול. מסיבה זו, אין שום טעם לחוקק את המלצות ועדת שמגר, שאוסרות שחרור מחבלים המוני, ואפילו מפגשים בין ראש הממשלה לבין משפחות חטופים. אין גוזרים גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

ועדיין, יש כניעה ויש כניעה. משפחות אור ומור הציבו את הסטנדרט הראוי בתנאים איומים. חבל שתחנות הרדיו הארציות, אחת של הממשלה ואחת של הצבא, לא למדו מהן: במקום לפתוח כל שעה ב"לא עוצרים עד שכולם חוזרים", להוסיף בשעות זוגיות "לא עוצרים עד הניצחון". הממשלה קבעה שתי מטרות למלחמה, והתחנות שהיא מממנת החליטו שיש רק אחת.