הנה תפנית שהמודיעין הפוליטי של ראש הממשלה לא חזה: במפת האיומים שלו, ועדת החוץ והביטחון בראשות שאול מופז נתפסה עד לאחרונה כגורם אוהד ומלטף. אחרי הרשעתו של צחי הנגבי, נתניהו נלחם בכל כוחותיו כדי להשאיר את הוועדה, נכס קואליציוני יקר ערך, בידיה של מפלגת האופוזיציה הראשית. הוא עשה זאת במטרה ברורה לחזק את היריב העיקרי של ציפי לבני בקרב על ראשות קדימה, וציפה לגמול הולם.
הסיוע האגפי מנתניהו למופז אינו דבר חדש. בפריימריז לראשות קדימה ב-2008 סירב הליכוד להצליב את רשימות המתפקדים מחשש שהדבר יגרע מהתמיכה במופז. ב-2009 נתניהו ומופז פלירטטו ממושכות סביב רעיון העריקה של שביעייה לליכוד. הקואליציה אפילו העבירה בכנסת את "חוק מופז", שנועד לאפשר לאחרון להתפלג מקדימה ולהצטרף לממשלה כשר הביטחון.
רק שבמקרה הזה, האויב של האויב לא התגלה כידיד. ממש כמו טורקיה, גם מופז הפך בן רגע מעמית לטורף. מכס יו"ר הוועדה הוא מוביל בליץ תקשורתי על כל צעד ממשלתי. את המתקפות הארסיות ביותר נגד נתניהו בשנה האחרונה הנפיק הרמטכ"ל לשעבר. "שוב חזר אלינו ביבי הפלגן והסכסכן, המסוכן במהדורות נתניהו", הוא אמר לאחרונה מעל בימת הכנסת, בעוד נתניהו נועץ מבטו בספר ומתקשה להאמין. הזהו שאול?
האסטרטגיה של מופז פשוטה ויעילה. הוא, ויועצו האסטרטגי החדש (השמועות מדברות על ליאור חורב, לשעבר איש לבני), הגיעו למסקנה שהדרך להשתלט על קדימה היא להכות בנתניהו חזק ככל האפשר. בסיועו של יועץ אחר, גם נאומיו העציים של מופז הפכו בן לילה למופת של כתיבה אופוזיציונית מושחזת. רוני בר-און, מאחוריך.
השבוע זלגה ההידרדרות מהזירה הפוליטית אל הביטחונית, כשראש הממשלה ושר הביטחון מנעו מראשי הצבא לתדרך את ועדת החוץ והביטחון בנושאים רגישים. זו הייתה נקמה על הדו"ח של מופז נגד הממשלה בנושא ספטמבר. בשבועות האחרונים נתניהו השתעשע יחד עם יושב ראש הכנסת ברעיון לסלק את מופז מהוועדה. הנה סוף סוף משהו שלבני ונתניהו יכולים להסכים עליו.
מה שפחות משעשע את נתניהו הוא האפשרות שהמשחק החביב שניהל בשנים האחרונות כדי להרגיז את ציפי לבני יהפוך פתאום לאיום אסטרטגי. במערכת הפוליטית מקובל לחשוב שלבני היא יריב מסוכן בהרבה לליכוד ממופז. לפי התפיסה הזו, השבט הלבן, האשכנזי, השמאלני, לא יצביע ליוצא עדות מזרח עם תדמית ביטחוניסטית, שנמצא בקדימה כמעט במקרה. עם מופז, מספר המנדטים של קדימה לעולם לא אמור להתקרב לקידומת שתיים.
אבל יש גם אפשרות אחרת: שקדימה בראשות מופז תצליח לקחת כמה מנדטים טובים מגוש הימין, מה שלבני מעולם לא הצליחה לעשות. עמדותיו היוניות (שמאלה מלבני) ובעיקר היותו האלטרנטיבה העיקרית לנתניהו אמורים להשאיר אצלו את רוב מצביעי קדימה דהיום. לפי התסריט הזה, מופז – ולא לבני – הוא האיום המרכזי על המשך שלטון הליכוד. האם יכול להיות שהגולם של נתניהו יקום על יוצרו?
שלי שלו
אז התעסקות בענייניהן הפנימיים של מפלגות אחרות היא עסק מסוכן ובלתי צפוי. מה שלא מפריע לקדימה והליכוד, מעצמות פוליטיות זרות, לבחוש במלוא עוזן בפריימריז של מפלגת העבודה, ביום שני הקרוב. נתניהו, למשל, שמע בשקיקה את תוצאות הסקר של "מאגר מוחות" המנבא את ניצחונה של שלי יחימוביץ' בסיבוב הראשון. הוא הגיע זה מכבר למסקנה שהדרך לנצח את קדימה היא לייצר מגוון של אופציות הצבעה אטרקטיביות בשמאל, כמו אלה שמאתגרות את הליכוד מימין. לכן יזם פגישה סמי-חשאית עם יחימוביץ' בשבוע שבו הכריזה על מועמדותה. אם היה יכול, היה גם מרים טלפון ליאיר לפיד ומתחנן: רוץ יאיר, רוץ!
קדימה, לעומת זאת, מושקעת היטב בעמיר פרץ. ראשיה מתעבים את יחימוביץ' כמעט כמו שהיא מתעבת אותם, ואילו עם פרץ כבר עשו עסקים בהצלחה יחסית בקדנציה הקודמת. במרצ היו מעדיפים את מצנע או פרץ, דבר שיקל על המאמצים להקים מפלגת שמאל אחת גדולה (או בינונית, יותר נכון). מגעים כאלה נמשכים על אש קטנה כבר חודשים.
חלק מהמפלגות המוזכרות לא מסתפקות רק בעידוד מהיציע. יש להן דרכים מגוונות להשפיע על התוצאות, שאיש לא מוכן להמר עליהן גם בסוף השבוע שלפני ההצבעה. בעצם, יש אחד שכן. בנימין בן אליעזר בקי בספר המתפקדים כמו שחתן תנ"ך עולמי בקיא בספר הספרים. אחרי שעיין בגרסתו האחרונה הוא משוכנע שיחימוביץ' מנצחת. בשני בלילה נדע אם האינסטינקטים של פואד קהו.
בדרך אל החתולים
מאה ועשרים נבחרי ציבור קראו בחלחלה מסוימת את הידיעה על הימצאותו של גור חתולים באחד הסירים של מזנון הכנסת. מסעדת הפועלים הכי מפורסמת במדינה מעולם לא הייתה מופת של היגיינה וקולינריה, אבל רצף הידיעות המטרידות שמגיע משם בשנים האחרונות אמור לגרום גם למפונקים שבין חברי הכנסת להביא סנדביצ'ים מהבית.
למה בפרלמנט הבריטי אפשר להפעיל בקלות תשעה מזנונים שונים, ממסעדת יוקרה ועד דוכן סנדביצ'ים, ואילו בכנסת ישראל מתקשים לשמור על מסעדה אחת באופן תקין? זה יישמע קצת מוזר, אבל גם בזה אשמים חוליי הפוליטיקה הישראלית.
מזנון הכנסת של שנות המדינה הראשונות היה מסעדה קטנה ומצליחה למדי. לח"כים קראו אז אברמוביץ', פייקוביץ' וליפשיץ, והאוכל שהוגש לשולחנם כלל מטבע הדברים רגל קרושה, עוף מכובס וגפילטע. עם השינויים הדמוגרפיים השתנה גם טעם הקהל, אבל לא רק הוא. אחרי לחץ כבד של החרדים נקבע שההכשר במזנון יהיה המחמיר ביותר האפשרי, אוסף מרהיב של חומרות מכל עדה ותת-זרם גם אם על חשבון איכות חומרי הגלם. הח"כים החרדים, אגב, לא טורחים לאכול במזנון בכל זאת, אבל הודות להם עמיתיהם אחמד טיבי וזהבה גלאון טועמים מזון שהדבר היחיד המהודר בו הוא הכשרות.
אבל הבעיה העיקרית של המזנון נעוצה, כמו כל דבר, דווקא בשיטת הממשל. התקצרות ימיהן של הכנסות הובילה לירידה במספר ימי הפעילות של הכנסת, והתנפחות הממשלות לצלילה במספר הח"כים הפעילים, הלא הם הלקוחות הפוטנציאליים. הזכיינים שהתחלפו בזה אחר זה גילו שפשוט לא כלכלי להפעיל את מזנון הכנסת, ולאחרונה גם לא כל כך יוקרתי. הח"כים אוהבים לקטר על האוכל, אבל במקרה הזה אפשר לומר שהם אוכלים את הדייסה שהם בישלו.
