מתישהו בתחילת שנות האלפיים, ויתר מחנה המרכז-שמאל (או בשם נעוריו: שמאל) על הניסיון לזכות בבחירות דרך הקלפי. הדתיים עזבו בשנות השבעים, הרוסים בשנות התשעים, הפריפריה התרחקה. אהוד ברק עוד החזיר אותם לרגע עם קמפיין נרחב ברוסית ושיריונים לדוד לוי ומימד, וזהו.
מאז, הניסיונות להפיל את שלטון הליכוד נעשים תמיד באמצעות פרוקסי, ייפוי כוח: המחנה ניסה והצליח לחזור לשלטון על גבם של 14 ליכודניקים שייסדו את קדימה. ב-2009 המציאה ציפי לבני את הז'אנר של שתיית קולות המחנה: היא הגיעה להישג מרשים של 28 מנדטים, אבל זו הייתה אשליה אופטית שעלתה בחיסול העבודה ומרצ ולא הביאה שלטון; עושה רושם שהרצוג ולבני בדרך למהלך דומה: הרשימה הנאה שבחרו אטרקטיבית מאוד לבוחרי השמאל, קצת פחות מזה המרכז ולבוחרי הימין כלל וכלל לא. לו אני זהבה גלאון, שנתי הייתה נודדת עכשיו מרוב דאגה. חישובי הניצחון מסתמכים על קואליציה עם אביגדור ליברמן, החרדים, ש"ס והמורד לשעבר כחלון. התוצאה יכולה להיות הדחת נתניהו, אבל המחיר האידיאולוגי למחנה יהיה כבד: צריך היה לשמוע את כחלון נוחר בבוז בראיונות שלשום "למי ניתן מדינה, לאבו מאזן?" כדי להבין שאם הרצוג יעלה לשלטון, הפינוי היחיד שיהיה הוא זה של נתניהו מכיסאו. "רק לא ביבי" זו סיסמא למהפך, אבל לא למהפך אידיאולוגי.
אין חדש בבלפור
לנתניהו היה חודש חלומי: עם פרוץ מערכת הבחירות הוא עמד על פי תהום, מרוקן מסדר יום, שומע את בנט נושף בעורפו, או בעצם לא נושף כי היה נראה שבנט אפילו לא מתאמץ; הפער בין הליכוד לבית היהודי עמד על שלושה מנדטים, והפער בין נתניהו לסדר היום של בוחריו בלתי ניתן לגישור. ליברמן, כחלון ולפיד כבר זממו על גוש שימליץ לנשיא על אחד מביניהם וישלח אותו הביתה.
אבל אז החלה לקרות לו סדרת ניסים: אביגדור ליברמן נקלע לביצה טובענית של חשדות וחקירות שאילצו אותו לזנוח את קמפיין ההתמרכזות, וחירבו את הברית עם כחלון. הברית בין הרצוג ללבני יצרה מראית עין של קרב צמוד עם העבודה, והרוטציה עם לבני, דמות שעושה פריחה לליכודניקים, החזירה את הבוחרים הביתה; כחלון מגמגם ולא ממריא; לפיד מתחזק במפתיע ומקטין בכך את הסיכוי לממשלה אלטרנטיבית עם החרדים. הפריימריז בליכוד, בימים כתיקונם פיגוע הסברתי, הסתיימו בתוצאה סבירה פלוס מבחינתו (ואולי לא במקרה, על כך להלן). הפריימריז בעבודה ייצרו רשימה אטרקטיבית למצביעי שמאל אבל לא כזו שמאיימת על נתניהו.
אבל המשותף לכל האירועים המשמחים שקרו לנתניהו הוא שכולם לא היו בשליטתו. בבלפור אין כל חדש. הליכוד של נתניהו, כתמיד, מייצר קמפיין רופס, מסובך וחיוור: הוא הכריז על שינוי שיטת הממשל כנושא בה' הידיעה של הבחירות, והציבור פיהק; כדי לשווק את המהלך, הוא הסתבך בראיון מיותר עם תשובות בלתי קבילות שהפילו על אולמרט את האחריות למשבר הדיור. בנט משחרר סרטונים מגניבים, לפיד חורש את השטח, ונתניהו מסוגר במשרדו ומאחר להגיב.
בכירי הליכוד יכולים לנסוע לסקי בשווייץ; ראש הממשלה לא חפץ בשירותיהם. הוא נעזר בכמה יועצים, חלקם נטולי ניסיון בניהול קמפיין וחלקם עם ניסיון כושל. בקיצור: נראה שנתניהו עושה מאמצים כבדים להפסיד את הבחירות האלה. לא בטוח שיצליח.
כאוס או בלאגן מאורגן
קו ההגנה המרכזי של אריה דרעי במשפטו היה שהוא התבלבל, שלא היה מרוכז. שטעה. יום אחד, לשופט המנוח יעקב צמח נמאס. "מותר לטעות", הוא רכן מעל הדוכן, "אבל איך זה שכל הזמן אתה טועה רק לטובתך?"
סאגת הבחירות בליכוד מעלה את החשד שמפלגת השלטון טעתה כל הזמן, אבל רק לטובת נתניהו. התוצאות ה"סופיות" שפורסמו במוצאי יום הבחירות בעטו אחורה את דני דנון, שנוא נפשו של ראש הממשלה, והציבו בעשירייה הראשונה את מקורבו צחי הנגבי. הן הכניסו לכנסת את אבי דיכטר שנתניהו עבד בשבילו שעות נוספות ובעטו מהרשימה את ציפי חוטובלי, אופוזיציה ימנית; עברו יום-יומיים, כמה קלפיות אבודות התגלו, והנה זה פלא: דנון בעשירייה, הנגבי מחוץ לה. חוטובלי לכאורה בפנים, דיכטר על פניו בחוץ.
ביום ראשון חשף ציון נאנוס בערוץ 2 מצלמות אבטחה מאחת הקלפיות. רק אחת, אבל מה שנחשף שם מטריד מאוד: יולי אדלשטיין, נאמנו של יו"ר הכנסת, קיבל בקלפי עשרות קולות פחות מכפי שנרשם בתוצאות; לפנחס עידן מרשות שדות התעופה, דמות שנתניהו לא רצה, הלכו לאיבוד יותר ממאה קולות. מיכאל רצון, ממורדי הליכוד, זכה רשמית לאפס קולות למרות שזכה לתמיכה.
בקיצור, משהו פה מסריח.
מקור הריח הרע בליל הבחירות. באשמורת השלישית, כשכל העיתונאים כבר הלכו לישון, התקשר ראש הממשלה ליושב ראש ועדת הבחירות, שופט נשוא פנים בדימוס. השניים שוחחו רבע שעה, עשרים דקות. בסיום השיחה הוחלט להוציא את המשקיפים מספירת הקולות. מיכאל פואה, מראשי מחנהו של פייגלין ודוקטור לענייני מניעת תחמנויות בליכוד, נטש במחאה. הוא הבין שהסיפור נגמר. עד עכשיו מקובל היה לחשוב שהיעדרם של המשקיפים עודד את הברדק בספירת הקולות. האם זה היה כאוס, או שהיה כאן בלאגן מאורגן, שעיצב את הרשימה?
אם כן, זה בוודאי לא יהיה תקדים. הפריימריז במפלגות הן מאז ומעולם מרבץ של זיופים. מופז ניצח את לבני בקדימה ב-2008 אבל הקלפי ברהט נשרפה ואחרות הוטו; שנה קודם, מקובל לחשוב שעמי איילון גבר על אהוד ברק בעבודה. לכאורה, מדובר בבחירות דמוקרטיות עם מבקר פנים ושופט. למעשה, זה מתנהל כמו הבדיחה על הגיהינום הישראלי: הבחירות לא ממש בחירות, המבקר לא מבקר, הדיינים הם עסקנים מפלגתיים. הפארסה הזו מעוררת געגועים למרתף של לפיד. יכול להיות שהגיע הזמן לחקירת משטרה.
