כשצפה מיציע הכבוד של טדי במשחק של בית"ר ירושלים מול הפועל תל-אביב, נתניהו יכול היה להבחין בקווי דמיון בין האסטרטגיה של האדומים על המגרש וזו של הכחולים-לבנים בבחירות. הם שיחקו בונקר, עם מינימום יוזמה, בניסיון לחלץ תוצאה טובה בתנאי נחיתות. להפועל זה הצליח עם אחת-אפס קטן. האם יצליח גם לגנץ?
אם להמשיך את האנלוגיה לכדורגל, גנץ לא יכול להסתפק בתיקו בבחירות, שכן נתניהו עדיין ממוקם בראש הטבלה מבחירות קודמות. הרי המטרה של המיזם שנקרא כחול לבן היא אחת: שבאחד הבקרים תתייצב משאית עם מובילים ברחוב בלפור, תעמיס את חפציה של משפחת נתניהו ותיסע מערבה, לקיסריה. עוד תיקו, על כל הטירוף שבו, פירושו שנתניהו ממשיך להתגורר בבית ראש הממשלה עד אחרי הבחירות הרביעיות. מדברים הרבה על התסכול והעייפות בימין מחוסר היכולת לנצח כפי שהתרגלו בעשור האחרון. אבל בחלק מהסקרים נרשמות, לראשונה, עייפות ואדישות מסוימת גם בקצה המחנה היריב, מתוך ההבנה שהושבת גנץ בבלפור היא משימה קשה לאין שיעור מאשר המשימה שכבר הושגה פעמיים, מניעת ניצחון הימין בבחירות.
הסוקרים של כחול לבן מעריכים שגם יחד עם ליברמן הסיכויים לרוב יהודי-ציוני הופכים קלושים יותר ויותר. ההתחזקות הקלה של הליכוד מאז תכנית המאה מייצבת את הבלוק על קווי ה-55 שיש לו בכנסת היוצאת, ולמעשה ברוב הסקרים הוא משיג מנדט או שניים יותר. אם הליכוד גם ישיג תיקו או אפילו יתרון מפתיע על כחול לבן, האפקט הפסיכולוגי עלול להיות בעייתי עבור כחול לבן.
ובכל זאת, רוב הסיכויים הם שגם בכנסת הקרובה יהיה בכנסת רוב מוחלט לאנטי-בלוק, זה שמשתרע מטיבי ועד ליברמן ורוצה בסיום כהונתו של נתניהו. לכאורה, בהיעדר רוב יהודי אין גם רוב להשבעת ממשלה. המשותפת התחייבה לא להצביע בעד ליברמן, ואילו ליברמן התחייב לא להיות חבר בממשלה שמוקמת בסיוע הערבים, אפילו אם הסיוע הוא היעלמות פתאומית בהצבעה.
זה משאיר, לכאורה, רק אפשרות אחת, משונה וחסרת תקדים: הקמת ממשלה שתורכב אך ורק מסיעה אחת, סיעת כחול לבן. זו תהיה קואליציה חד מפלגתית, בת שלושים ומשהו ח"כים בלבד, אבל לכאורה היא יכולה ליהנות מרוב, ולשלוח את נתניהו לארוז: פרץ ומרצ יהיו חייבים לתמוך בה כדי להעיף את נתניהו גם בלי רוב, למשותפת יהיה יותר קל לשלוח שלושה-ארבעה ח"כים שיצביעו בעד ואת השאר להימנע. גם כך הפלג האיסלמי של רע"ם מתון בהרבה מהשאר ופתוח הרבה יותר לתמוך אקטיבית בממשלה. זה משאיר, כרגיל, את הנעלם של ליברמן. לפי שעה הוא מסרב בכל מקרה לכל שיתוף פעולה, ולו עקיף, עם הח"כים הערבים. זו לא תהיה ממשלה צרה אלא ממשלה אנורקטית, שלא תאריך ימים וגם לא אמורה להאריך, רק לחולל מהפך, וללכת שוב לקלפיות. גם כך קואליציות מהסוג הנ"ל לא צפויות לתוחלת חיים ארוכה. הפער בין הצורך בהסתמכות על טוב ליבם של חד"ש, תע"ל ובל"ד לבין ההבטחות להכריע את חמאס אחרי בלון הנפץ הראשון לא יאפשרו שום מרחב תמרון של ממש. אבל כל עוד נתניהו בסביבה, זה יותר טוב לכחול לבן מכל אפשרות אחרת.
יום הולדת עגום
17 במרץ היה אחד הימים המאושרים בחייו של נתניהו, אם לא המאושר שבהם. ניצחונו המוחץ, המפתיע, בבחירות 2015 הושג כנגד כל הסיכויים והסקרים. זה יהיה יום הולדת 5 עגום, בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא יישב על ספסל הנאשמים בראשות אותה ממשלה שהקים בעקבות הניצחון ההוא, שכן מאז לא הצליח להקים חדשה.
כמובן, יש קשר ישיר בין שני התאריכים. השבוע בכנסת, בהצבעה על חסינותו של חיים כץ, התקבלה שוב הדגמה לכוחו של מחנה הימין כאשר הנושא איננו קשור לנתניהו. שר הרווחה לשעבר קיבל את מבוקשו בפער שעמד על כעשרים ח"כים, בזכות תמיכה של ישראל ביתנו, צביקה האוזר מכחול לבן ואחרים, וכל זה למרות שהנושא בעייתי (פלילים) והעיתוי גרוע (ערב בחירות). כך היה גם בבחירת מבקר המדינה אנגלמן בחודש מאי. זה הרוב האמיתי של הימין בכנסת וזה היה גם אמור להיות הרוב הקואליציוני למהלכים בעד ריבונות ונגד האקטיביזם הפקידותי-משפטי אלמלא עסקה הפוליטיקה כולה בתיקי נתניהו.
קביעת תאריך תחילת המשפט סוקרה וחלפה בלי שתשאיר חותם מיוחד בסקרים (כאילו שמשהו כן השפיע עד עכשיו). ציבורית, גם גנץ מצא עצמו השבוע בעמדת מגננה, אחרי פרסום הקלטות מנדלבליט-אשכנזי, ושלשום עם פרסום הבדיקה הקרבה של חברת הממד החמישי בראשה עמד, בחשד למעשים פליליים. זו עדיין לא חקירה, והוא איננו חשוד, אבל השאלות הקשות יציקו לו בכל ראיון.
בכנס של הליכוד שנערך לפני שלושה ימים בראשון לציון בלט בהיעדרותו פוליטיקאי אחד, בן המקום. נתניהו קרא בשמו כדי שהקהל ימחא כפיים – והוא אכן מחא, אבל דוד ביטן היה בבית. כיוון שהמארגנים נמנים על המחנה שלו בעיר, אין לחשוד שחשש מהיעדר תמיכה. ביטן, שצפוי לכתב אישום חמור על שוחד במיליון ₪, כועס מאוד על ראש הממשלה שעיכב את מינויו לממשלה עד שזה הפך ללא רלוונטי. מאז נאלץ לוותר על תפקיד שר החקלאות הוא נעלם מהרדיו והטלויזיה התעטף בשתיקה לא אופיינית. כנראה לא דחוף לו לגבות את נתניהו בימים אלה.
הצהרת בלפור
מה עומד מאחורי החתימה על הצהרת בלפור המחודשת? ההתחייבות של חברי בלוק הימין ללכת עם נתניהו ובשום פנים ואופן לא לתמוך בממשלה של גנץ או של בכיר אחר בליכוד נולדה מחשדנות הדדית ופחד גדול.
נתחיל דווקא בפחד: רשימת ימינה ניצבת עשרה ימים לפני הבחירות על שבעה מנדטים בלבד. במונחים של הפיחות הזוחל שמאפיין אותה בקמפיינים, זה אומר שישה בלבד ביום הבחירות. החמיצות בעקבות האופן המביך שבו הורכבה הרשימה התחבר להזגהות עם נתניהו, והתוצאה היא סכנה גדולה לשר הביטחון ורשימתו. בנט של פעם היה משיב להאשמות נתניהו במתקפה משלו, אבל הוא למד שהאסטרטגיה היעילה היא הפוכה, לשמוע חרפתו ולא להשיב. אם ישתלח בנתניהו יאבד עוד מנדטים. על כן הוא משיב לסדיזם במה שמבחוץ נראה כמזוכיזם.
החשדנות היא סיפור מעניין יותר. החרדים חושדים בדתיים לאומיים שהם רק מחכים להזדמנות הראשונה ללכת עם גנץ, ולהפך. הסיבה לכך היא מה שקרה בסתיו האחרון: שליחים ממפלגות הציונות הדתית שוגרו, שוב ושוב, אל ש"ס ויהדות התורה להתעניין באפשרות ללכת יחד, הבלוק שבתוך הבלוק, אל קואליציית גנץ.
כשדרעי החתים על נאמנות מחודשת, הוא ביקש למנוע את החשש שכך יקרה גם אחרי הבחירות הקרובות. אבל הגישושים האינטנסיביים האלה דווקא אמורים להרגיע את חשדנותו, לא לטפח אותה. הם מלמדים שאף סיעה בימין לא מעזה להיכנס לבד לקואליצייה שכוללת את מרצ, העבודה ולפיד וזקוקה לסיוע המשותפת מבחוץ. בנט ושקד יודעים שהם יימחקו בו במקום. ליצמן וגפני לא יסייעו לשני אויביהם – לפיד וליברמן – להפוך לשרים בכירים. ואילו דרעי עוד סוחב את טראומת החבירה לממשלת רבין ב-1992. הוא משוכנע עד היום שכל צרותיו הפליליות התרגשו עליו כעונש משמיים על שהמרה את פי הרב שך וחבר לקואליציה עם שולמית אלוני. וכדי להיות בטוחים שלא יישארו באופוזיציה, אחת לאיזה זמן מוגבל הם מושיטים זה לזה מסמכים לחתימה.
הברקזיט הישראלי
מסקנות ועדת הבדיקה של צה"ל בעניין זיוף נתוני הגיוס של החרדים נבלעו בשאון הקומפרסור הקבוע של הבחירות. אבל השלכותיהן חורגות הרבה מעבר לתרבות המריחה והזיוף שצצה מיותר מדי פינות בצה"ל.
גיוס החרדים הוא הברקזיט הישראלי: סוגיה שממאנת להיפתר שנים רבות, משמשת כלי בידי פוליטיקאים ציניקנים, ותוקעת את המערכת הפוליטית. בשבע השנים האחרונות פוזרו ארבע כנסות בשל חוסר הסכמה על חוק הגיוס, שלוש מהן רק השנה.
לא צריך להיות זקן מדי כדי לזכור את הימים שבהם יעלון ולפיד, אז עדיין שר הביטחון ושר האוצר משתי מפלגות יריבות, התקוטטו בצעקות על השאלה כמה חרדים יגוייסו; לשחזר ויכוחים על כל פסיק בוועדה של איילת שקד על חוק הגיוס; לשלוף את תמונות ח"כ חרדי אוזק עצמו אל דוכן הנואמים; להוציא מהארכיון את התיעוד של הפגנת רבע המיליון נגד הגיוס; לחזור אל שבועות הדיונים העקרים באביב האחרון בין ליברמן ונתניהו על השאלה הרת הגורל, האם יעדי הגיוס יהיו בחוק של הכנסת או בהחלטת ממשלה.
כל זה היה שקר אחד ענק. בפועל, הודה השבוע הצבא, לא הייתה כל עלייה במספר החרדים המגויסים. עשרים שנה מאז בג"צ הגיוס המקורי מתווכחים ומתווכחים, ודבר לא קורה. פשוט כלום. הפוליטיקאים לא הזיזו אפילו חרדי אחד לבקו"ם, ולא שהם לא ניסו. ואולי זו בכלל לא הייתה המטרה. הרי דיון מקצועי של כמה שעות היה מאפשר להפגיש בין צורכי הצבא, המשק הישראלי והרגישויות של החרדים. אבל האמת היא שהפוליטיקאים לא שירתו את הנושא, אלא הנושא נועד לשרת את הפוליטיקאים.
בבחירות שהולכות ומתרוקנות ממהות, גיוס החרדים הוא הנושא הכמעט עקרוני האחרון שנותר כאן. והנה מתברר עד כמה הפוליטיקה הישראלית בנויה על אדני שקר. הכל דיבורים ריקים. הכל מילים. הכל סיסמאות גיוס.
