הווטסאפ הראשון שכתבה ציפי לבני אחרי סילוקה נשלח למשה כחלון. הוא היה בן מילה אחת בלבד: "צדקת". בערב יום הכיפורים האחרון היא עוד ניסתה לארגן סולחה בין יושב ראש רשימתה ובין יו"ר כולנו. כחלון לא רצה לשמוע והסביר לה את דעתו הידועה על האיש. מן הסתם, גם לגבאי לא חסרו אנשים לסמס להם "צדקת" ביחס ללבני. שונאיה שיגרו אליו הודעות חיזוק, שונאיו שיגרו אליה. שניהם בהחלט יזדקקו לחיזוק, שכן עשרה ימים בלבד לתוך מערכת הבחירות, שניהם נקלעו לעמדת חולשה נוראה.
היא הקיצה אותו פומבית מחלומות ראשות הממשלה, והוא שלח אותה בשידור חי לחזר על הפתחים עם יואל חסון, כשהרשימות נסגרות עוד פחות משבעה שבועות. איך אומר השיר? אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה. ואתה יודע מה הכי כואב לי בדרך שבה הוא נפרד ממני, שאלה ציפי לבני השבוע, וירתה מיד בהומור עצמי ראוי להערכה: שבאתי לאירוע כזה בלי לעשות פן.
נעלבת? שאלתי אותה שלשום. לא, השיבה, אבל הופתעתי מאוד. ממילא תכננתי איתו שיחת "יחסינו לאן" בקרוב.
היא ישבה שם, מסמסת כהרגלה, כשמשהו במוזיקה של גבאי נשמע פתאום נרגש מכרגיל, דרמטי מאוד. במשך דקות ארוכות שמעה את חרפתה בלי להשיב, והבינה בהדרגה לאן זה הולך. כמי שהייתה מקורבת מאוד לאריאל שרון, היא בטח חשבה על האמירה הנושנה שיועציו שיננו באוזניו: תחליט אם אתה רוצה לנצח או רוצה ליהנות. גבאי ביקש לנצח, אבל גם ראו שנהנה. המהלך היה נכון אסטרטגית, אך הנקמה הוגשה רותחת. בניגוד לדבריה, זה לא היה אירוע שוביניסטי; בניגוד לרמזיו, היא לא התנשאה עליו ממניעים עדתיים. זה היה בסך הכל עוד מופע אגו עירום מאידיאולוגיה בפסטיבל בחירות 2019. בימין זה נקרא ירי בנגמ"ש, בשמאל – אכזרית. מאוד אכזרית.
גבאי הגיע למסקנה שהסכנה הגדולה ביותר איננה אורבת לו מכיוון גנץ או לפיד, אלא מהקדיחה הבלתי נגמרת בתוך הספינה. לפני כמה שבועות עוד הסביר שרק יחזיק מעמד עד סגירת הרשימות ואז יוכל להמריא. תוך 72 שעות מפיזור הכנסת הוא כבר תפס שאם לא יעשה מעשה לא ישרוד עד אז, וספק אם מפלגתו תגיע לשם בחתיכה אחת.
העיטים כבר דאו במעגלים מעל מפלגת העבודה המפרפרת: למשל, אהוד ברק. בשבוע שעבר הוא שמע מגבאי שאין סיכוי לקבל את תמיכתו במיזם החיבור בין כל מרכיבי השמאל. יו"ר העבודה, בדיוק כמו גנץ ולפיד, משוכנע שדמי התיווך שברק יגזור ממהלך כזה יהיו גבוהים יותר מהרווח מהעסקה כולה: ראשות הגוש. לשלושתם אין שום כוונה לצעוד מיוזמתם בנתיב השחיטה של הערמומי בפוליטיקאים בשמאל. הדמות המרכזית היחידה שהייתה מוכנה לשמוע על כך היא לבני. עכשיו אולי יתאחדו שניהם ברשימה אחת שבה ידברו על הנושא המדיני האהוב עליהם. לפי ההדלפות גנץ הרי חושב ששניהם שמאלנים מדי.
גוויעתה של העבודה וייסורי התנועה מעידים על תהליך עמוק יותר, שניכר כבר שנים בדעת הקהל אבל עד כה לא הופנם במלואו בכנסת: חיסולו המעשי של השמאל הציוני. רק מיעוט מבוטל, כעשרה אחוז מהאוכלוסייה, עדיין מגדיר עצמו ככזה. השאר נותרו בימין או נעו למרכז, לאיזור שבו משייטים גנץ, לוי ולפיד. רשימת המחנה הציוני בבחירות 2015 הייתה רגע נדיר, אולי אחרון, שבו מפלגת שמאל נתנה פייט בקרב על ראשות הממשלה. עכשיו העבודה צוללת ומרצ לא ממריאה. הסקרים מעידים שהאתגר הבא לימין יגיע מהמרכז.
אין זה פלא, לפיכך, שלפיד נמנע זו הפעם השלישית ברציפות מחיבור עם העבודה ושגנץ מעדיף חיבור לדמות ימנית מובהקת כמו משה יעלון על פני היונה לבני. כשעפר שלח עוד היה עיתונאי ולא חבר במפלגה יריבה לגנץ, הוא כתב פעם בספר על ישיבת קבינט שבה שמעון פרס הציע לשלוח את גנץ להופיע בתקשורת: "הוא נראה כמו קצין ומדבר טוב", נימק הנשיא המנוח. ובכן, החלק הראשון נכון ולגבי השני עוד לא זכינו לדעת. זה הסיפור: כולם רוצים רמטכ"לים עם מסר בטחוני, או בעברית פשוטה: יותר פלאפל, פחות חמוצים.
האחוז והחסימה
האויב הגדול של בנימין נתניהו בבחירות הקרובות הוא בנימין נתניהו. הכוונה איננה כמו תמיד לטעויות וחולשות אישיות, אלא להפך: קמפיין מוצלח מדי. שבע מפלגות יש בימין, וחמש מהן עשויות ביום שחור שלא לעבור את אחוז החסימה. העולים של ליברמן הולכים ומזדקנים, בני התורה שמצביעים ש"ס גורדו כבר עד העצם, כחלון סובל מדלדול עצמות, והמפלגה הבטוחה היחידה הבית היהודי פורקה בשידור חי לפני עידן ועידנים, בתחילת השבוע.
מורשת שרון הפוליטית הגיע באיחור גם לימין. גם לפניו היו מפלגות יחיד, אבל הקמת קדימה ב-2006 היא שהעניקה לגיטימציה לפוליטיקאים לתפור מפלגה למידותיהם במקום להתאים עצמם לחליפה המפלגתית. קחו לדוגמא את משפחת לפיד: כשטומי הצטרף לפוליטיקה, ב-1999, הוא חבר למפלגה ותיקה מאוד, שינוי; יאיר הבן כבר יצר לעצמו עשור וחצי אחר כך מפלגה בדמותו. לפי מספר הרשימות שמתייצב במחנה הלאומי, טראומת הפיצולים שהובילה למהפך 1992 חלפה לגמרי. מי יודע, אולי בעוד 25 שנה ידברו על טראומת 2019.
נתניהו חייב לסיים את הבחירות האלה עם הישג משמעותי לליכוד, כדי להגיע לבג"צ הבלתי נמנע על המשך כהונתו עם מיליון מצביעים ומעלה שתמכו בו למרות האישומים המסתמנים. אבל קמפיין איננו כיוון פסנתרים עדין, אלא יותר שבירת גיטרה על ראשי המתחרים. אתה נותן כל מה שיש לך, ולנתניהו יש הרבה לתת, אולי אפילו יותר מדי: הצהרותיו במסיבת העיתונאים בריו דה ז'נרו סיפקו את ההוכחה הסופית מדוע פוזרה הכנסת: להקדים את החלטות היועמ"ש. דבריו נגד הפרסום נועדו לשתי מטרות: החשובה, לעכב את הודעת מנדלבליט עד אחרי הרכבת הממשלה. המשנית, אם הראשונה לא תושג, היא להסב את הדיון מהתוכן (בסבירות גבוהה שוחד, מרמה והפרת אמונים) אל העיתוי. זה יהיה קמפיין נגד ה"דיפ סטייט". מה הפלא שנתניהו מעוניין מאוד בגל הירש שסוחב עדיין חקירת-שווא בת שלוש שנים. זה לא רק שיריון, זה מסר חתרני.
קמפיין כזה יכול להסתיים בשתי אפשרויות גרועות: צליעה באזורי עשרים וקצת מנדטים, או גרוע יותר: ניצחון פירוס מרהיב עם שלושים ומשהו אבל עם מפלגות שצללו מתחת לאחוז החסימה, ובלי קואליציה בימין. אין להתפלא אם נתניהו יתווך בקרוב לחיבור בין יהדות התורה וש"ס, שליחיו יפשרו בין עצמה לישראל הכהניסטית והבית היהודי, ובמרכז הליכוד יתארגן ניסיון לחיבור עם כחלון או ליברמן.
אם נתניהו חושש להצליח יותר מדי, אולי הוא יכול לסמוך על הפריימריז בליכוד, שידועים כאירוע רב נפגעים. בהחלט ייתכן תסריט שבו מקורבו יובל שטייניץ יידחק, ואילו אורן חזן, שאיננו חביב עליו במיוחד, ייכנס לרשימה. גם במחוזות לא ממתינים לו נכסים הסברתיים יוצאי דופן, בלשון המעטה. אין מה לדאוג, אחרי הפריימריז אולי יהיה יותר גרוע.
11 שופטים נגד חוק אחד
ואולי בעצם אפשר לוותר על כאב הראש שנקרא בחירות? כנסת הרי נבחרת כדי לחוקק. המהלך המשמעותי ביותר של זו היוצאת היה חוק הלאום. וגם הוא נמצא כעת בסכנת ביטול שערורייתית.
שעות לאחר שחוק היסוד אושר, בקיץ האחרון, פנתה לבג"צ חבורת העותרים המקצועיים בדרישה לפסילתו. כמאמר השיר: וואו, איזה אבסורד. הרי כל המהפכה החוקתית השנויה במחלוקת של אהרן ברק הייתה הכרזה על חוקי היסוד כחוקה כחול-לבן. זה היה מהלך גאוותני נגד הכנסת ששווק כהרכנת ראש בפניה. איננו פוסלים חוקים כי מתחשק לנו, הסביר ברק, אלא כי הם סותרים את חוקי היסוד שאישרו הח"כים. אנחנו רק מבצעים את הוראות ההפעלה של הכנסת, הצטנע בזיוף.
ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כל עוד חוקי היסוד התייחסו לפן הדמוקרטי (חופש העיסוק, כבוד האדם וחירותו) הם זכו למעמד-על. אבל פתאום הימין התעורר אחרי רבע מאה, ובקיץ האחרון הביא חוק יסוד – חלבי מאוד, אגב – שמדגיש לשם שינוי את ההיבט היהודי של ישראל.
אם אפשר לפסול חוקים רק אם הם סותרים חוקי יסוד, באיזה נימוק ניתן בכלל לפסול חוק יסוד? אלה עתירות ששופט תורן אמור לזרוק מכל המדרגות פלוס מחיקה פלוס הוצאות. הפלא ופלא, לא כך קרה. בתחילת השבוע הודיעה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שהעתירות יידונו בהרכב חריג מאוד ומורחב מאוד של 11 שופטים. 11 זה לא סתם מספר: שיבוצם של כמעט כל שופטי העליון לדיון יוצר את הרושם הכוזב שאין כאן הטרלה גרידא אלא שאלה משפטית מורכבת שדורשת את גיוס מיטב המוחות הלגליים. שנית, מספר השופטים השמרניים המובהקים עומד על חמישה. קביעת הרכב בגודל של קבוצת כדורגל מבטיח שהם יהיו במיעוט בכל מקרה.
במקביל, ולגמרי במקרה מן הסתם, התחיל לאחרונה אהרן ברק להרהר בקול באפשרות שמגילת העצמאות היא בעלת מעמד על חוקתי. בפקולטות למשפטים לימדו עד לא מזמן שמדובר במסמך הצהרתי, לא חוקתי, אבל עכשיו, בגילה המופלג, מגוייסת המגילה למילואים, שכן הימין על הגדרות.
נכונותו של בית המשפט לקיים ברצינות דיון הזוי בפסילתו של חוק יסוד שמדבר על הדגל, הסמל, ושלל אמירות-זן ציוניות הוא לא מהפכה חוקתית 2 אלא מבוא לניסיון הפיכה. תומכי האקטיביזם השיפוטי אוהבים להשתמש תמיד בדוגמאות מוקצנות כמו "ומה יקרה אם הכנסת תקבע בחוק יסוד שאסור לקיים אופוזיציה". ובכן, הכנסת המושמצת לא חוקקה זאת עד היום, אבל מול עינינו מתממשת דוגמא לא פחות קיצונית: שופטים שמכשירים את הקרקע ליום שבו יכריזו על עצמם כוועדה הקרואה של מדינת ישראל, ולעזאזל הבוחרים.
