ביום ראשון, בשעת צהריים, נקלעה הקואליציה לרגע המשברי ביותר שלה בשנה האחרונה. השר ליצמן הפקיד זה עתה את מכתב ההתפטרות שלו מהממשלה, והציב את הליכוד ואת חבריו בש"ס ויהדות התורה בניגוד עניינים חריף. מפלגת השלטון הייתה צריכה להוכיח לבוחריה שהיא איננה בכיס של החרדים, ואילו החרדים היו חייבים להוכיח לבוחריהם שהם אינם בכיס של הליכוד.
ובאותו הרגע נדרשה הכרעה על חוק המרכולים. האם להרגיע את הקואליציה ולהרתיח את הבוחרים או להרתיח את הקואליציה ולהרגיע את הבוחרים?
ללשכת ראש הממשלה זומנו שניים מהמוחות החריפים של הליכוד, השרים יריב לוין וזאב אלקין. הם הציגו בפני נתניהו גישות הפוכות לחלוטין.
לוין הציע לרכך, לעקר ולדחות את חוק המרכולים. "אסור שניתן מתנה ללפיד", הסביר לנתניהו וגם לדרעי. לא סתם גוש הימין מתכווץ: מלחמות שבת הן מבריח הקולות מספר אחת של הימין. אישור חקיקה פרו-חרדית גורפת ייתפס כאקט פניקיסטי של הליכוד ויזניק את יש עתיד. עדיף לחכות שבוע שבועיים, עד שהשבת תרד מסדר היום הציבורי. ואם, כמו שחשבו לא מעטים בקואליציה, פרישת ליצמן מסמנת לשאר חבריו את הדרך, יהיה אסון להיכנע לחרדים ממש ערב בחירות.
אלקין חשב אחרת: הוא ראה שדרעי מחרים את ישיבת הממשלה במחאה על העיכוב המסתמן בחוק המרכולים. גם ישיבת ראשי הקואליציה בוטלה באופן תקדימי. מי שלא מגיע לממשלה יכול גם להיעדר מהכנסת למחרת, והכל יכול לצאת משליטה. אם לא נפתור את זה כאן ועכשיו נידרדר לבחירות. אם נתפשר עם החרדים, אמר לנתניהו, נוכל להמשיך עוד שנתיים. עדיפה קטטה זמנית עם הבוחרים על קרע עם השותף הטבעי מספר אחת.
נתניהו, כידוע, בחר אלקין. הראיות לכך ניכרו כבר בישיבת שרי הליכוד. השר אופיר אקוניס הציע לחבריו לחדד את המסר שהליכוד איננו בכיס של החרדים: "האדמו"ר מגור לא ינהל את המדינה", אמר. נתניהו נחרד. "אני מציע שההתבטאות הזו לא תצא מפה", אמר בכעס. "להיות מנהיג זה גם ללכת נגד הציבור שלך כשצריך". בינתיים, זה השתלם לו. משבר שנראה ערב שבת כסוף דרכה של הממשלה נעלם לחלוטין כבר ביום שני. הליכוד והחרדים הגיעו להסדר כולל, עד סוף הכהונה. לפי הפרשנות המקובלת בליכוד, גם התנגדותה של ישראל ביתנו למהלך מתואמת עם נתניהו. חשוב שהחרדים לא ירגישו פראיירים לגמרי, כפי שטוענים כמה פרשנים במגזר.
מחלוקת לוין-אלקין איננה טקטית אלא אסטרטגית. בתוך הליכוד מתרוצצות שתי מפלגות. אחת, ליכוד חילוני, ששורשיו ב"חרות", ופניו מערבה, לתל-אביב. זה הליכוד של אקוניס וחיים כץ וביטן וגם של נתניהו. הוא מרגיש לגמרי בנוח בקואליציה עם לפיד שתקדם חקיקה ליברלית מבחינה אזרחית וימנית מבחינה כלכלית, דבר שלא מתאפשר בשותפות עם החרדים. ויש ליכוד מסורתי-דתי שמרגיש יותר בנוח עם בבצ'יק ומועצת גדולי התורה. לליכוד נשארו מעט מאוד מצביעים ימנים-חילונים, אבל הרבה מאוד חברי כנסת כאלה. למשל, בנימין נתניהו. ההחלטה האסטרטגית, לאיזה כיוון ללכת, תקבע איזה ליכוד יהיה כאן.
החלון של כחלון
באמריקה הייתה פעם קטגוריה נחמדה בעיתוני התרבות: "התכנית הטובה ביותר שאתה לא צופה בה". בהשאלה, כולנו היא המפלגה הטובה ביותר שאתה לא מצביע לה. על פי כמויות היגון והזעם שנשפכו על משה כחלון מהטלוויזיה ומהמקלדות אפשר היה לחשוב שמפלגתו קיבלה בבחירות האחרונות חמישים מנדטים על מצע של תמיכה נלהבת במפכ"ל ובבג"צ, ולא עשרה מנדטים צנועים שרצו דירה קצת יותר זולה. מבקריו מזכירים את ההוא שמתפלח לאוטובוס ועוד מתאכזב שלא קיבל עודף.
הסיבה שכחלון לא פירק את הקואליציה על חוק ההמלצות היא שהוא לא רוצה בשום פנים ואופן לפרק את הקואליציה. כשהצמד ביטן-אמסלם השמיע באוזני בכירי "כולנו" את איומי הבחירות אם היוזמה לא תאושר בכנסת, זה נכון שהסיכויים למימושם היו אפסיים. אבל מי שנכווה במשבר התאגיד נזהר בחוק ההמלצות. אז זה היה, לפי הטענה, היועץ ליאור חורב שהציע לכחלון להתנגד לסגירת התאגיד כדי לצבור תמיכה במקומות הנכונים. שר האוצר התחרט מרה על שטיפס על העץ הזה מרצונו החופשי, כשמחירי הנדל"ן טרם ירדו ועודפי המיסים טרם חולקו. אין לו שום כוונה להסתכן בטיפוס על עץ חדש כשלמטה הליכודניקים מנערים את הגזע. ולכן, חוק ההמלצות יעבור. "אני שר המוסר, לא שר האוצר", אמר.
בינתיים קורים דברים מסקרנים בגזרת התיקים. בשבוע שעבר נטען בכמה מקומות שנתניהו הזיע קשות במפגש השישי שלו עם חוקרי המשטרה. אבל השבוע התברר שהמצב אולי הפוך: בחדשות עשר פורסם שהחקירה הזו דווקא החלישה משמעותית את טענות השוחד כלפי ראש הממשלה בתיק המתנות, תיק אלף, וכעת נותרה המשטרה עם מרמה והפרת אמונים "בלבד". ביום שלישי הודיעה דוברת המשטרה בכנס אילת שלפי שעה יש קושי משפטי להוכיח עבירות על החוק בתיק השיחות עם נוני מוזס, תיק אלפיים. ובאותו יום הודיע פרקליט המדינה שי ניצן, חד וחלק, שראש הממשלה איננו חשוד בתיק הצוללות, תיק שלושת-אלפים.
נתניהו לא יכול לקוות להתפתחויות טובות יותר. המלצה משטרתית מרוככת, בתיק בודד, תקל על מנדלבליט ציבורית לסגור גם את החקירה הזו, אם יתרשם שיש קושי להשיג הרשעה. אם לא מדובר בהדלפות מגמתיות או בהטעייה מתוחכמת, הוא צריך להיות מעודד.
אבל אם זה המצב, מה גורם לראש הממשלה לשגע את הכנסת בחוק ההמלצות? הרי הוא האדם היחיד במערכת הפוליטית שיודע באמת מה ההאשמות המוטחות בו בידי החוקרים. האם הוא התרשם שהמצב שלו חמור משחושבים ולכן החליט להטיס את החוק בצנרת? או שמדובר בקריזה ליכודית שיצאה משליטה?
לוח הזמנים של החקירה מביא את ההכרעה הסופית אם להעמיד לדין את נתניהו בערך למחצית 2019. אם לשימוע לשרה נתניהו הוקצבו ארבעה חודשים, בעלה העסוק יותר יקבל חצי שנה. אם הכרעה בתיק הקטן שלה התמשכה כל כך הרבה זמן, החלטה דרמטית בהרבה על העמדה לדין של ראש ממשלה תיקח עוד יותר.
משמאל מאשימים את היועץ המשפטי לממשלה בסחבת כדי להציל את נתניהו. אולי כדאי לחשוב על סיבה אחרת. מנדלבליט מבין שתיק אלף הוא תיק קשה משפטית, על הגבול האפור, באיזור שבו אין הרשעה מובטחת ואין סגירת תיק קלה. העובדה שמדובר בראש ממשלה מעמיסה חומרי מנפץ לתיק נפיץ גם כך. במבט מהצד, נראה שמנדלבליט היה מעדיף לקבל את ההכרעה הזו אחרי שנתניהו כבר איננו ראש הממשלה, כשהשיח הציבורי לא כה רעיל וטעון. ככל שההחלטה מתעכבת, גוברים הסיכויים שהממשלה הנוכחית תלך בדרך כל ארץ, בלי התערבות משפטית.
