גם איוב, או להבדיל שאול מופז של 2012, היו מתקשים לקנא ביצחק הרצוג. החודש האחרון שלו היה שרשרת אסונות שממאנת להסתיים. המפולת בסקרים; חקירת המשטרה ההרסנית; בהלול והמחבלים; וכשכבר שכב מנוטרל על הקרקע הגיעה מהומת ה"אנחנו לא אוהבים ערבים". לעומת כל אלה, התאונה שעבר עם רכב השרד שלשום נראתה כמו רגע זן.
לא ברור אם בימים אלה הרצוג הוא משקולת על העבודה או להפך. עושה רושם ששתי התשובות נכונות. הפלא העיקרי הוא לא שעשרה מנדטים עזבו את המחנה הציוני ללפיד, אלא ש-14 מנדטים נשארו שם. קשה להעלות בדמיון ולו מצביע אחד שמצליח לחיות בשלום גם עם המיאוס של הרצוג מהערבים וגם עם התמיכה של בהלול במחבלים.
ההתבטאות של הרצוג היא מפגש אהבים נדיר בין אסטרטגיה לטקטיקה. האסטרטגיה העקבית והאמיצה שלו מאז הבחירות היא פנייה ימינה, אל המרכז הפוליטי. הודאתו שמפלגת העבודה נתפסת כאוהבת ערבים אולי לא אלגנטית במיוחד וגם לא פוליטיקלי קורקט, אבל היא מדויקת להפליא. יעידו על כך חמישה מיליון המסרונים בסגנון "הערבים באים" שסידרו לנתניהו את הניצחון בבחירות.
הטקטיקה הביאה את הרצוג לומר את הדברים דווקא השבוע. כשאתה נכנס ויוצא מחדרי החקירות, עם כריכים מהבית, כל אמצעי כשר כדי להשכיח את היותך נחקר ולהזכיר את היותך יושב ראש אופוזיציה, כל פרובוקציה מתקבלת בברכה. גם אם התיק ייסגר מחוסר ראיות, הנזק כבר כמעט בלתי ניתן לשיקום.
הרצוג פוליטיקאי חכם מספיק כדי להבין שהוא חוזה עכשיו בפרפורי הגסיסה של עצמו. דמו במפלגת העבודה הותר. גם כך, הוא חצה זה מכבר את תוחלת החיים הממוצעת של ראשי המפלגה. יחימוביץ' מניחה לו מטענים, מרגלית צועק עליו, בהלול סוגר איתו חשבון בהנאה. 22 מ-24 חברי המחנ"צ סירבו להתראיין השבוע בעדו.
הרע מכל עוד לפניו. כוחו של הרצוג במפלגה נשען בעיקר על ברית הדוקה עם יושב ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן . בלי קשר ליחסים בין השניים, הכוח הצנטריפוגלי שנקרא "שלי יחימוביץ'" יפרק את הברית הזו בסבירות גבוהה. הרי יחימוביץ' מתלבטת בין ראשות העבודה וראשות ההסתדרות, ובשתי ההתמודדויות סיכוייה לנצח גבוהים. הרצוג יודע שניסנקורן עשוי להתפתות לתמוך ביחימוביץ' בעבודה כדי לשמור על כסאו בהסתדרות, וניסנקורן יודע שהרצוג עשוי להתפתות לתמוך בה בהסתדרות כדי לשמור על כסאו בעבודה. אחד מהם יהיה חייב לשלוף ראשון.
מה שמעלה את השאלה: מה רוצה יחימוביץ'? לכאורה, התשובה ברורה. פוליטיקאים מניקסון ועד נתניהו רוצים לחזור למקום שממנו גורשו. הם בעניין של סגירת מעגלים. מצד שני, גם אכזבה נוספת, כמעט ודאית, בקלפי לא נראית מלהיבה במיוחד.
העניין המרכזי נוגע פחות בפוליטיקה ויותר בפסיכולוגיה. עשר שנים נמצאת יחימוביץ' בפוליטיקה, אבל אפילו לא יום אחד בקואליציה. האופוזיציה עבורה איננה מצב פוליטי זמני אלא עמדה נפשית. ממש כמו שלפיד חיפש את לב הקונצנזוס גם ב"אולפן שישי" וגם ב"יש עתיד", יחימוביץ' תמיד מבקרת מבחוץ, גם כעיתונאית נושכת וגם כפוליטיקאית בועטת. כהונתה כיושבת ראש המפלגה הדגישה את חוסר יכולתה ורצונה להגיע לפשרות. היא הייתה הרחק מהאלמנט שלה. עד היום מעולם לא חזרה בה מעמדה פוליטית, לא אמרה אפילו פעם אחת שהמציאות השתנתה. ומצד שני, היא רוצה להתקדם.
ולכן, המשפט הבא איננו ידיעה אלא הערכה: אין תפקיד תפור על יחימוביץ' יותר מיושב ראש ההסתדרות. גם תפקיד ביצועי, גם מבט מבחוץ. גם היכולת לנווט תקציבים ואנשים, גם האפשרות לעשות את המוות לממשלה. להיות ממליכת המלכים בעבודה בלי להסתכן בהפיכת חצר. בקיצור, זה תפור עליה.
(פורסם במקור ראשון)
