זה התהליך שמאפיין יותר מכל את הפוליטיקה הישראלית מאז מלחמת לבנון השנייה, וביתר שאת, מאז פרוץ האביב הערבי ב-2011: שבירה ימינה. עד לא מזמן זה היה הפוך: הימין הלך והשמאיל, הלך והתמרכז. שרון האיום מלבנון נבחר עם הסיסמא "שרון יביא שלום", הסכים למדינה פלסטינית, קידם את מפת הדרכים ואז הרס את גוש קטיף ואת הליכוד. נתניהו הבטיח לא לפנות אף יישוב ואז הסכים למדינה פלסטינית והקפיא את הבניה ביו"ש. במערכת הפוליטית לא נשאר כמעט אף אחד שמתנגד רשמית לרעיון שתי המדינות.
זה כבר לא המקרה, להפך. ב-2009 מי שהצביע ללבני מול ביבי קיבל את שנלר ושמאלוב ואז ממשלת אחדות הזויה עם מופז. מי שבחר בברק ובעבודה תחזק את ממשלת נתניהו ארבע שנים. בכהונה הקודמת יחימוביץ' נמלטה מהנושא המדיני, לפיד המליץ על נתניהו ולבני ישבה איתו בממשלה עד שפוטרה. הסחף שמאלה של הימין הפך לסחף ימינה של השמאל.
כדאי לשכוח ממה שידענו עד השנתיים האחרונות, ולהקשיב לרמזים: לפיד כבר לא מדבר על הכסף בין יצהר ואיתמר, הרצוג דוגל בירושלים מאוחדת, מבקר בגוש עציון ערב הבחירות ומודה שההתנתקות הייתה טעות בטחונית. בכנס של מרכז קטיף השבוע לרגל עשור לעקירה הוא דיבר על הסדר עתידי אבל מיהר לומר: "אין שום פינוי באופק. קודם נדבר". לא סתם יש כאלה בסיעתו שמציעים לא לרוץ יותר לעולם תחת המותג "מפלגת העבודה", שניזוק לשיטתם לבלי תקנה.
השבוע הגיע השיא, לעיניהם של חברי הקואליציה התנהל ויכוח בין האגף הניצי בעבודה, שהתעורר לחיים, לבין מרצ והרשימה המשותפת. הרקע היה הצעת החוק על יידוי האבנים, והסאונד היה שרון-גלי בקולניותו. איציק שמולי, חיליק בר, איתן ברושי, דני עטר, גם שלי יחימוביץ' לפרקים, החליטו לשבור למרכז. חלקם עושה זאת מסיבות אידיאולוגיות אמיתיות, חלקם כהפנמה של האלקטורט הישראלי אחרי הבחירות האחרונות. מאמרי המערכת של הארץ ששלטו פעם בלעדית בסדר היום של העבודה נמהלים אצלם בתגובות בפייסבוק.
אגב, לימין כדאי לזכור בכל זאת שזה לא חייב להימשך לנצח: בציבור הישראלי לא השתכנע מהכתומים של גוש קטיף אלא מהכתומים של דעאש. הוא לא אוהב את בית אל כמו שהוא מתעב את רמאללה.
מגעי האיחוד של זהבה
זו לא מערכת בחירות ראויה לשמה אם בסופה אין בשמאל כנסי חשבון נפש. אחד כזה, הועידה האידיאולוגית של מרצ, נערך לא מזמן. איכשהו הקטע הבא בנאומה של יו"ר מרצ חמק תחת הרדאר: "גם אני שואלת את עצמי מה המבנה המפלגתי, או הגושי, שיאפשר למרצ כתנועה להיות הכי אפקטיבית בתוך החברה הישראלית", אמרה גלאון. "אני כבר אומרת לכם, שאני לא פוסלת כלום – מסגרות פוליטיות הן בסך הכול אמצעי שמשרת מטרה, והמטרה כאן גדולה בהרבה. את הניצחון נביא אם נחשוב על איך ניתן לשלב ידיים ולפעול ביחד, בלי לפסול ומבלי להתבדל. אם לא נדע להרחיב את הגבולות הרעיוניים והפיזיים של הפעילות שלנו לעולם לא נגדל ולא נשפיע. אנחנו קודם כל צריכים להגיד כן לכל הזדמנות ולכל מי שהוא שותף – וזה לא משנה אם הוא שותף חלקי או זמני לחזון שלנו לישראל דמוקרטית, שוויונית… אסור לנו לעסוק בטהרנות ובבדלנות."
והנה הפירוש: במעמדה ובניסיונה, לגלאון אין כוח לעוד מערכת בחירות מסויטת על גבול אחוז החסימה, לעוד קמפיין שמורכב מקריאות "גוועאלד" בווליום משתנה. יו"ר מרצ מעריכה שגם הרצוג, או כל אדם אחר שיעמוד בראשות העבודה, לא יוכל להרשות לעצמו את הסיכון של אובדן ארבעה מנדטים. בתחילת הכנסת הקודמת מרצ זינקה בסקרים למספר דו ספרתי, שיצר תקווה להתחדשות. תוצאות הבחירות ידועות, ומכאן גם ההכנות של גלאון לסיבוב הבא.
בחודשים מאז הבחירות היא נפגשה עם כל אדם רלבנטי בגוש. עם איימן עודה, עם ותיקי מרצ, גם עם הרצוג. יש במרצ מי שמציע להתאחד עם אנשי חד"ש, עם עודה הפופולרי בשמאל, דב חנין וחבריהם. גם כך עודה הוא בסך הכל הקישוט המתון והליברלי לרשימה קיצונית, עתירת פוליגמיה ועם ניסיון עשיר בשייט. במרצ מעדיפים עדיין ריצה משותפת עם העבודה.
יש מצב שגם במקרה הזה מרצ תמצא את ידה המושטת לשלום נשארת תלויה באוויר. בבחירות, אתה חזק כמו החוליה הכי חלשה שלך, ועבור מצביעי המרכז מרצ היא חוליה חדשה. קחו את המתקפות על לבני בקמפיין הליכוד האחרון, הכפילו בעשר ותקבלו מה יקרה אם גלאון תהיה שם. אם יוסי יונה הפך ממעמקי המקום העשרים-ושלושה לכוכב הבחירות, שלא בטובתו, שערו מה יקרה למרצ.
ועוד משהו: חוק הכלים השלובים של הפוליטיקה בישראל קובע כבר שנים שכאשר מרצ יורדת הבית היהודי יורדת וכשמרצ עולה הבית היהודי עולה. ככה היה בארבע מערכות הבחירות האחרונות. ההרהורים הקיומיים שפוקדים את מרצ משותפים לרבים בבית היהודי, כך גם מחשבות ההיפרדות של האגפים הקיצוניים, וכך גם התכנונים הראשוניים של היו"רית משמאל והיו"ר מימין על היטמעות, אחת ולתמיד, במפלגה הגדולה בגוש. המשך יבוא.
(פורסם היום במקור ראשון)
