הנאום המצוטט ביותר מהפגנות הענק החברתיות של הקיץ האחרון היה בכלל שיר. כותרות העיתונים למחרת העצרת המרכזית היו "ארץ חדשה", שם הלהיט שבחר שלמה ארצי לשיר מול ההמון, שמונים קיסריות פלוס מינוס. חלק מתומכי המחאה שם לב דווקא לבית השני של השיר שהתנגן ברחובות תל אביב באותו ערב: "מביט מבעד לזגוגית/ יש לנו ארץ, למה עוד אחת".
זהותם הפוליטית של מארגני המחאה, רובם המוחלט פעילים מהעבודה ועד לפאתי חד"ש, יצרה את התחושה שהשמאל המדיני הגווע מצא לעצמו חיים חדשים. ראש הממשלה עצמו, מבועת ממימדי המחאה, השמיע גרסה דומה: זו האופוזיציה השמאלנית שהתחפשה לחברתית כדי להפיל אותי, טען בשיחות סגורות. ב"הארץ" נחמיה שטרסלר המליץ למפגינים למחות נגד הזרמת הכספים להתנחלויות, ואילו ב'מקור ראשון' פורסמה בוקר אחד הכותרת: "שלושים אלף איש בהפגנת השמאל בתל-אביב".
מילא עיתוני ישראל, גם במשרדה השקוף של קנצלרית גרמניה, על גדות האלבה, עקבו בקיץ האחרון בדריכות אחר מספר האוהלים בשדרות רוטשילד. אחד מיועציה הבכירים של אנגלה מרקל התוודה לאחרונה בשיחה עם עיתונאים ישראלים שהקנצלרית תלתה תקוות רבות בהפניית המחאה החברתית נגד המתנחלים וממשלת הימין של נתניהו.
בדיעבד, ברור שברוטשילד כולם דיברו על צדק חברתי, אבל אף אחד לא דיבר על שלום. מנכ"ל מועצת יש"ע דאז, נפתלי בנט, התקבל במאהל בחום. בהפגנות שלאחר מכן השתתפו אורי אורבך וכצל'ה. גם באריאל התארגנה עצרת אלפים חברתית.
מי האיש הרע
הניסיון להבין את מחאת הקיץ נמשך, למרבה המבוכה, גם באביב שלאחריה. הכישלון נעוץ בהחלטת מובילי המחאה שלא לסמן את האיש הרע, זה שעליו אמורים ההמונים לפרוק את זעמם. הבחירה המודעת הזו, להיות בעד צדק חברתי אבל לא נגד שום דבר נקודתי, היא שאפשרה הפגנות עתירות מגזרים, והיא שגם הובילה להאשמה המפורסמת שהמחאה אינה ממוקדת.
בהיעדר איש רע רשמי, המאבק המרתק ביותר מאז הוא על השאלה לאן תופנה האצבע המאשימה. באופן טבעי, התקשורת סימנה את הממשלה. הכותרות זעקו שנתניהו בלחץ אטומי, ששר האוצר בדרך הביתה, שההמונים הם איום מיידי על שלום הקואליציה.
הממשלה, מצידה, ניסתה להסיט את האש אל בעלי העיתונים, הלא הם הטייקונים הגדולים. נתניהו הורה להאיץ את עבודת ועדת הריכוזיות כדי לפרק את פירמידות השליטה במשק, והודיע שאם אנשים מצפים להורדת מחירים, הם צריכים לפנות למי שמדביק את תו המחיר על הקוטג', הלא הם בעלי הרשתות הגדולות. זה היה מחזה מאלף: בבוקר "מעריב" קורא להפלת נתניהו, בערב נתניהו קורא לפירוק האימפריה העסקית של דנקנר, הלא הוא בעלי "מעריב".
נסיקתו של נתניהו בסקרים, או יותר נכון קריסת קדימה, מעידים שהציבור לא בהכרח ראה בממשלה את האחראית העיקרית. אז אם אלה לא המתנחלים, לא הפוליטיקאים ולא הטייקונים, מי כן?
לפני התשובה, הנה עוד נתון שכדאי לזכור: יש סתירה מובהקת בין שתי הסיסמאות המרכזיות של מחאת הקיץ, "צדק חברתי" ו"מעמד הביניים". צדק חברתי, כפי שנוסח בידי ראשי המחאה, משמעותו הקטנת הפערים באמצעות העלאת המיסים על המעמד הבינוני-גבוה, פירושו פחות לאשכנזים-אמידים-תל-אביביים ויותר לניצולי שואה, מסכנים ועניים. זעקת מעמד הביניים טענה בדיוק ההפך: שפלח האוכלוסייה שיצא לרחוב צריך להפסיק ולשאת על גבו השחוח את שאר העשירונים. חברת סטארט-אפ ישראלית שעקבה בקיץ אחר זהות המפגינים באמצעות אותות מהטלפונים הניידים שלהם הגיעה למסקנה דומה. על הבמה זעקו את הדרישה הסוציאליסטית-משהו לצדק חברתי, אבל למטה, בקהל, הרוב המכריע נמנה על המעמד הבינוני-גבוה.
אם תרצו, זה הקרב המרתק של הבחירות הקרובות: יאיר לפיד מול שלי יחימוביץ'. הוא ינופף מול מעמד הביניים בדגל "איפה הכסף", היא תצעק להמונים "צדק חברתי". רק במדינה מופרעת כמו ישראל, שבה ימין ושמאל מתחלקים לפי עמדה מדינית ולא כלכלית, שני קצוות פוליטיים כאלה יכולים להתחרות על אותו מאגר קולות.
לא נותן אבל מקבל
הדרישה לצדק חברתי והתמיכה במעמד הביניים נפגשים רק במקום אחד: בני-ברק. לא במקרה היו יהדות התורה וש"ס המפלגות היחידות שלא שלחו ח"כים לעצרות המחאה. לא סתם נצפו רק כמה עשרות חרדים בעצרות הרבבות בירושלים ובתל-אביב. החרדים – לא המתנחלים, הטייקונים או הפוליטיקאים – הם הנמען המרכזי של מחאת הקיץ. הקריאה לצדק חברתי מקפלת במרומז את הדרישה לא רק לצדק חלוקתי, אלא גם לצדק השתתפותי. זעקת מעמד הביניים כבר אומרת זאת כמעט במפורש: אנחנו נותנים אבל לא מקבלים, אמרו המפגינים. משמע, שיש מי שלא נותן אבל מקבל בנדיבות.
מי שלא מאמין, מוזמן להיזכר בסדר היום הציבורי של החורף האחרון: במשך שלושה שבועות עסקה התקשורת הישראלית באובססיביות בהדרת נשים במגזר החרדי, מקווי המהדרין, דרך החרמת נשים ברדיו ועד יריקות על ילדה קטנה בבית שמש. אחר-כך התמקדו במאבק נגד סבסוד דיור למגזר החרדי. רק לאחרונה, בפסיקה מהחשובות בתולדותיו, ביטל בג"צ את חוק טל שהעניק פטור כמעט גורף לחרדים משירות צבאי. הדמות הפופולארית ביותר ב"ארץ נהדרת" בעונה הנוכחית היא זו של יובל סמו, בדמות החרדי המשתמט והחוצפן.
רעש האדמה של אחרי הבחירות
ימים רעים מתרגשים על הציבור החרדי. הסיסמוגרף הפוליטי כבר קולט רעידות עדינות שמבשרות את רעש האדמה שאחרי הבחירות הקרובות: ליברמן מצוי כבר כמה שבועות בקרב חפירות מול החרדים על הקלות בדיור וחינוך. יאיר לפיד רץ לכנסת ותוקף את ש"ס. מקורבי נתניהו מפזרים רמזים על ממשלה אזרחית אחרי הבחירות. בפעם האחרונה שבה היה ליכוד חזק, אופוזיציה מרוסקת ומפלגה אופנתית בראשות אדם העונה לשם לפיד, זה נגמר בממשלה חילונית ובהשלכת החרדים בלחץ הקהל. לפי כל הסימנים, כך זה ייגמר גם הפעם.
השכבות החלשות ביותר בישראל הן ברובם הערבים והחרדים. מותר לחשוד שההמונים לא יצאו לקיץ למען שיפור תנאי החיים במאה שערים וג'לג'וליה, אלא כדי לקרוא לשוויון בנטל. הקריאות נגד המערכת הפוליטית הקיימת הן בעיקרן קריאות נגד הדרך שבה יצרו לעצמם החרדים פירמידת שליטה במערכת הפוליטית בישראל. כי מהי פירמידה אם לא מינוף של כוח דל כדי להשתלט על מערכת שלמה, אם באמצעות תרגילים פיננסיים ואם באמצעות שיטת ממשל בעייתית.
ימים אלה הם לפיכך ההזדמנות הכמעט-אחרונה של הפוליטיקאים החרדים להציל את המצב, למשל, באמצעות התגמשות בסוגיית הגיוס או יתר צניעות בהתנהלות הקואליציונית. במקום זאת, המפלגות החרדיות עושות ההפך הגמור. בניסיונן לחטוף ככל יכולתן עד הרגע האחרון, הן מאיצות את התהליך שבסופו של דבר יהפוך את הציבור עם רמת החיים הכי נמוכה בארץ לאיש הרע של המחאה החברתית. פרטים נוספים בקיץ הקרוב.
