בדרך שאין אירונית ממנה, התמונה הרשמית של נשיא המדינה העשירי צולמה בכלל בלשכת יו"ר האופוזיציה. הצלם שהגיע אתמול לכנסת לתעד את ראובן (רובי) ריבלין בפוזה הנשיאותית מחייך, כשידיו משולבות מאחורי שולחן, התרשם שדגל ישראל בלשכתו הקטנה של המנצח אינו גדול וחגיגי מספיק. יו"ר העבודה יצחק (בוז'י) הרצוג, שלשכתו שוכנת דלת ליד, פינה לו את השולחן.
בתום חודשים של פאניקה, רה"מ בנימין נתניהו יכול להעריך בזהירות שהנשיא החדש לא ינופף בדגל האופוזיציוני גם מלשכת הנשיא. שלשום, בפגישה ביניהם, הוא בחר באפשרות הטובה ביותר אחרי שמיצה את כל האחרות: התנצל בפני ריבלין על הטעויות שעשה בדרך. טוב, הוא לא התנצל על כולן – אחרת היה צורך בסבב שיחות של שבועיים.
בשלישי בצהריים זה נראה גמור. תוצאות הסיבוב הראשון הכו בהלם את המועמד ריבלין, שהגיע לכנסת עם ביטחון מוחלט בניצחונו. הוא בנה על חמישים ומשהו קולות בסיבוב הראשון, ואז לחצות את מחסום השישים בסיבוב השני בזכות תומכיו של מאיר שטרית. בסוף הוא מצא את עצמו עם 44 קולות בלבד ומול שטרית בסיבוב השני. תקפל את המטה, הוא אמר לגדעון סער בחדר שהוקצה לו בקומת הממשלה, זה גמור. גם כך, היה שם ריק באופן חשוד מאז הבוקר.
זו הייתה תמונת המצב בין שני הסיבובים: המועמד המוביל הלך לבכות בחדר, המועמד בפיגור הלך להתראיין בכל אולפן בכנסת. הם לא חשבו על האפשרות לעבוד ולגייס קולות, אבל גדעון סער וחיים כץ דווקא כן, והשאר היסטוריה.
כשהנשיא הנבחר מנה את שמות תומכיו בטקס בטרקלין שאגאל, היה אפשר להבחין בקו ברור: כולם אופוזיציה במפלגותיהם. סער וכץ מאתגרים את נתניהו בליכוד, אלי ישי את אריה דרעי בש"ס ושלי יחימוביץ' את הרצוג. גם לאחמד טיבי יש יריבים מרים בתוך המפלגות הערביות. קואליציית האופוזיציונרים הביאה לריבלין את הנשיאות.
אלמלא חובת הממלכתיות שהוטלה עליו, ריבלין היה צריך לכלול בנאומו גם פסקת תודה לבבית לבנימין נתניהו. אלמלא סולק מתפקיד יושב ראש הכנסת לפני שנה, ריבלין היה ממשיך לצבור כיסי התנגדות וזעם במפלגתו שלו; לו נתניהו היה מצהיר על תמיכה בו, לעולם לא היה מקבל קולות כה רבים באופוזיציה. ללא המסע ההזוי, כל הדרך מאלי ויזל ועד לבית-שאן, מדחיית הבחירות ועד לביטול מוסד הנשיאות, ריבלין לא היה זוכה לתמיכת התקשורת והציבור.
נתניהו כבר הוספד פעמים כה רבות, כך שכדאי לקחת את הפסקה הבאה בזהירות: ובכל זאת, מערכת הבחירות שהסתיימה השבוע עשויה להירשם כתחילת נפילתו של ראש הממשלה. הנכונות של נתניהו לפגוע אנושות בעצמו רק כדי לחזור הביתה בשלום, להילחם במועמד הליכוד ולקומם את מפלגת השלטון, לצאת לשורה של קרבות חסרי סיכוי – כל אלה מאותתים שמשהו התקלקל בחוש הריח המפותח של ראש ממשלת ישראל. במו ידיו הוא כמעט הפך השבוע את מועמד התנועה-עבודה לנשיא, ובכך היה גורר את המערכת כולה לבחירות שבהן הוא היה מפסיד. הוא, וממליך המלכים בדימוס אביגדור ליברמן, מי שמצליח לחטוף תבוסה משפילה בכל מערכת בחירות בשנה האחרונה. שניהם לא רוצים ללכת אל הקלפיות, אבל אם ימשיכו כך, לשם בדיוק זה הולך.
נטורי קרתא משמאל
ח"כ משה מזרחי, ראש אגף החקירות לשעבר, נתן לבנימין (פואד) בן-אליעזר טיפ לזיהוי שקרנים במרוץ לנשיאות. פתאום, באמצע שיחת רעים, הוא הסביר, תצעק על שותפך לשיחה "למי אתה מצביע". אם הוא יורה את התשובה בלי להתבלבל, הוא איתך. גמגום קל, והוא בוגד.
יו"ר העבודה הרצוג השתמש בטיפ הזה השבוע. בישיבה הלילית שבה נתפרה מועמדותו של מאיר שטרית הוא קטע פתאום את הדיון, קם, נופף באצבע אל המתמודד לנשיאות מהתנועה וצעק: "הטרדת מינית? הטרדת מינית?" לא ברור כמה זמן חלף עד ששטרית ענה מה שענה, אבל התשובה שלו סיפקה את הרצוג ואת איתן כבל, והשאר היסטוריה.
נס גדול קרה השבוע לציפי לבני, זהבה גלאון, הרצוג ובעצם לעם ישראל כולו. צמרמורת עוברת במורד הגו כשחושבים מה היה קורה לו הידיעות על ההטרדה המינית של העוזרת של שטרית היו מתפרסמות כשהוא כבר הנשיא הנבחר. הכתובת על הקיר הייתה כתובת אש, אבל ראשי "מחנה השלום" לא יודעים לקרוא אותה, וגם לא את רוח התקופה. הם נכוו בפואד, אבל לא נזהרו בשטרית. עם כל הכבוד לנטורי קרתא, השבוע התגלו האנשים האדוקים ביותר במדינה: תומכי שתי המדינות.
זה היה שבוע רע מאוד למפלגת העבודה ולעומד בראשה. אלף נאומים של הרצוג על הקיפאון המדיני לא יחזירו לו את הקרדיט הציבורי שאיבד השבוע בשתי הפרשות. מילא זה, אבל גם הציר הפוליטי שבנה בשקדנות עם המפלגות החרדיות התרסק ברגע האמת. בסוף, אי אפשר לסמוך עליכם, הפטיר איתן כבל במרירות לאריה דרעי אחרי שנודעו תוצאות הסיבוב השני. גם כך, העבודה הייתה צריכה לבחור עם מי לבנות ציר: עם לפיד או עם החרדים. השבוע הזה קירב אותם לזרועות לפיד. ספק אם אחרי הבחירות הבאות יוכלו לבוא לנשיא ריבלין עם המלצת הסיעות החרדיות.
נשיא כשר
בגזרת החרדים נרשם ניצחון גדול למחנה ישי על זה של דרעי. ישי תמך בריבלין מתחילת הדרך (והכוונה בתחילת הדרך היא לעשור הקודם). לישי זה קרה ב-2003, בנסיעה של הכנסת לתורכיה. הוא הבחין שיושב ראש הכנסת הטרי נשאר איתו בטרקלין המלון עם צלחת ירקות, ולא זורם יחד עם שאר חברי הכנסת (ובהם המועמד לשעבר בן-אליעזר) למסעדת שרצים מקומית. ישי חזר ארצה ודיווח לרב עובדיה יוסף על יושב ראש הכנסת שומר הכשרות. ב-2007 זה לא הצליח, וגם ב-2014 לא היה חסר הרבה שזה ייכשל. אבל סגן השר אלי בן-דהן סיפר למי שסיפר כי בין הסיבוב הראשון לשני שוחחו איתו מלשכת דרעי וביקשו ממנו לתמוך במועמד המרוקאי. "דתיות חשובה יותר מעדתיות", אמר ישי אחרי ההצבעה.
ובסוף היה עניין ביבי, גם ביבי. מאז הבחירות החרדים נקרעו בין התאווה הבלתי נשלטת להיפרע מנתניהו ובין הרצון העז לחזור לממשלה. ההצבעה לריבלין סיפקה להם הזדמנות לעשות את שניהם גם יחד.
תמיכה מאוחרת
ואי אפשר לסיים בלי סיפור קטן שממחיש בחירות לנשיאות מהן: חבר כנסת חרדי אחד, לא חשוב מאיזו עדה, הבטיח את תמיכתו לשלושה מועמדים, שאחד מהם הוא בנימין בן-אליעזר. פואד עלה על זה, והפעיל עליו מכבש לחצים אדיר שיצהיר על תמיכה בו בפומבי, כדי לנעול אותו. ובכן, ביום שישי, דקות לאחר שבן-אליעזר יצא המום מהחקירה במשרדי להב 433, צלצל הטלפון שלו. חבר הכנסת, ששמע כבר את החדשות וידע שמועמד העבודה כבר לא ירוץ, בישר לו בחגיגיות: פואד, החלטתי סופית ללכת איתך.
