למה הבעיה עם התרחקות טראמפ היא פחות סעודיה ויותר איראן // כיצד שורה של גופים וממשלה אחת אפילו לא מתאמצים לממש את חזון ההגירה מעזה // מדוע כל מפלגה שאליה יצטרף איזנקוט תוביל את גוש האופוזיציה // ואיך לא רק בכנסת, גם בעליון ההנהגה שייכת לצד הקיצוני ביותר
נסע ולא נתן
מזל שנסראללה כבר לא איתנו, כתב לי השבוע מישהו מוכר. אם טראמפ היה נבחר כשהוא עוד בחיים, וויטקוף כבר היה יורד אליו לבונקר לפגישת משא ומתן. אבל הנ"ל ז"ל, וישראל מנסה להתרגל לממשל אמריקאי שונה ממה שהכרנו. לא כי הוא אוהד פחות. מבחינת מילותיו ואנשיו הוא דווקא אוהד הרבה יותר. אלא בגלל גישה בדלנית שכמותה לא נראתה עשרות שנים, אולי הבדלנית ביותר מאז הקמת המדינה.
הגישה של טראמפ, או ליתר דיוק של אגף MAGA המתחזק בממשלו, היא: אנחנו לא מפריעים לכם, אל תפריעו לנו. ארצות־הברית איפשרה לישראל לעשות ככל העולה על רוחה בעזה, בסוריה, בלבנון. טראמפ לא לחץ על נתניהו לסגת מחמישה מוצבים בארץ הארזים, לא צייץ כאשר הופסק הסיוע ההומניטרי לרצועה וגם כעת לא אכפת לו שיחודש בידי צה"ל, לא אמר מילה כאשר כוחותינו תקפו את מגרש הטניס הנשיאותי של אל־ג'ולאני והשמידו שדות תעופה רגע לפני שהטורקים באים.
באותה מידה הוא גם לא התייעץ לפני שהחל לתקוף את החות'ים, ולא טרח ליידע כשהחליט להפסיק. מילא אותנו, גם פיקוד המרכז האמריקאי עודכן על כך בטלוויזיה בזמן שטייסיו כבר על המסלול. כמה בני מזל אנחנו: ישראל לפחות יודעה בהתראה קצרה על הפגישה עם אל־ג'ולאני ושחרור אלכסנדר. נתניהו אמר השבוע בוועדת החוץ והביטחון שהמטרה היא גמילת ישראל מהסיוע הצבאי מאמריקה. זו גישה נכונה, שהופכת את ישראל מנזקק לשותף.
הבעיה מתחילה בסעודיה ונגמרת באיראן. בכל הנוגע לסעודים, התפיסה בישראל אמרה שהם זקוקים לנורמליזציה עם ישראל יותר מאיתנו כדי לקבל מוושינגטון מה שהם צריכים, ולכן שלא יבואו בדרישות להכרה במדינה פלסטינית או לסיום המלחמה. זה יהיה מסר נורא שטבח בישראלים מביא תוצאות מדיניות. מה שלא נלקח בחשבון הוא שארצות־הברית תדלג מעל ישראל ותעניק לסעודים מה שהם רוצים בלי לעבור בירושלים. גם כאן, אמריקה פירסט.
אבל העיקר הוא איראן. מסיבות מבצעיות ומדיניות כאחד, מדיניות "תעשה מה שאתה רואה לנכון" לא תספיק. בין אם מדובר בהסכם או בתקיפה, יש צורך באקטיביות אמריקאית, לפחות למחצה. בהיעדר הסכם, מתקפה ישראלית תזיק לגרעין האיראני קשות, מתקפה אמריקאית תשמיד אותו כליל. הגנה ישראלית לא תספיק מול התגובה האיראנית, הגנה אמריקאית תשפר את המצב מאוד. גם בלי מעורבות צבאית, רגל מסיימת אמריקאית היא כל ההבדל בין נזק זמני לבין הישג לדורות: ארצות־הברית צריכה לבוא אחרי מתקפה ישראלית ולהזהיר שכל בנייה מחדש של מה שהושמד תוביל להתערבות אמריקאית. איננו צריכים מהם בי־52, מקל גדול יספיק. עם כל הכבוד לעזה, סעודיה וסוריה – ההחלטה אם להסכם גרעין או לתקיפה היא ההחלטה המכריעה שיצטרך הנשיא לקבל, ותעצב את גורל המזרח התיכון, המקום שממנו הוא כל כך רוצה לברוח.
לרוקן את עזה בכפית
פצועי מלחמה שנפגשו עם נתניהו השבוע שמעו ממנו הסבר מעניין להתמשכות המלחמה. האשם: הנשיא הקודם. "תוך מספר שבועות הבנו שבממשל לא מוכנים שננצח". מכאן נגזרה אסטרטגיית הפשיטות, חלוקת הסיוע, והסוף (שלא נראה באופק) ידוע.
אבל עכשיו ביידן כותב זיכרונות, ונשיא ארצות־הברית הנוכחי לא מפריע בנזיפות ובהגבלת חימושים. יש דבר אחד שהוא אפילו מעודד: הגירה מעזה. לפי הסקר האחרון, מחצית מאוכלוסיית הרצועה מעוניינת להגר. אם יש לפחות מיליון מהגרים בפוטנציה, מה התירוץ לכך שמאז נאומו ועד עכשיו, שלושה חודשים, עזבו רק אלפים בודדים?
ולא, בניגוד לדברי נתניהו, הבעיה לא במדינות שיקלטו. משרד ראש הממשלה, משרד החוץ והמוסד לא הביאו אף הסכמה סופית עם מדינה שמוכנה לקלוט, אף שיש שתי מדינות אפריקאיות ושתי מדינות אסייתיות ששקלו ברצינות. מינהלת ההגירה במשרד הביטחון לא יזמה שום הגירה של עזתי אחד עד היום, מצטרפת בכך למסורת ישראלית מפוארת של בירוקרטיה ממשלתית חסרת תועלת. היא הביאה הגירה כמו שקבינט הפיוס המנוח הביא פיוס.
מתאם פעולות הממשלה בשטחים מאפשר יציאה רק פעם בשבוע במעבר אחד של 200־400 איש ולא מעבר, לכאורה לא להגירה קבועה. שלשום, למשל, טסו מנמל התעופה רמון 350 עזתים. זה ריקון הים בכפית: שב"כ מטיל הגבלות אין־סופיות על מי שרוצה לצאת תחת ההנחה של ערב 7 באוקטובר, שכל מי שיוצא בסכנה לעבור הכשרה טרוריסטית בחוץ ולחזור. כך הוא למעשה מסכל את רוב מי שרוצה לצאת למרות שהם לא אנשי חמאס. על יוזמה לאיתור מהגרים פוטנציאלים כמובן שאין מה לדבר. גם כשזה קורה סוף־סוף, המשטרה לא מספקת שוטרים לאבטחת השיירות, מה שגורם לא פעם לביטול היציאות ששב"כ והמתפ"ש מואילים בטובם לאפשר.
צה"ל לא מקדם שום יוזמה מול אוכלוסיית עזה, לא מקים מרכזי קליטה ברצועה למי שמעוניין לצאת. העבודה של המדינה היא בעיקר מול ארגון הבריאות העולמי שראשיו בקשר הדוק מאוד עם חמאס בעזה, שמקבל אגב כך וטו על זהות היוצאים.
ובראש כולם ראש הממשלה נתניהו והשרים הרלוונטיים. אני יכול לעשות יותר בנושא, הודה נתניהו בדיון. מילים לא יספיקו הפעם. במדינה הזו צריך לדפוק על השולחן. אחרת גם ההזדמנות ההיסטורית החד־פעמית לשינוי המציאות תיקבר בלוויה ממלכתית, בהשתתפות פקידים עד קצה האופק.
מחוזר מספר 1
בני גנץ כבר נגע בסקרים ב־40 מנדטים ולעיתים נשק לאחוז החסימה. לכן הירידה העקבית שלו אינה בעייתו היחידה. להלן הבעיה הנוספת: הוא יו"ר המפלגה עם היחסים הרעועים ביותר באופוזיציה. לפיד התגרש ממנו בשידור חי, גולן עולב בו, בנט היה איתו על סכינים כאשר היו ראש ממשלה ושר ביטחון. מילא זה, מי שמחפש אהבה בפוליטיקה שיקנה כלב. העניין הוא שבסיעתו יש חבר כנסת שמקובל על כל ראשי המפלגות: בנט מחזר אחריו, גולן מחמיא לו, לפיד מוכן לתת לו את ראשות יש עתיד. השילוב בין איזנקוט וגנץ יוצר פערים שנגמרים, כמו בכימיה, או בדיפוזיה או בפיצוץ. או בהתאמת המצב ברשימה למצב בחוץ, או בפרידה.
תקדים מעניין לכך עם צמד אחר היה בנט־שקד. כאשר היא עקפה אותו בגדול בפופולריות כשרת משפטים בעוד הוא קמל במשרד החינוך, הפתרון שמצאו היה עזיבת הבית היהודי וייסוד מפלגה חדשה על בסיס הנהגה משותפת. פה אין מה לנטוש והנהגה משותפת לא תפתור הרבה. איזנקוט דורש פריימריז – במחנה הממלכתי אוספים חתימות לחוק שיאפשר פריימריז על ידי כלל הציבור ביום הבחירות, כמו בדנמרק. אבל הסיפור האמיתי הוא מי ינהיג את הרשימה.
אניח כאן היפותזה: כל מפלגה שאיזנקוט יצטרף אליה כשחקן חיזוק תוביל את הגוש שנגד נתניהו. כל חמשת ראשי המפלגות הצהירו שיתמודדו לראשות הממשלה. מי שיצטייד ברמטכ"ל לשעבר והדמות הפופולרית ביותר בפוליטיקה לפי הסקרים, יתפוס תאוצה דרמטית ויעלה לגמר מול נתניהו.
האפשרויות הן קבלת הובלת יש עתיד כאשר לפיד שני, או הצטרפות לבנט כמספר שתיים. עם המחנה הממלכתי או בלעדיו, הצטרפות כזו תייצר ראש חץ לגוש. הליכה עם לפיד תשאיר את ליברמן ובנט לנסות ולאסוף קולות ימניים (אגב נתניהו מודאג מליברמן הרבה יותר, מזהה קשיחות גוברת בנכונות של מצביעי קואליציה לשעבר להצביע לו). הצטרפות לבנט כרוכה בוויתור על הראשות, אך ספק אם זו המוטיבציה העיקרית של איזנקוט ואם יש לו את משאבי האמביציה הדרושים. בפעם הקודמת הוא הפתיע כשהלך ברגע האחרון עם גנץ ולא עם ראש הממשלה דאז לפיד. האם יפתיע הפעם?
הפוסק במומו פוסל
במסגרת הפיכת בית המשפט העליון לזירה פוליטית, השתרשה בו גם הנורמה של החלקת חדשות לא נוחות דווקא ביום עמוס חדשות. וכך, ייתכן שלגמרי במקרה, ביום שבו שוחרר החייל עידן אלכסנדר, פירסם בג"ץ את הכרעתו, על חודו של קול, בהרכב המצומצם ביותר האפשרי, לבטל את החלטת הממשלה על אופן בחירת נציב שירות המדינה.
כדאי להתעכב קודם על ההרכב: לא לחינם התקומם השבוע הנשיא יצחק עמית נגד היוזמה להעביר את בחירת ההרכבים למחשב. אחד הנשיאים האקטיביסטים ביותר עומד בראש אחד מבתי המשפט השמרניים ביותר. ההרכב היחיד שבו יש רוב אקטיביסטי הוא של שלושת השופטים הוותיקים. שם נעם סולברג בדעת מיעוט נצחית, כתובה לתלפיות וחסרת כל השפעה.
החידוש הוא שעמית כבר אינו מסתתר מאחורי דברי חקיקה בבואו לבטל החלטה קודמת שהעניק העליון לפני 14 שנה. הוא כותב במילים מפורשות שהסיבה היא התנהלות הממשלה הספציפית הזו. "על השחיקה והדריסה העקבית של נורמות ציבוריות מינהליות ממלכתיות שהיו מושכלות יסוד… ניתן ללמוד מהליכים שנדונו בבית משפט זה בשנים האחרונות בסוגיות שעד לאחרונה ניתן היה להניח כי במשטר דמוקרטי תקין לא יקרו. והדברים ידועים".
כעת עובר עמית לסקירת עיתוני הבוקר: "אף מחוץ לכותלי בית המשפט, חדשות לבקרים, נשמעים דיווחים על ניסיונות להחלשת שומרי סף, יוזמות שונות להגברת הפוליטיזציה בשירות הציבורי ועוד… בנסיבות אלו, המשפט צריך להתאים עצמו למציאות המשתנה".
סולברג הלם בעמית במילים חריפות, בטוענו שעמית התעלם מחוק מפורש שאומר ההפך. "בולטת מאוד בהיעדרה… הלבנה החשובה ביותר שאנו כשופטים נתונים למרותה וכפופים לשלטונה: הוראתו הברורה של דבר החקיקה".
"עודני מתקשה", כתב, "לקבל את המצב יוצא הדופן שבמסגרתו החלטת ממשלה אשר מבקשת להחזיק בשיטת מינוי הנהוגה למעלה מ־30 שנה, וגם ניתן לה הכשר בג"ץ, מוקעת עתה כהחלטה שאין מנוס מביטולה. הכיצד ניתן להלום עמדות משפטיות כה שונות לגבי החלטות ממשלה זהות? למחוללי השינוי פתרונים".
למרבה הצער, לא רק בכנסת ובממשלה אנו מונהגים בידי הגורמים הרדיקליים ביותר, שוחרי המקלות ולא הגזרים. את בית המשפט העליון מנהיג כעת אדם רך דיבור אך קיצוני בהתנהלותו, אולי הקיצוני שבשופטי העליון. פניו אינן לפשרה אלא להכרעה בכוח. ואם יירמס החוק בדרך, שיירמס.
