היסוס טרויאני

ביקורת גבולות

האם הפחדנו את עצמנו מחיזבאללה יותר מדי? זה מורכב, נשען גורם ישראלי בכיר מאוד על מרפקיו ומפרט. ישראל חששה מחיזבאללה בגלל שני תרחישי אימים עתידיים וטראומת עבר אחת. תרחישי האימים היו ראשית, כיבוש של יישובים ישראלים בידי כוח רדואן, שיתגנב לגבול במנהרות התקרבות עצומות. במקרה כזה, הטראומה הישראלית לא הייתה רכבי טויוטה אלא רייזורים, טרקטורונים להתקדמות מהירה. שנית, ירי של טילים מדויקים בהתקפת פתע. לצה"ל יש את היכולת להתמודד במלחמה עם שיגור כזה, תוך השמדה במקביל של חלק מהמאגרים. אבל לו הדבר היה קורה בהפתעה, כפי שקרה עם חמאס, אז אכן היו בניינים נופלים ובסיסים נפגעים קשות. בשבעה באוקטובר, כפי שפרסם עמוס הראל ב"הארץ", נהרגו עשרים ישראלים מירי רקטות חמאס כאשר כיפת ברזל הוכרעה למעשה. התוצאות של ירי חיזבאללה היו מחרידות בסדרי גודל.

הטראומה שמנעה טיפול מוקדם יותר בכך היא הבוץ הלבנוני. ישראל יצאה ממלחמת לבנון הראשונה עם החשש משקיעה בלבנון כשחייליה סופגים על בסיס שבועי. ממלחמת לבנון השנייה עם המסקנה שחיל האוויר לבדו לא יספיק לטפל בחיזבאללה. בלי האופציה הרגלית ובלי האווירית התוצאה הייתה שיתוק ופחד.

על רקע האיום שהציב חיזבאללה בולטת במיוחד הרשלנות הפושעת בגבולות, שהייתה לא רק מול עזה אלא גם מול לבנון. מילא חמאס, שאיש במערכת לא חזה מלחמה מכיוונו. אבל על אף החשש מחיזבאללה, גם שם לא הייתה היערכות מיוחדת בשבועות שקדמו לשמחת תורה.

מזעזע לומר זאת, אבל הצפון ניצל מגורל גרוע עוד יותר מזה של עוטף עזה רק בזכות העובדה שסינוואר הפר את זכויות היוצרים על התכנית. מיזם הפשיטה האוגדתית על ישראל החל אצל בכיר חיזבאללה פואד שוכר, שחוסל בביירות בסוף יולי. נסראללה הופתע מעיתוי מתקפת חמאס ועד שהבין את ההזדמנות לפשוט בעצמו כבר הוסטו כוחות צה"ל בהיקפים עצומים לצפון בלילה שבין שבעה ושמונה באוקטובר, והרגע חלף.

בשבעה באוקטובר ישראל הוצאה בכוח מהקונספציה, ונסראללה נכנס מרצונו החופשי לאחת משלו: שישראל לא תעז לתקוף בכל העוצמה. הוא הוזהר מבית, הוזהר מחוץ, אבל לא נרמז. בראש שלו המשוואות המשיכו להתקיים כמעט עד הרגע האחרון.

חבל שלא זכה לראות את ישראל יוצאת מהטראומה, מההכלה ומההבלגה ופועלת, סוף סוף, בכל מקום שממנו נשקף איום. התיאבון הישראלי התרחב בהרבה מהחזרת תושבי הצפון, והוא כולל עכשיו את העיקרון "פירוז או פירוק". בלי חמאס ובלי חיזבאללה ועם תג מחיר חסר תקדים לחות'ים, ישראל מכבה חלק דרמטי מטבעת האש האיראנית. הבכיר הישראלי סיים בסרקזם: "רק נשאר הגרעין – וסיימנו".

למה לא שלחתם גלויה

שמונה ימים חלפו בין הודעת גדעון סער שהוא מוותר על תפקיד שר הביטחון ובין הודעתו שהוא מצטרף לממשלה כחבר קבינט. הרבה דברים קרו: נסראללה עלה בסערה השמימה, צמרת כוח רדואן חוסלה, אלפיים טון חימושים ירדו תוך שעות על ריכוזי רקטות. רק דבר אחד לא קרה: טלפון מאחד מראשי האופוזיציה. לפיד לא צלצל, גנץ לא סימס, ליברמן לא שלח גלויה. ייתכן שידעו שזה אבוד, אבל קשה להאמין שנתניהו לא היה מנסה. עוד זכורה תמונתו, ביום ההודעה לנשיא ב־2021, מתקשר במליאה למנסור עבאס כדי לבלום את ההמלצה על בנט. באופוזיציה סברו, כנראה, שלקלל זו אסטרטגיה פוליטית.

24 שעות בלבד הפרידו בין סער ובין משרד הביטחון. ההודעה אמורה הייתה להימסר בראשון לפני שבועיים אך נדחתה ביממה מסיבה כמעט טכנית. בינתיים התחוור שאין מנוס מלפוצץ את הביפרים, אחר כך הגיעו מכשירי הקשר ומשם ההסלמה כבר הייתה בלתי נמנעת.

יש הסבורים שהתמריץ של נתניהו להעניק לסער תפקיד בכיר צולל עכשיו משמעותית: אין טעם לשלוח פיתיון אחרי שהדג כבר עלה ברשת. שלא לדבר על בכירי הליכוד שאמורים להתנגד בתוקף לשדרוגו של מי שירוץ מולם בפריימריז הקרובים אחרי הפוגה בת כמה שנים. הגיוני, אבל לא בטוח. כדי לנעול את הימין הממלכתי במשמעת קואליציונית, שהיא קריטית לאישור חוק הגיוס וחוק התקציב יש צורך בהסכם קואליציוני.

זו כמובן לא הסיבה העיקרית. היחסים בין נתניהו וגלנט איומים עוד יותר משהיו בשבוע שעבר. ראש הממשלה משוכנע ששר הביטחון מפיץ עליו שהיסס לפני חיסול מזכ"ל חיזבאללה. מה חושב שר הביטחון על ראש הממשלה כבר מעייף לכתוב. סביר שההצעה העתידית לסער, אם תבשיל, תהיה ישירות למשרד הביטחון או למשרד החוץ, בהנעת דומינו שיעביר את כץ לביטחון ובעזיבת גלנט את המשרד.

הטעות של סער הייתה בעזיבת הממשלה במרץ, כשגנץ ואיזנקוט עוד היו בממשלה, במחאה על הדשדוש. זה היה משגה טקטי שהציג אותו בחודשים האחרונים כיויו. אבל המהלך האסטרטגי של חזרה לימין היה כתוב על הקיר, מרגע שהשיח חזר להיות מדיני-בטחוני ולא משפטי-אזרחי. בלי סיכוי לעבור את אחוז החסימה, עתידו נמצא רק בעוד פריימריז בליכוד, חוויה שמוכרת לו עוד מתחילת המילניום. ראשי האופוזיציה בתוך הכנסת ומחוצה לא זיהו את המהלך, ומיליוני השקלים שהשקיעו בהיערכות לבחירות נשרפו. ב-2026 יהיו.

ועזה תכבש בשנית

כשם שיום הכיפורים הוא כבר יובל שנים זמנם של מוספי הזיכרון המיוחדים למלחמה, תשעה באב במגזר הדתי לאומי הוא כבר 19 שנה יום הזיכרון לגוש קטיף. צווי הפינוי חולקו למחרת הצום, אבל כשם שהצום אינו נוכח במיוחד בחיים הציבוריים בישראל, כך גם היה גוש קטיף, אשתקד: נשכח מהעין ונשכח מהלב. ב-2023 גוש קטיף כבר לא היה מקום פיזי אלא רק טיעון, טיעון במערכה הכבדה על הרפורמה המשפטית: מ־21 יישובים נותרו כמה קטעים בארכיון, מוזיאון קטן ופיראטי בירושלים ובעיקר זכר האכיפה הבררנית ביחס לחסימות כבישים. רוב הציבור סבר אשתקד שהפינוי החד צדדי היה שגיאה, אבל רוב גדול בהרבה סבר שזו שגיאה מהסוג שכבר אין טעם לתקן. בקיצור, אירוע הזיכרון לגוש קטיף בתשעה באב בבית אורי צבי גרינברג היה הפרינג' של הפרינג'.

ואז הגיע יוחאי שלום חדד. לא זכרתי את שמו של המשורר הצנום הזה עד שחיפשתי בגוגל, אבל זכרתי – והווידאו מוכיח – שבאופן אינסטינקטיבי הלטתי את הפנים בידיים בזמן שהוא קרא את שירו מתוך כתב העת "יהי". הטקסט שנכתב ב-2019 היה כל כך קיצוני, כל כך נחרץ, כל כך מטריד, ששומר נפשו ירחק מאירועים שבהם קוראים שירים כה הזויים כאלה. או אם לצטט מביקורת שירה לועגת ברשת: "חזיון נבואה עתידני, או פנטזיית אימים, או סתם שיר דרמטי".

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם, לֹא. בַּלָּהוֹת.

רוּחַ מְקֻוֶּנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ

עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר

לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ

הוא המשיך להזות בקול איטי ושקט

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה

נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה

מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם

אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם.

הַתַּת מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ

הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר

לְכֶסֶף, לְעֵירֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם.

הַכִּבּוּשׁ, רַק צְמִיג הַמַּעֲנִיק לְגוּרֵי פִּילִים יְתוֹמִים

תְּחוּשָׁה מְדֻמְיֶנֶת שֶׁל הוֹרִים אַרֻכֵּי חֵדֶק וִיכוֹלִים

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. “בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר” –

הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר

עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם

שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר

בְּגִ’יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ’יהָאד אֶל חַרְבּ

עוד לפני הבית האחרון, הייתה בשיר הזה גרסה מעודכנת, פסיכולוגית-דתית, של הספד משה דיין על רועי רוטברג בנחל עוז, 67 שנה קודם לכן. הייתה שם ראיה מפוכחת של הצד השני. לא רק הקביעה הדיינית שהם שונאים אותנו, אלא הסבר מהפכני מדוע. בוודאי הייתה פה תשובה אמיתית יותר מהלגלוג השמאלני על המשיחיים שרוצים להתיישב בעזה, רהוטה יותר מהגמגום הימני כשנשאלים, אחרי עוד קינה על ההתנתקות, "אבל מה האלטרנטיבה שלכם, לכבוש שוב את עזה?".

ואז הגיע הבית הסוגר, מעביר הצמרמורת.

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה

עַל יַלְדֵי הַ”קָּזוּס בֶּלִי” הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם

בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה

לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן –

כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה

זה היה חודשיים לפני שרוצחי חמאס פרצו ברימוני יד לבית משפחת סימן טוב בניר-עוז וירו בשחר וארבל בנות החמש וחצי ואז בעומר, אחיהן בן השנתיים. מה עשו באותו ליל תשעה באב אלין קאפשיטר בת השמונה ואחיה איתן בן הארבע? אולי עוד קראו סיפור במיטות, לפני השינה. בשמחת תורה הם נרצחו עם הוריהם בדרך הביתה מלילה בטבע. רק הסבא נשאר ממשפחה שלמה. אלה רק דוגמאות ספורות מטבח של עשרות ילדים ונערים.

צריך כפר שלם לגדל ילד, וצריך מדינה שלמה כדי לגדל מפלצת. מיותר לומר שכל ההנהגה המדינית והביטחונית צריכה ללכת הביתה. אבל לאן נלך אנחנו, עשרה מיליון שישבו בבית וראו את זה קורה? כולנו, ששכחנו שהמרחק בין תל אביב ועזה דומה לזה שבין תל אביב וחיפה. שהורגלנו לחשוב שחומות גבוהות לא עושות שכנים טובים, אלא פשוט מעלימות את השכנים. שלונדון וניו יורק (וריאד, ואבו דאבי) קרובות יותר מעזה. דור שלם שקע בהזיות והדחקה, ודור ילדיו שילם את המחיר: ילדי בארי, כפר עז, נחל עוז וניר עוז בשבעה באוקטובר, והילדים הגדולים יותר שנלחמים מאז בעזה. אבות אכלו בוסר ושיני בנים נאספו על ידי רשות העתיקות.

מאז המלחמה חדד פרסם שיר נוסף, תמצית ועדת החקירה לאסון חזוי מראש:

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה

הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ”ן, מְכוּרִים לְ-8200

לִידִיעָה וַדָּאִית עַל סוּס עֵץ שֶׁיֻּשְׁאַר בְּחוֹף זָהֹב

וְלוֹחֲמִים בְּבִטְנוֹ שֶׁיָּגִיחוּ עִם עֶרֶב

סּוּס הָעֵץ הֻשְׁאַר עַל הַחוֹף, לֹא נָגוּעַ

אֲבָל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת-

״הַמִּלְחָמָה תַּמָּה״, ״חוֹמָה גְּדוֹלָה תָּגֵן״,

״לְהַפְקִיר אֶת הָעִיר לְתַנִּין הַכַּלְכָּלָה הַחָפְשִׁית הָעִוֵּר״-

הִתְגַּנְּבוּ לְתוֹכְכֵי הָעִיר

הֵם אַנְשֵׁי צָבָא,

הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁסּוּס הָעֵץ הָיָה רַק מָשָׁל.

הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנּוּ