תכנית אי-ההתנתקות

היאחזות הנח״ל בפרימטר

ראש הממשלה לא אומר את האמת לגבי רצועת עזה. ליתר דיוק: הוא אומר אותה, אבל באופן עמום, לא בסאונד בייט קליט, סמלו המסחרי. והאמת היא כזו: ככל שזה תלוי בנתניהו, ישראל מתכננת להישאר בעזה בדור הקרוב.

לאחר כישלונו הנורא של הניסוי בן 19 השנים של הסתמכות על סנסורים וחומות במקום אחיזה בשטח, חוזרים כעת לניסוי ישן אחר, שנערך בין 1967 ל־2005: בסיסי צבא בין עזה ורפיח. מי שמתמקד בטקטיקה של ציר פילדלפי כן־או־לא או במיקרו טקטיקה של תעלות בציר נצרים כתחליף לכוחות צה”ל מחמיץ את הסוגיה הרחבה. לנוכחות הזו בדיוק נתניהו מתכוון כאשר הוא מדבר על שליטה צבאית ישראלית ושליטה אזרחית “של גורמים אחרים”. בגלל זה סוללים כעת אוטוסטרדה דו מסלולית בפילדלפי, בגלל זה מתמקמות חטיבות שלמות היכן שהיו פעם רפיח ים, נצרים, אלי סיני, ניסנית ודוגית.

אין זה אומר שלא תהיה עסקה, היא יכולה להתבצע כהפוגה, נסיגה זמנית, שיפור עמדות לאחור לתקופה מסוימת. אבל המו”מ רק מדגיש עד כמה ישראל מתנגדת לנסיגה כוללת מהרצועה. נותרה השאלה הקטנה, הזניחה, של שלטון על שני מיליון פלסטינים (בהנחה שהמספר אינו מנופח, ויש חשד כזה). אפשרות אחרת היא שיהיו פחות משני מיליון: לפתוח מעבר חלופי לרפיח ולאפשר הגירה מעזה, דרך הים או האוויר. סקרי המנהל האזרחי וחשבונות הטלגרם והאיקס של תושבי הרצועה מעידים על רצון אדיר לעזוב. שתי האפשרויות לא כל כך ריאליות בעתיד הנראה לעין.

הניסיון הישראלי של שהיה צבאית ללא נוכחות אזרחית אינו מעודד. לכן נסוגה ישראל מרצועת הביטחון בלבנון ב־2000, ולכן עזבה את ציר פילדלפי אחרי פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה ב־2005. החשדנים משמאל יתהו אם זה אינו מבוא להקמת גוש קטיף, במיוחד כשחצי קואליציה הגיעה לכנס בחורף בעד חידוש ההתנחלות בעזה. תנוח דעתם, גוש קטיף לא ישוב. סביר יותר שבממשל אמריקני אוהד יותר תהיה אולי הסכמה שבשתיקה להקמת היאחזויות נח”ל בפרימטר הצפוני, סמוך לאשקלון, אזור שפינויו היה תמוה עוד ב־2005. השר שיקלי הציע לכך שם: “רועה יורה”.

כיוון שכל זה שייך לעתיד רחוק יותר, אם בכלל, יש שאלה דוחקת יותר: צפון רצועת עזה. שרים בממשלה לוחצים על נתניהו להורות על פינוי כולל ומוחלט של עזה סיטי מאחרוני תושביה, בין מאה למאתיים אלף. ההצדקה הביטחונית היא הסרת האיום על ציר נצרים מצפון. ההצדקה האמיתית היא הזעזוע והייאוש שהדבר יזרע בדעת הקהל הפלסטינית, כשעזה תיפול.

אסירים במקום צירים

סרטון ישן, עוד לפני ה־HD, רץ לאחרונה ברשת. ראשי שב”כ לעבר מטיפים בו לביצוע עסקת שליט, מבטיחים כולם במבט מרגיע ובטון סמכותי שאין למדינה שום בעיה להתמודד עם שחרור סיטוני של רוצחים.

בנובמבר האחרון לא היה צורך בהבטחות כאלה. רוב עצום בציבור, בכנסת ובממשלה תמך – ותמך בצדק – בעסקה להשבת למעלה ממאה חטופים ביחס של שלושה מחבלים “קלים” לחטוף. השבוע חוסל אחד מהם בטול כרם, ג’יבריל ג’יבריל. הוא הצטרף לחבריו ואאל מאשה משכם שחוסל בתחילת החודש וטארק דאוד שפצע קשה יהודי בפיגוע. אחיו של ג’יבריל הסביר שהמנוח חש “חוב” כלפי מי שהביא לשחרורו, חוב שייפרע רק כשיהפוך לשהיד.

“הוא נעצר ואז שוחרר בקמבול אלאקצאק עם כמה מהחברים, שחלקם כבר הפכו שהידים. כשיצא מהבית אבי שאל אותו ‘אתה בטוח בדרך שבה אתה רוצה ללכת?’. ג’יבריל השיב: עכשיו עליי לפרוע את החוב שלי. ותודה לאל, אללה קיבל אותו והוא זכה למות קדושים… יבואו עוד אלף כמו ג’יבריל”.

המספר המדויק גבוה בהרבה מאלף. המחבל הזה ודומיו ששוחררו ומאז חזרו לטרור נחשבו ובצדק דגי רקק. מעולם לא קיבלה ישראל עסקת חטופים כה נוחה, לכאורה: עצורים ולא כלואים, נשים וילדים ולא גברים, עבירות קלות יחסית ולא רצח. אין מדובר בחזרה לטרור אלא בשדרוג שלו. גדיים ששוחררו מהכלא הפכו תיישים בחוץ. נסיבות כליאתם וסיבות שחרורם הפכו אותם גיבורים ברחוב, מנהיגי טרור ומפעיליו. אין שום סיבה לחשוב שיקרה אחרת, במכפלות ובחזקה, לרוצחים הכבדים בעסקה הבאה. שם הרי מדובר על מי שרצחו עוד בטרם כניסתם לכלא הישראלי, לא רק אחריו.

בעסקאות עבר הסיפור היה יחס המשוחררים תמורת ישראלי. שתי ממשלות מיאנו במשך שנים לשלם את התעריף הנקוב עבור גלעד שליט כי הבינו את המשמעות הקשה, עד שנתניהו נכנע לחמאס. כעת אין כל דיון על המרצחים שישוחררו. הציבור עוסק בעיקר בנסיגה מציר פילדלפי ומציר נצרים, והדיון על ההשלכות האסטרטגיות של ריקון בתי הכלא וטעינה מחדש של שורות חמאס כמעט שאיננו מתקיים. כאילו מנהיג חמאס דהיום לא שוחרר בעסקה ההיא, כאילו ישראלים רבים לא נרצחו על ידו ועל ידי משוחררים אחרים בעסקה ההיא. כאילו שלמישהו יש אשליה שלא יקרה כך גם הפעם. במקום חילופי גידופים עם מתנגדי ה”בכל מחיר” מוטב לנהל איתם דיון תבוני. אפשר להתחיל אותו בג’יבריל ג’יבריל.

דוקטרינת סורקין

שופטי בג”צ שדנים בעתירה הדורשת לבחור לאלתר נשיא לבית המשפט העליון לא יודעים, אבל הם השתתפו השבוע בפיילוט. במשך קרוב לשנתיים מתנהל ויכוח בימין איזו דוקטרינה עדיפה – זו של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד שדגלה בפשרות ומינויים במסגרת הוועדה לבחירת השופטים הקיימת, או זו של יריב לוין שטוען שיש לשנות את הוועדה כי היא מייצרת בית משפט מוטה.

ההרכב שדן בעתירה הוא כולו על טהרת מינויי איילת שקד. שניים מהם נחשבים שופטים שמרנים: יעל וילנר ואלכס שטיין. בעיני לוין המדיום הוא המסר. אם בג”צ בהרכב כזה יימנע מהכרעה בעניין הנוגע ישירות אליו, אות הוא שמבקריו טעו ושיטת שקד למינוי שופטים היא הנכונה. אם לא, הרי שפשרות מפא”יניקיות אינן הדרך לבחירת שופטים.

לוין לא היה במתח, הוא ידע שההרכב יפסוק נגדו. מבחינתו אין בעליון ולו שופט אחד – למעט, אולי, אלרון – שראוי לשאת את התואר “שמרן”.

מינוי נשיא העליון עומד במוקד תשומת הלב, אבל הסיפור האמיתי הוא במינויים של שלושה שופטים לעליון. כאן, בשל הרוב המיוחס הדרוש, שני הצדדים מחזיקים בזכות וטו הדדית. למקרים כאלה שמורה דוקטרינת סורקין, על שם יוצר הסדרה המיתולוגית “הבית הלבן”: כל אחד מהצדדים בוחר לעליון שופט אידיאולוג מהמחנה שלו. לוין קיווה לקבל שמרן כשופט השלישי בתמורה להצבעה בעד עמית לנשיאות.

אבל שופטי בג”צ לא צפו בסדרה, או חיים בסרט אקטיביסטי. הם אינם מוכנים למינוי של מועמדי לוין. לא ד”ר בקשי מקהלת ולא ד”ר ביטון. גם לשופט המחוזי אילן סלע הם מסרבים, וכך לכל מועמד עם השקפה משפטית שלפיה פסילת חוקי יסוד היא מעשה פסול. בקשי מזוהה מדי, ביטון לא מוכר מספיק, סלע חדש מדי. לכל שם יש להם תירוץ. עמית ופוגלמן ממשיכים מסורת מפוארת של התנגדות לכל מינוי שמרני, כפי שהתנגדו בזמנו לסולברג.

בפני לוין עומדת כעת האפשרות לחדש את החקיקה המשפטית, שרחוקה יום הצבעות אחד בכנסת מאישור. אבל לכך אין לו רוב מאז ליל גלנט. הוא משוכנע שאם חמשת הח”כים שהתנגדותם בלמה אז את החקיקה יבהירו שהם נכונים לחידוש המהלך, השופטים יתפשרו. ספק אם זה המצב. האגף בעליון שהשווה בפסק דין הסבירות בין הרפורמה המשפטית לבין מתקפת חמאס (“איום מבפנים ואיום מבחוץ”) אינו נכון לשום פשרה.

המפתח מצוי אצל שני אנשים. הראשון הוא נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שמעורב בעניין וכבר הציע כפשרה את מינוי עו”ד מיכאל ראבילו לעליון. השני הוא נעם סולברג, שמשמש כמתווך בין הצדדים. הוא כבר הבהיר השבוע לחבריו השופטים בוועדה שאינו חלק מהבלוק שלהם, שובר הגמוניה של שלושים שנה. הוא מתוסכל קשות מהעובדה שחבריו פוסלים מועמדים לשיפוט בערכאות נמוכות רק בשל עמדותיהם המשפטיות (למשל עוזרו לשעבר אריאל ארליך). אם לא יתמוך במינוי עמית, עמית לא יהיה נשיא. כבודו עדיין מהסס מאוד מלנקוט במהלך. זה צעד בלתי שמרני בעליל לשמרן הכי מובהק בעליון.

לטקס עצה

ההיסטוריה לא חוזרת אבל לפעמים היא מתחרזת: האזכרה הממלכתית הראשונה ליצחק רבין נערכה ב־1996. כאז כן היום, האופוזיציה ובני משפחת הנרצח לא יכלו לשאת את העובדה שדווקא נתניהו, מכולם, הוא מי שינאם. כאז כן היום הוא הואשם על ידם באחריות לאירוע הלאומי הטראומטי, נשוא האזכרה.

משפחת רבין בחרה להגיע. מתישהו בעשור שעבר, אחרי עוד נאום פוליטי בוטה מצידם, נמאס לנתניהו והוא חדל להגיע לאזכרה. רוב הקיבוצים וחלק ניכר מהמשפחות מעדיפים להחרים את האזכרה הממלכתית לטבח שמחת תורה מראש. לכן המדינה נקרעת במחלוקת מסוג שישה באוקטובר על אירוע שבעה באוקטובר: אלה טוענים שקלטת מהונדסת מטעם מירי רגב הפקות אינה נחשבת טקס ממלכתי, ואלה – שמדובר בהמשך הניסיון המאורגן להחריב כל אירוע לאומי כל עוד הימין בשלטון.

אולי כדאי לקחת מאירועי רבין דווקא את הפורמט: לקיים טקס ממלכתי סמוך לתאריך העברי ואירוע ציבורי לא פורמלי בתאריך הלועזי, המוכר יותר. הטקס הממלכתי יהיה קטן וצנוע (אפשר בבית הנשיא בהפקה ממשלתית, אפשר ישיבת אבל ממשלתית, או צפירה, או בכלל להתחיל בשנה הבאה, כשתיגמר המלחמה). האירוע הציבורי יהיה בסגנון שרים בכיכר, עם אמנים ומשפחות,. גם פורום חיים וגם ניר עוז, גם משפחות ליבמן וסלוטקי וגם משפחות דנציג ופרי.

יש גם מה שלא כדאי לקחת משם: ההחלטה של מפלגת העבודה להשתלט פוליטית על הטקס בכיכר ולהאשים את הימין בהסתה הרחיקה ממנו חצי עם. השתלטות של גופים פוליטיים כמו “קומו”,  השותפים לימי השיבוש של קפלן, עלולה להרחיק את אותה מחצית. ממדיו המפלצתיים של הטבח הביאו לכך שמעגל השכול כולל רבבות אנשים, מכל המחנות וכל הדעות. טוב יעשו אם יימנעו מהפיתוי להרחיק משם את מי שלא חושב בדיוק אותו דבר.