כיצד חשף הקרב על התקציב את חילופי התפקידים בין האופוזיציה לקואליציה שהחלה לזמר את האינטרנציונל * האם אישורו יאפשר לנתניהו לדהור למטרה שמעניינת אותו הרבה יותר * מה הן ארבע האפשרויות לסיום השיחות בבית הנשיא * ולמה לגנץ, שמבהיר כל הזמן שפניו לפשרה, יש אינטרס לפוצץ את השיחות
סלמאן עליכום
הבוקר שאחרי אישור תקציב המדינה הוא הבוקר השקט הראשון של הממשלה החדשה. בגלל החקיקה המשפטית, חמשת החודשים הראשונים היו משבר פוליטי מתמשך, שלפרקים נראה כמסכן את קיום הממשלה. הבולמוס של השותפים, גם הוא גורם סיכון מבחינה ציבורית, ביטא את הערכתם שבקרוב עשוי להיגזר עליהם צום אופוזיציוני ממושך.
אבל אישור התקציב משנה את התמונה. האופק עכשיו הוא 2025, מועד העברת התקציב הבא והחלון הריאלי הבא להפלת הממשלה. סמכו על נתניהו שהבין זאת: מרגע האישור בכנסת, הקואליציה עוברת ממצב סחיטה שלו למצב ייבוש שלהם.
אם כן, ברוכים הבאים לטווח הארוך. אפשר להילחם בטרור ואפילו להפחית את מספר הפיגועים – כפי שקרה בחודש האחרון – אבל על מניעה לא מקבלים קולות. אפשר להילחם באינפלציה, אבל ברגע שהיא תגווע סוף סוף, יום אחד, זה כבר לא יהיה נושא על סדר היום. אבל נתניהו זקוק להישג דרמטי שיחזיר לו את הילת ראש הממשלה. הישג כמו החיסונים, כמו ההכרה האמריקנית ברמת הגולן, כמו הסכמי אברהם. ובקיצור: הדרך לייצוב הקואליציה עוברת בריאד.
פעמיים בשנים האחרונות התפספסה לו הזדמנות זהב כזו. הראשונה הייתה ערב בחירות 2021, ממש בשלהי כהונת טראמפ. במשרד ראש הממשלה היו משוכנעים אז שההסכם בוא יבוא, בגלל החשש הסעודי מהתרחקות של הממשל הדמוקרטי החדש. החשש התממש במלואו, אבל הסעודים לא נכנסו דרך חלון ההזדמנויות, אולי בשל חוסר היציבות בישראל ואולי בשל חוסר הזמן. כזכור, היו אלה ימי "אבו יאיר" והקמפיין במגזר הערבי. טיסות ישירות למכה היו יכולות להביא אז לליכוד עוד חצי מנדט שאולי היה משנה את כל התמונה.
הפעם השנייה, כך מתברר עכשיו, הייתה עם תחילת הכהונה הנוכחית. בכירים בקבינט שמעו אז מאנשי ראש הממשלה הישן-חדש שכבר יש סיכום על עליית מדרגה דרמטית ביחסים. לסעודים היו שני תנאים: אחד נגע להר הבית ולבן גביר. בריאד דרשו להימנע מכל צעד שייראה כפגיעה במסגד, והתכוונו לכניסה של השר להר. ימים אחרי הקמת הממשלה בן גביר ביקר במקום. התנאי השני קשור לעניינים רגישים, וגם הוא, בעיניהם, לא התקיים. אבל עם כל הכבוד לשר הבט"פ ולתעמולת "אל אקצה בסכנה", יש עניינים דחופים יותר: לאמריקנים חשוב הנפט וחשובה הרחקת הסינים מהאזור. לסעודים חשובים הישגים עם ארצות הברית. איזו אירוניה זו שהנשיא ביידן, שמתרחק מנתניהו וסולד מבן סלמאן, ייאלץ לשדך ביניהם ולסייע לתחזוקת ממשלת הימין שהוא מקפיד לגנות פעמיים בשבוע.
מחנה או ממלכתי
שיחות השלום בבית הנשיא, שהותנעו ממש על סיפה של מלחמת אזרחים קרה, יכולות להוביל לארבע תוצאות אפשריות, ממש כמו במשא ומתן עם הפלסטינים. אחת נזנחה מיד: שלום כולל. לישראל, ברור לכולם, לא תהיה חוקה שלמה ולא מגילת זכויות. באלתורים אנחנו טובים, אבל במיזמים ארוכי טווח פחות. לכן אין לנו מטרו, לכן גם לא תהיה חוקה בעתיד הנראה לעין. השנייה לא רצויה. בערבית קוראים לה "פאודה".
לכן, נותרו מטרות צנועות יותר. למשל, הסדר ביניים: חקיקה צנועה בהיקפה אך רחבה במספר תומכיה. הרעיון המסדר הוא הגעה להסכמות שישנן בין קואליציה ואופוזיציה והקפאת שאר החקיקה עד תום כהונת הכנסת הנוכחית. לא חסרות הסכמות. למשל, האפשרות לממשלה לייצג את עצמה בבג"צ, או הגבלת הסבירות. הנשיא אהרן ברק הוא תומך נלהב. אם לא תהיה סבירות, תמיד אפשר יהיה למצוא מושג אחר, הוא אומר בשיחות סגורות. בטכניון סיפרו על זה פעם בדיחה: הסטודנטים שבתו רעב במחאה על כך שהם נדרשים להיבחן על משוואות עם N נעלמים, ואחרי חודש המרצים נעתרו לדרישתם והסכימו שמעתה יהיו רק N מינוס אחת. כל עוד בג"צ קובע את ה־N, לשופטים לא אכפת להתפשר. הבעיה היא שהממשלה, לפחות הפלגים הרדיקליים יותר בה, מוכנה לשלם תמורת הסחורה הזו רק הקפאה לחצי שנה, ולזה האופוזיציה לא מוכנה.
האפשרות השלישית היא, לפיכך, הודנא: הסדר צנוע ממדים, עוין וקר, שקונה זמן ומוכר ארומה של פיוס. זה מה שעומד מאחורי הצעת הנשיא האחרונה: הצדדים יצהירו עקרונית שהגיעו לפשרה במספר נושאים, אך לא יחוקקו אותם. בתמורה, תוקפא החקיקה לחצי שנה. אחת הסיבות לכך היא מסרים מבנק ישראל ומגופים אחרים במשק. הם התרשמו שהשוק, בניגוד לכנסת, עוד לא מפנים שהרפורמה במלואה מתה. כל עוד נתניהו לא קובר אותה ואומר קדיש, הבורסה עדיין חובטת את ראשה בקיר וההשקעות עדיין ממתינות. הקפאה כזו לחצי שנה אמורה, על פי הערכות כלכלנים בכירים, להקפיץ את שוק המניות בשבעה אחוז לפחות.
הבעיה היא שהשיחות לא מתקיימות בחלל ריק. ראשי המחאה, כנראה מתוך רצון לחזור לאיילון, דורשים הכרעה חותכת עכשיו. בשיחות התרשמו שגנץ מגיב יותר, לחיץ יותר, לפעילי המחאה מאשר לפיד, טענה שבמחנה הממלכתי מכחישים בתוקף. אבל האם מי שנכווה ברותחין של ממשלה עם נתניהו אולי נזהר גם בצוננים של בית הנשיא. יכול להיות שיש כאן דבר מה נוסף: הזינוק של גנץ בסקרים נבלם – ואף נשחק – בחודש האחרון. מאז שהחלה ההידברות וגם מגן וחץ, חלק מתומכי נתניהו שכבר עברו לגנץ חזרו הביתה, והמצב הפוליטי התייצב. האינטרס הלאומי הוא בהמשך שיחות ההידברות, האינטרס הפוליטי של גנץ – בהנחה שאיננו קדוש קתולי – עשוי להיות דווקא בפיצוצן, וחזרה אל הקרקע הדשנה שעליה צמחו המנדטים שלו: מצב שבו נתניהו הוא הסרבן, לפיד ברחובות וגנץ קורא להידברות. לזכותו של האחרון ייאמר ששלשום התחייב ש"אם נוכל ללחוץ את ידו של הצד השני נעשה זאת בלי למצמץ, בלי שיקולים פוליטיים". הדילמה תגיע בקרוב: מה המחנה הממלכתי יותר, ממלכתי או מחנה?
קום התנערה
כל אופוזיציה מתנגדת לכל תקציב מדינה ומודיעה שאם יאושר זה סוף הציונות. עד כאן אין חידוש גדול. אבל תקציב 2024־2023, שייזכר במיוחד בגלל המאבק סביב קרן הארנונה, הוא נקודת מפנה חשובה. לא כל כך בכלכלה כמו בגלל הפוליטיקה: המאבק של מפלגות המרכז שמאל נגד מה שנתפס בעיקר כחלוקת כספי תל אביב ובנותיה לערים חלשות יותר משלים מהלך ארוך שנים של הצרחה בין הימין והשמאל, כך שכל צד אימץ את המדיניות הכלכלית של הצד השני.
מחאת רוטשילד 2011 הונהגה על ידי שכירים צעירים שידם לא משגת לרכוש דירה. מחאת קפלן 2023 מונהגת ברובה בידי הייטקיסטים מצליחים במגדלים הכי נחשבים בתל אביב. מצדק חלוקתי, תוך כעשור, לטענות על חלוקה לא צודקת. בשבועות האחרונים נאמו בהפגנות אהוד ברק, סוציאליסט כשם שהוא תפרן; שאול מרידור, ראש אגף התקציבים, היחידה שמשמשת שנים כזרוע הכלכלית של קהלת; ציפי לבני שכמנכ"לית רשות החברות הפריטה כל מה שזז וכמובן אביגדור ליברמן. רמז מטרים ניתן עוד בממשלה הקודמת, כאשר האחרון, בשבתו כשר האוצר, העביר חוק הסדרים מהימניים שנראו במקומותינו, לקול שתיקתם הכמעט מוחלטת של נציגי הסוציאל־דמוקרטיה בממשלה. לכאורה, כדי לא להפיל את קואליציית השינוי, בפועל – כי בוחריהם נמצאים כבר מזמן בימין הכלכלי.
שני סיפורים מהזיכרון: ב־2003, רגע לפני שהחלו בכנסת ההצבעות על התוכנית הכלכלית של שר האוצר נתניהו, עמד חיים רמון, אז בכיר העבודה, וסינן בהתפעלות: "צריך ללמוד מהם. כמה שהם דופקים יותר חזק את המצביעים שלהם, ככה הם מרוויחים מנדטים". כבר אז, בוחרי השמאל מהערים המבוססות היו הנהנים המיידיים מהורדת המיסים, ובוחרי הימין מערי הפריפריה הנפגעים המיידים מהורדת הקצבאות.
עשרים שנה אחר כך, ממש ערב הבחירות האחרונות, עמד נתניהו במרפסת של מצודת זאב שמשקיפה על קו הרקיע של תל־אביב. כשהגעתי לפה לפני שלושים שנה, אמר, המצודה הייתה גורד שחקים במונחים תל אביביים, היום היא לא אחד ממאה הבניינים הגבוהים. "כל זה קרה בזמן הליכוד", אמר, וחתם: "אבל אף אחד שם לא מצביע לי".
היו ימים, לא כל כך מזמן, שבהם ביקשו באופוזיציה דהיום לבסס שיתוף פעולה עם החרדים על בסיס אידיאולוגיה כלכלית משותפת. כשקצבאות הילדים קוצצו ב־2013, ח"כ מרב מיכאלי תקפה את ממשלת נתניהו "ששולחת את ההורים ללדת ואז לחפש את החברים שלהם". יתד נאמן ציטט מהדיון בהרחבה את זהבה גלאון שאמרה: "זה לא מהלך כלכלי, זה כלי לניגוח פוליטי. רוצים להיכנס בחרדים ודופקים את כולם… צריך להקפיא את הקיצוץ, אחרת זו התאכזרות לשמה בילדים". שנה קודם לכן הודיעה בראיון שעמדת מפלגתה היא ש"לא דחוף לה לגייס את החרדים". כשהליכוד קיצץ עשור קודם לכן רבע מקצבאות הילדים להורים שלא שירתו בצבא, שניים מקודמיה בתפקיד, יוסי שריד וחיים אורון, עתרו לבג"צ נגד המהלך, ולא רק בגלל הפגיעה בילדים ערבים.
המסקרן הוא שהשבירה ימינה של מפלגות האופוזיציה מתרחשת במקביל לשבירה פראית שמאלה של מפלגות הקואליציה. על ש"ס ויהדות התורה מיותר להרחיב את הדיבור, אבל עוצמה יהודית של בן־גביר שואבת את כוחה מהשכבות החלשות בחברה היהודית ומשמיעה רטוריקה כלכלית שמאלית. וזה עוד כלום לעומת המתרחש בליכוד, שחבריו עשו מאמצים כנים בוועדות לסכל כל יוזמה של משרד האוצר לייעול המגזר הציבורי ושיפור התחרות. נתניהו, הקפיטליסט בראשי ממשלות ישראל, נותר כמעט לבד בליכוד. זה וגם הסערות מסביב הובילו אותו להפחתה בזמן שהוא מקדיש לעיסוק הכלכלי.
לפני חודשיים היו אלה ראשי ועדים מטעם הליכוד כפנחס עידן ודומיו שהצטרפו להשבתת המשק ביום הקפאת החקיקה. עד לפני עשור "ראשי ועדים מטעם הליכוד" היה צירוף מילים מופרך כמו לומר "נציגי מרצ בוועד רבני יש"ע" או "ראשי המועצה הדתית מטעם יש עתיד". אבל הליכוד היום הוא מפלגה שמוחזקת בגרונה בידי הוועדים הגדולים, והטקסטים בהתאם. שר הכלכלה ניר ברקת דרש השבוע מהחברות הגדולות לפרט את רווחיהן, צעד שהיה גורם לאיין ראנד לתעוקת חזה. את הודעתו לעיתונות צריך להשמיע לצלילי האינטרנציונל: "נילחם מלחמת חורמה במונופולים ובקרטלים שעושקים את הציבור שלא בצדק… בזמן שאזרחי ישראל נאנקים, המונופולים מעלים מחירים בניתוק מזעזע, וזה בעת שמחירי התשומות ומחירי השינוע הימי בירידה מתמדת. החגיגה נגמרת!". הכו בעשירים והצילו את הליכוד.
