מה הפלא שאיתמר מטפס על הקירות

ולמה נתניהו לא מתרגש מאיומיו * לאיזו מטרה נועדה דחיית חוק הגיוס, שעליה כנראה יסכימו בסוף גם העקשנים שבאדמו"רים * מדוע לפיד מפגין אבל גנץ קוטף את המנדטים * ומה ענו השופטים כשבן–גוריון שאל איך הם צריכים להיבחר

עוצמה בלי כוח

על המסך של ועדת החוץ והביטחון הוקרנה ביום ראשון שעבר מצגת חשובה. סגן ראש המועצה לביטחון לאומי, יורם חמו, הציג לחברי הכנסת את האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, כפי שממשלת נתניהו רואה אותם.

כשהסתיימה הסקירה, ביקש הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לשאול שתי שאלות. האם ראש המל"ל אישר שאלה האינטרסים? כן, השיב סגנו. והאם זה על דעתו של נתניהו, המשיך. על דעתו, ניתנה התשובה.

כי יש פה דבר מעניין, אמר איזנקוט. בתחתית המצגת כתוב שהיא הוכנה ב-22 בדצמבר 2022, עוד בזמן הממשלה הקודמת. אז בעצם, הממשלה הנוכחית מאמצת כלשונם את התפיסה הלאומית של מי שראשיה הגדירו "ממשלת האחים המוסלמים"? 

במזרח התיכון אין כל חדש. המסמך, שאימץ נתניהו, הוא ירושה מימי ממשלת לפיד, שנכתבה על ידי בנט, שהתבסס במידה רבה על התפיסות של קודמו, נתניהו. אפשר להשוות נתוני רקטות בין הממשלה הזו וקודמתה, ולהתווכח מהי הסיבה. אבל בפועל ברור שבמנהרות הפיקוד של חמאס, במקום בלי קליטה סלולרית, אי אפשר להבחין בחילופי שלטון בישראל רק על פי הדי הפיצוצים. הויכוח בין בנט ונתניהו בנושא הבטחוני לא היה אידיאולוגי אלא פרקטי: לא מהי הדרך להתמודד עם איראן, אלא מי הפעיל נגדה כוח רב יותר בשטחה ומי נערך טוב יותר לתקיפה צבאית. לא השאלה אם להידבר עם הפלסטינים אם לאו, להגיע להסדרה מול חמאס או לא, אלא מי סיכל יותר מבוקשים ותקף יותר מנהרות.

פעם זה היה אחרת, אבל כבר כמה שנים טובות שהנושא הבטחוני איננו מהווה עוד נושא פוליטי והקטטות עליו הן הרגל ישן שמסרב לעבור. לא סתם אנחנו מתקוטטים על הוועדה לבחירת שופטים ולא על בית אל או חלוקת ירושלים. כולם, למעט מצביעי עוצמה יהודית: אכזבתם ניכרת בסקרים, מהטעם שחלקם, בפרט אותם רבבות שפקדו את הקלפי אחרי שנות היעדרות רבות, האמינו באמת ובתמים שהפעם יהיה אחרת אם רק יצביעו בן גביר.

מה הפלא שאיתמר מטפס על הקירות. ביום שלישי, כשדרש להשתתף בדיון הבטחוני אחרי מטח הרקטות מהרצועה, הבטיחו לו מלשכת ראש הממשלה שיחזרו אליו, בבחינת "דונ'ט קול אס, וי וויל קול יו". התפיסה בלשכת נתניהו היא שאין שום היגיון שיוביל את בן-גביר אל מחוץ לממשלה, ואם קול ההיגיון לא מדריך אותו, ממילא הודעה תקיפה, שמציעה לבן גביר להפסיק לאיים ולהתחיל לארוז, לא תעלה או תוריד. אם לצטט את ססמת הבחירות של בן גביר, נתניהו החליט לשוב ולהזכיר אחרי חודשים ארוכים מי פה בעל הבית.

כשרים אבל חכמים

בשבוע שבו נשא את הנאום שכמעט עלה בפיטוריו, השמיע שר הביטחון יואב גלנט עוד אזהרה אסטרטגית. הוא זימן אליו את ח"כ משה גפני מדגל התורה ואת מוטי בבצ'יק, האיש החזק באגודת ישראל: מתקרבת מלחמה ברחובות ואתם תהיו על המוקד, הזהיר. עוד מעט המפגינים יעברו להיאבק בחוק הגיוס. עדיף לדחות בכמה חודשים. לא יהיו עשר הזדמנויות להעביר את החוק הזה, תהיה אחת.

החרדים, רובם עם טלפונים כשרים לא חכמים, התגלו כקשובים יותר לדעת הקהל מאשר בכירי הליכוד והציונות הדתית, שהווטסאפ והטוויטר מחווט כבר לקצות אצבעותיהם, במהלך המאבק על מערכת המשפט. היעדר הרשתות חסך מהם את השהייה בתיבת תהודה. גם ההיסטוריה הזכירה להם שפעם בעשור הם על הגריל בגלל חוק הגיוס: ב-2003 עם לפיד האב. ב-2013 עם לפיד הבן. וב-2023 עם קפלן.

דחיית החוק, שעליה יסכימו כנראה בסוף גם העקשנים שבאדמו"רים, נועדה לרוקן את בנק המטרות של הפגנות מוצ"ש ושל שיבושי חמישי. יש קבוצה לא קטנה שהעבירה את כתובת מגוריה לאיילון, אבל רבים מהמשתתפים מייחלים לרגיעה ופשרה, ולחזור הביתה. מטרת העל של נתניהו היא להגיע לפגרת הקיץ, 11 שבתות ארוכות בלי חקיקה, בתקווה שסדר היום הלאומי ינוע למקום אחר. הוא זקוק להישגים מדיניים-בטחוניים-כלכליים, נקודות החוזק שלו בכהונות קודמות. זקוק להם גם שר האוצר, סמוטריץ', שרוצה לנער מעליו את סיפור חווארה והאנגלית. בישיבת ראשי הקואליציה השבוע הוא התפוצץ על הליכוד. חברי המפלגה, רבים מהם בשליחות פעילים מרכזיים עם אינטרסים כלכליים, מנסים לרוקן מתוכן סעיפים משמעותיים בחוק ההסדרים. 

לדחיית החקיקה המשפטית יש משמעויות נוספות: למשל, על אריה דרעי. החוק הנושא את שמו, ונועד לאפשר את חזרתו לממשלה, הוכנס להקפאה עמוקה. יו"ר ש"ס סבור שבלי הסדרת היחסים בין הרשויות, ממילא החוק ייפסל, כמו במכשיר ההוא מפעם, מדפסת משולבת עם מגרסה. כל מתווה שהוצע, לרבות זה המושמץ של נשיא המדינה, מאפשר את חזרתו, ולדרעי יש סבלנות. ממילא, הוא אינו רואה הנאה מרובה מדי בחברות בממשלה בימים אלה. בערבית מדוברת: עד עכשיו אין חיר בממשלה הזו. 

מאגר המתונים

הנה כלל: מחאות בדרך כלל מובלות על ידי הגורמים הרדיקליים במחנה, אבל מי שמרוויח מהן זו דווקא הגרסה המתונה. המתנחלים הובילו מחאת ענק מול אוסלו ובסוף זכה בבחירות נתניהו, שהבטיח אוסלו מרוכך. מי כמו לפיד מכיר את הדוגמה השנייה: דפני ליף וסתיו שפיר הסוציאליסטיות הנהיגו את המחאה החברתית, אבל את 19 המנדטים בבחירות עם "איפה הכסף" היה דווקא לפיד הניאו ליברל.

ואולי זה מה שקורה עכשיו. לפיד הפגין על הגשרים עוד כראש ממשלה, אבל את המנדטים בסקרים קוטף בני גנץ. הפעילים חגגו את יום העצמאות בקפלן, לפיד החרים את טקס הדלקת המשואות, גנץ הגיע. המוחים קוראים "דמוקרטיה או מרד", אבל הבוחרים רוצים מישהו שמציע למדינה הסכמה ואחריה שנ"צ לאומי.

בימים עברו, לפיד הוא שאייש על המשבצת הזו. הוא היה מפלגת מרכז נגד הקיצוניים מכל הצדדים, יצא נגד שוברים שתיקה מחד וקיצוני החרדים מאידך, דיבר בקול על שותפות טבעית דווקא עם הליכוד והימין, ואף מימש אותה פעם אחת. בתהליך ארוך, שהחל בערך בתקופה שבה גנץ נכנס לפוליטיקה והתיישב לו על המשבצת, ועל רקע כתבי האישום נגד נתניהו, לפיד זז משאלה אחת שמאלה. גנץ יושב עם נתניהו? לפיד מתפלג ממנו. גנץ קורא להידברות? לפיד מוסיף דרישות לדון גם בחוק הגיוס. גנץ מפלרטט עם החרדים? לפיד לא. 

מצביעי יש עתיד מתחלקים לשני חלקים שווים בערך בגודלם. הראשון הוא בסיס הבוחרים שלו, קהל בורגני במעמד הגבוה, שלא נטש את לפיד גם בימים הקשים אחרי פיטוריו מממשלת נתניהו. החלק השני הוא חצי מיליון המצביעים הנחשקים בישראל, אלה שייתנו את קולם לכל מי שיתייצב מול נתניהו. לפיד גרף אשתקד את כולם, כמעט עד האחרון שבהם, כשהתמודד מכס ראש הממשלה. 

זה אומר שבין גנץ ולפיד לא מתנהל בהכרח משחק סכום אפס. הבוחרים שחונים כעת במחנה הממלכתי באים מפאתי מרצ ועד הציונות הדתית. הם יכולים לעזוב את גנץ בלי לחזור ליש עתיד. משמאל הרי יקום גוף חדש, תמ"א חיזוק מבנים לעבודה ותמ"א הריסה למרצ. מימין, במרחב שבין יואב גלנט ויולי אדלשטיין ליוסי כהן ונפתלי בנט, יש מקום למפלגה או שתיים. הרי זה בדיוק מה שהיה חסר לנו. 

בחירת השופטים

זו לא הפעם הראשונה שבה הדיונים על הרכב הוועדה לבחירת שופטים נערכים בבית הנשיא. "כבוד השופט משה זמורה, נשיא בית המשפט העליון, ביקשני להודיעך כי ביום ב', 27.2.1950, בשעה 4:30 אחה"צ תתקיים בביתו ישיבה של השופטים", נכתב בהודעה של מזכיר בית המשפט העליון.  

והם התכנסו שם שישה שופטים אשכנזים מבוגרים, נשואי פנים, מלאי הדר. ראש הממשלה דוד בן גוריון ביקש שיגבשו את חוות דעתם בשאלה איך צריכים להיבחר שופטים בישראל. עד מהרה צצה מחלוקת מנומסת אך חריפה בסוגיה מוכרת: האם מינוי השופטים צריך להיות תלוי ברוב קואליציוני? כל הנוכחים נבחרו עד אז בהצבעה בכנסת.

"אנחנו מעוניינים להרחיק כל סימן של פוליטיקה בשאלות משפטיות", הזהיר השופט אולשן. "כשצריכים לבחור שני חברי כנסת, תיכף ומיד מתחיל ויכוח בין הדתיים, הקומוניסטים ושאר המפלגות". הוא הציע ועדה עם שני פוליטיקאים, עורך דין ושני שופטים.

מולו התייצב השופט דונקלבלום: "האם היה רע שחברי בית המשפט העליון יתמנו על ידי הכנסת? זה היה מוסיף. אמנם יש גם קשיים בכך, אולם מצד שני… עובדה היא שמינוי כזה היה מוסיף משקל גדול, ואני רק שואל אם כדאי לוותר על זה".

הנשיא זמורה דאג: "הציבור שהאמין בנו עד עכשיו ידאג שהתערבות הכנסת עלולה לפגוע בטהרת ההחלטה… אני חושש מאוד להפוך את ענין מינוי השופטים בבית משפט עליון לוויכוח פוליטי כי אז יצא שכרנו בהפסדנו".

השופט חשין – שמינויו לעליון נסלל רק אחרי שהתחייב לבן גוריון בכתב כי בניגוד לשמועות אינו נמנה על תומכי בגין – הוסיף תרחיש מטריד: "תארו לעצמכם שבעוד חמש שנים תיכנס מפלגה אחרת לממשלה. למפלגה זו יהיה רוב בכנסת, והיא תהיה בממשלה. היא תציע שר משפטים שלה, ושר המשפטים יהיה אדם שאיש מאיתנו לא היה מוסר שטר חוב של חמש לירות בידיו… אני מתנגד לזה שיהיו במקרים כאלה כל שיקולים פוליטיים".

ואם הטיעון הזה נשמע מוכר, מה נגיד על זה של הנשיא לימים אגרנט? "אני תומך (באישור בכנסת), בייחוד אם אנחנו משאירים את הסמכות של בית משפט גבוה לצדק בידי בית המשפט העליון. הפרסטיג'ה שלנו כלפי חוץ תהיה יותר חשובה אם יידעו שהשופטים שהחליטו כך וכך הם אותם השופטים שנבחרו כביכול על ידי בחירת העם. יש חשיבות לזה לעין ערוך".

בסוף הוחלט לשגר לבן גוריון מכתב מנומס שמספר על חילוקי דעות. שלושה בעד אישור הכנסת, שלושה נגד. איש מהם, מגלה הפרוטוקול, לא השתמש בביטוי "קץ הדמוקרטיה".