את מי מסמנים בימין כנשיא בית המשפט העליון במסגרת התוכנית לביטול הסניוריטי * איך ניער
אריה דרעי את לשכת נתניהו הלחוצה * כיצד משרתת המחאה המתחדשת את לפיד פעמיים * ומה הקשר
בין פירמידות שליטה עסקיות לסיעת יחיד בקואליציה
לא בדרכי נעם
ביום ראשון בבוקר, אחרי סופשבוע לא רגוע שעמד בסימן אבי מעוז, הגיע אריה דרעי למצודת זאב. הוא מצא שם את לשכת נתניהו לחוצה וחפוית ראש: הטייפון התקשורתי שהשתולל במשך יומיים נגד הסמכת סגן השר החדש להחליט על תוכניות חינוכיות רבות הוביל תגובות קשות, גם מראשי ערים ליכודניקים. חלק ניכר מבוחרי הגוש לא רצו ללכת בדרכי נועם.
בליכוד שקלו שינויים בהסכם: למשל, הודעה שפורום מנכ"לים הוא זה שיאשר כל שינוי בתוכנית הלימודים. דרעי, סיפרו נוכחים, הזהיר אותם שזו התחלה גרועה ביותר. "ללא קשר לדעתי על מעוז", התריע, "אם נתקפל עכשיו, נתקפל כל הקדנציה. כל שבוע תגיע סערה חדשה וכל הזמן נצטרך להגיב". בליכוד הסתפקו בפוסט פאסיב-אגרסיבי שהבהיר שישראל לא בדרך למדינת הלכה.
מי כמו נתניהו מכיר את האפקטיביות של מסע כזה: כתלמיד מצטיין, הוא יישם את תורת הלחץ של ז'בוטינסקי נגד ממשלי קלינטון ואובמה. בחירות, טען מנהיג בית"ר, הן לא סוף המאבק על דעת הקהל אלא רק תחילתו. השאלה מי פה יילחץ.
זה נכון במיוחד בכהונה הנוכחית. הניצחון בבחירות היה דחוק יותר בקולות מאשר בדעת הקהל, ונשען על רגל אחת בלבד: העדפת קואליציה עם חרדים וחרד"לים על קואליציה עם עבאס וטיבי. זה ממש לא אומר שבוחרי הליכוד תומכים בהשקפת העולם של מעוז או בהגדלת הקצבה לאברכים. לפיד וגנץ, בשילוב של קמפיין מפוספס עם ניסיון ציני לשת"פ עם החרדים, מיעטו מאוד ערב הבחירות לדבר על נושאי דת ומדינה, והלמו שוב ושוב על המסמר חסר הראש של מתקפות על בן גביר.
שדה המערכה של הקדנציה הקודמת היה הכנסת. בקדנציה הנוכחית זה יהיה הרחוב. לילות לבנים במשכן לא יהיו, מחוסר טעם: הקואליציה הנוכחית הומוגנית, ונהנית מרוב יציב. אלה חדשות רעות, לא טובות. בחוץ יהיה סוער, אגרסיבי, אולי אפילו אלים. אם עוד בטרם החלה הקדנציה, כבר קוראים לצאת לרחובות, ומנרמלים גם מי שיעברו על החוק, או בניסוח המעודכן "פה ושם יגרדו את קווי הלגיטימיות". גם שר האוצר ליברמן ממשיך להתנהג בליברמניות: אשתקד, כדי להפיל את נתניהו, זרע בהלה עם נתוני שווא על החיסונים, כאחרון מכחישי הקורונה. עכשיו הוא מזהיר – או מעודד – מרד מיסים.
עבור לפיד, היציאה המחודשת לגשרים – פעם ראשונה, ככל הידוע, שבה ראש ממשלה מכהן משתתף במפגן מחאה – היא שניים במחיר אחד: גם ניסיון לקעקע את הלגיטימיות של הממשלה טרם הוקמה, וגם השכחת חלקו בכישלון הגוש בחודש שעבר. מי שלא עלה על דרך הניצחון, תמיד יכול להפגין על גשר ההלכה.
אלרון כוכב עליון
גדעון סער, שזו לו הכהונה התשיעית, משוכנע שהכנסת הנוכחית תהיה הדרמטית ביותר מאז הכנסת ה-16, שבה אושרה ההתנתקות והתפרק הליכוד. לשיטתו, הסיבה היא שעל הפרק, לראשונה זה שנות דור, הכרעות היסטוריות בנושאי מהות: פניו של בית המשפט העליון, חוק השבות, הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. אם ייבחר במקרה רון דה סנטיס לנשיא אולי גם סיפוח, ובלי קשר – הסכם שלום אפשרי עם סעודיה.
מעל כל אלה מתנשאת המהפכה שמתכננת הקואליציה ביחסים שבין שלוש הרשויות. בחודשים הקרובים, בשורה של שינויים בחוקי יסוד וחוקים רגילים, מתכננים לוין, סמוטריץ', דרעי ונתניהו להגביל את כוחה של מערכת המשפט. סופה מושלמת שהחלה ב-2016 עם חקירות נתניהו ודרעי והמשיכה עם המשבר הפוליטי הובילה לקואליציה שאין בה ולו מתנגד אחד לשינוי מערכת המשפט, איש איש מטעמיו האידיאולוגיים או האישיים. כהונת שר עם קלון ומאסר, פסקת התגברות, פיצול תפקיד היועמ"ש, הגבלת סמכות העליון לחוקק חוקים – מאוויים שמרניים של שנים וסיוטים של שופטים, כל אלה יידחסו עד חג הפסח.
ובכל זאת דווקא המהלך שעשוי לחולל את רעידת האדמה לא טעון חקיקה. מדובר בנוהג ותיק ששרד עוד משנות הארבעים במדינה שאפילו חוקי יסוד משנה פעם בשבועיים כשצריך: הסניוריטי. נשיא בית המשפט העליון הבא אמור להיות, בעוד פחות משנה, יצחק עמית. לוין וסמוטריץ' לא מעוניינים. בעבר כבר פלירטטו בימין עם הרעיון, בזמנה של איילת שקד, ואז הודיעו כל שופטי העליון שלא יגישו את מועמדותם מול השופטת הותיקה ביותר, אסתר חיות.
כלל לא בטוח שזה המקרה הפעם. עמית העלה את חמת הימין בפסיקה בעניין שיקלי שבוטלה בערעור, ובפסיקות סופר אקטיביסטיות במרוצת השנים. מנהיג הזרם השמרני, נעם סולברג, לא צפוי להסכים להקפצתו. גם כך הוא אמור להתמנות ב-2028 על פי אותו נוהג. אבל יש עוד מועמדים: השם הבולט ביותר הוא יוסף אלרון, אאוטסיידר שמרני במערכת אקטיביסטית שנאבקה במינויו. הוא צפוי לפרוש ב-2025, מה שיעניק לו שנתיים כהונה. בצוק העיתים, גם אלכס שטיין עשוי להסכים להתמודד על התפקיד.
מה יעשה עמית אם הנוהג ישונה? בעליון סבורים שיש אפשרות להתפטרות שלו, של חיות ושל פוגלמן שגם כך פרישתם קרובה. כאן נחלקות הדעות בקואליציה: יש כאלה הסבורים שנתניהו לא ירצה לספוג התפטרות של נשיאת העליון, שתהדהד בעולם המערבי כולו ותצייר את ישראל כפולין של הלבנט. סמוטריץ' ולוין דווקא לא יצטערו במיוחד: זו תהיה הזדמנות למנות שופטים שמרניים נוספים על התקנים שיתפנו.
גם מי שתומך בשינויים במערכת המשפט לא אמור להתלהב, בלשון המעטה, מביטול הסניוריטי. תפקיד נשיא העליון חשוב הרבה פחות וטכני הרבה יותר מכפי שנדמה היה תחת הרושם של שנות אהרן ברק. מי שטוען שבג"צ היה סניף של מרצ לא אמור להפוך אותו למטה פריימריז פעיל, שבו שופטים פוסקים בהתאם לדעת השלטון כדי להתקדם במעלה הפירמידה. וכידוע, לא תמיד הימין ישלוט. לוין וסמוטריץ' יכולים להיות רגועים: גם בלי הסניוריטי, עימותים עם בג"צ לא יחסרו.
יותר מפלגה משלטון
תלונה בריטית מוכרת על אוכל במסעדות היא שהאוכל גרוע, ובנוסף – המנות קטנות מדי. באופן דומה, תלונות ישראליות על הקואליציה הן שהיא דורסנית מדי, ושכל ח"כ עושה מה שהוא רוצה. זה בערך מה שקורה עכשיו עם אבי מעוז: איך, שואלים את עצמם, סיעה בת ח"כ אחד מכווינה את מערכת החינוך בכל המדינה.
זה לא עובד ביחד, כמובן: בשנות התשעים, הטענה העיקרית כלפי קואליציות הייתה שאיש הישר בעיניו עושה. אלה היו ימים שבהם הצבעות בכנסת הסתיימו בתוצאות מפתיעות, שחברי כנסת מרדו, שכל חוק חייב את ראש הממשלה לחזר אחר אחרון הנבחרים האלמוניים. שינוי שיטת הממשל לבחירה ישירה נולד מהטראומה שבה מדינה שלמה עקבה בנשימה עצורה אחר לכידת העריקים ההדדית של הליכוד והמערך כדי להשיג רוב.
השינוי התחולל תחת הנהגתם של שני ראשי קואליציה מהליכוד: גדעון סער וזאב אלקין. אצל סער נחלה הקואליציה מפלה ראשונה אחרי שנה, אצל אלקין – לא הפסידה ארבע שנים. מרידה של חבר קואליציה הפכה אירוע כה נדיר עד שהוא מסמן חילופי שלטון. כשג'ידא רינאווי זועבי הצביעה אשתקד נגד חוק הגיוס היה ברור לכולם שבא הקץ על הממשלה.
המטרה המקורית הייתה שהזנב יפסיק לכשכש בכלב בניגוד לרצונו, אבל בפועל – הזנב השתלט על הכלב. מרגע שניצחון הקואליציה הובטח בכל הצבעה, סיעה של שלושה-ארבעה מנדטים יכולה לכפות את רצונה בשרשור: על הממשלה, ומשם על הכנסת כולה. המשילות הושגה, אבל הסתבר, למרבה ההפתעה, שהמושל הוא לא מי שחשבו.
אבי מעוז הוא בסך הכל האחרון ליישם את הטריק. כמו בפירמידת שליטה במשק, אין עוד צורך לזכות בתמיכת רוב הציבור, רק להצטרף אל הרוב הקואליציוני. הוא כמובן איננו היחיד. התנהלות דומה של סיעה בממדים דומים, רע"מ, הפכה אותה בעיני רוב הציבור לבעלת הבית בממשלה היוצאת. מפלגת השלטון מגלה בדרך הזו שהיא יותר מפלגה משלטון.
מים בלי דגים
פרופסור יניב רוזנאי, מומחה למשפט חוקתי מאוניברסיטת רייכמן, עושה בימים אלה משהו לא אופייני לאקדמאים: מתמצת טיעונים חוקתיים מורכבים לסרטונים של דקה. המסר שלו ברור: הוא מתנגד בחריפות למהלכים המשפטיים המסתמנים בממשלת נתניהו, בראשם, כמובן, פסקת ההתגברות. אם אפשר מונולוג קצרצר בטוויטר, הצעתי לו, אולי אפשר גם לנהל דיאלוג קצת יותר ארוך בעיתון.
כשהתווכחנו בטוויטר, הצעת לי לבחור מדינה שאת השיטה המשפטית שלה לפסילת חוקים נאמץ, אבל כולל הכל: בארוחת טעימות, ולא במנות מהבופה. אבל בעצם, את הטענה הזו אפשר להחזיר אליך: גם לשיטה הישראלית היום אין אח ורע. אין כמעט שום מדינה, חוץ משכנתנו הדמוקרטית הנודעת טורקיה, שבה אין חוקה, אין בית משפט שנבחר בידי רוב פוליטי, ויש פסילת חוקים על בסיס "ערכי", לאו דווקא משפטי.
"אחת מהחולות הרעות בישראל היא הרצון לקחת מכל שיטה רק מאפיין אחד, בדרך כלל הגרוע שבהם: "חוק צרפתי" שנותן חסינות, בלי הגבלת כהונה, או "חוק נורבגי" בלי לאמץ את שיטת הבחירות הנורבגית. אני מוכן לקחת כל מדינה דמוקרטית בעולם, על מלא. זאת מפני שלנו אין שני בתי פרלמנט, לא בחירות אזוריות, לא נשיא ביצועי, לא איחוד אירופי שאנחנו משתייכים אליו. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בה לא קיימת אף אחת מהמגבלות על הכוח הפוליטי שנמנו. ומתן כוח בלתי מוגבל לפוליטיקאים – מימין או משמאל – הוא רע לישראל.
השרה איילת שקד אמרה שצריך להרגיע כי היא "מכירה" את רוב חברי הקואליציה הנכנסת והם לא יעשו רפורמות שיפגעו קשה בדמוקרטיה. צר לי, אך עיצוב חוקתי לא בנוי על ״סמוך״.
אבל גם לשיטה המשפטית שלנו אין אח ורע. אין כמעט שום מדינה שבה אין חוקה, אין בית משפט שנבחר בידי רוב פוליטי.
הזכרת לי את הפתגם הסיני "במים צלולים מדי לא ישחו דגים". אין עוד מדינה כזו כי כבר אין היום כמעט מדינות בלי חוקה. בחוקות חדשות שנכתבות בשנים האחרונות, לא יעלה על הדעת לא לשלב מנגנוני ביקורת שיפוטית חזקים. אגב, כשניסו בהודו לחזק את הכוח הפוליטי בבחירת שופטים, העליון קבע שם שהתיקון החוקתי אינו חוקתי. המגמה בעולם היא דווקא של ניסיונות לצמצם את הפוליטיזציה, הפוך מישראל. מה שמדהים בכל הרפורמות, זה שהן מוצעות על-ידי "שמרנים". מי שתומך ב"ממשל מוגבל״ צריך להתנגד לכל הרפורמות.
הזכרת לי את הדיון בבג"צ בשאלה אם נתניהו כנאשם בפלילים יכול להרכיב ממשלה או לא. תהה אז השופט מלצר באוזני נציג הליכוד אם היה מגן גם על החלטה לבטל את הבחירות. תראה את הגמל והדבשת: בעודו דן בלי בסיס החוקי בביטול רצון הכנסת, הוא מודאג שהכנסת תעשה דבר דומה… בפועל, מי שחלש ומרוסן זה הכנסת, לא העליון. הרי 13 כנסות יכולות היו להחליש את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אך לא עשו זאת. אגב, זו הסיבה שבעטיה אני חושש מפסקת התגברות, אבל מהכיוון ההפוך: ידו של העליון על הדק הפסילה תהיה קלה יותר, והכנסת תמשיך לסחוב רגליים.
אני מאוד מאוד בעד לחזק את הכנסת, כי בפועל הרשות החזקה זו הממשלה. להגדיל אותה (כי היא קטנה גם באופן השוואתי וגם ביחס לאוכלוסייה), ואולי אף לדאוג שחלק מהנבחרים ייבחרו בשיטה אזורית. ככל שיהיו יותר מנגנוני בלימה פוליטיים לממשלה אפשר לדבר על הפחתת סמכויות מהעליון.
ואולי פה שורש המחלוקת: אתה בעצם אומר – בואו נשלם פוליסת ביטוח יקרה מאוד לעליון, כדי שכמאמר הקלישאה, אם הרוב יחליט להרוג ג׳ינג׳ים הוא יגן עלינו. אבל אם חלילה נגיע למצב כה קטסטרופלי הוא גם לא יהיה שם. העליון רוצה פוליסה אבל לא מספק כיסוי ביטוחי במקרה של קטסטרופה.
לגבי הקטסטרופה – לא מדויק. אתה מתאר או דמוקרטיה לתפארת או כישלון נוסח ויימאר. בין שני אלה יש מרחב שבו בית המשפט יכול לסייע בהגנה על הדמוקרטיה.
אפרופו ויימאר, אפשר להסכים לפחות על כך שהוויכוח הוא לא בין מחריבי הדמוקרטיה למשמריה אלא בין שני זרמים לגיטימיים? כי זה לא הרושם שנוצר בדיון הציבורי ההיסטרי בישראל.
מה שמטריד אותי זה היותנו בשיאו של משבר דמוקרטי עולמי; יש יותר מדינות שאינן דמוקרטיות בשנים האחרונות. יש ממשלות ששוחקות את הסדר הדמוקרטי בכלים חוקתיים, עד כדי ריקבון במרכיבי יסוד, כמו פולין והונגריה. אני בעיצומו של גל כזה, אימוץ רפורמות שיחלישו עוד יותר את האיזונים והבלמים – הרעועים ממילא שלנו – עשוי להיות מאוד מסוכן לדמוקרטיה הישראלית.
