איך הרוויח ראש הממשלה ממסעותיו בעולם ומה חושב קודמו שנאלם * מאיפה החוצפה של "גורמים מדיניים" לנזוף במנהיג שנלחם על חייו * האם הקאמבק הפיקטיבי של איזנקוט נועד לסגור חשבונות בין שר החוץ לשרת הקליטה * ולמה ליבם של השרים ההומניסטים נכמר רק על פליטים בהירי שיער
פול גז בניטרליות
בסוף, לרווחת כולם, התברר שמליאת הכנסת בשיפוצים. אבל עד שזה התגלה, התלבטו במשרד החוץ מה לעשות עם בקשתו של נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, לנאום על גבי מסך גדול גם בכנסת ישראל. "תחשבו על זה יום", הציע יאיר לפיד, "ואז תסכימו". בהתחלה הרימו שם גבה, ואז הבינו: כשהיממה חלפה, הכנסת כבר יצאה לפגרה. אין היכן לנאום. זלנסקי יוכל לנאום בזום, ומי מהח"כים שירצה – יתחבר. עמדת המתווך האובייקטיבי, פחות או יותר, נשמרה.
האסטרטגיה של שמירה על שקט באמצעות ייצור הרבה רעש מוכיחה בינתיים את עצמה: מהרשתות הבינלאומיות כמעט נעלמה הביקורת על ישראל שאיננה עושה די למען העם האוקראיני. אם האמריקנים והאירופים לא נלהבים מהיחס הישראלי הרך כלפי פוטין, הדבר לא ניכר בהודעותיהם שמברכות על התיווך תוצרת ירושלים. ואם נשיא רוסיה זועם על הצטרפות ישראל לבלוק המערבי באו"ם, הדבר לא ניבט מהודעות הקרמלין על השיחות עם בנט. יש לו בעיות דחופות יותר על הראש.
לפחות בהיבט אחד, הפכנו סוף סוף לשווייץ של המזרח התיכון: מדברים עם כולם ושומרים על נייטרליות מופגנת במידת האפשר. אף משל לא דומה לנמשל, כידוע, ובכל זאת היה משהו מעורר אי־נוחות, כמעט מצמית, בדרישה של אותם "גורמים מדיניים בירושלים" מזלנסקי להסכים לוויתורים כואבים, שכן "פוטין לא יסכים לוותר". ברוב שנות קיומה התמודדה ישראל עם מתווכים לא הוגנים שדרשו ממנה, אל מול תוקפנות אלימה, לוותר. והנה היא "מצפה" מהאוקראינים לוותר על חלקים מארצם, חלקים מחוקתם, חלקים מצבאם ועל כבודם העצמי כולו. שימוש חכם בדיפלומטיה לצרכי שדרוג מדיני הוא לגיטימי ואף רצוי; מה שלא לגיטימי ולא מוסיף כבוד לישראל הוא דרישה מהכבש לוותר על שניים שלושה גדיים לטובת האריה הזועם. הגורם המדיני עלום השם – מן הסתם בין טיסות – כנראה שכח שמחר בבוקר מתווך אחר עלול לדרוש מאיתנו להיכנע לטרור באמתלות דומות. הטענה ש"זלנסקי התאהב במצלמות" ולכן לא ירצה לוותר היא כבר חוצפה בנסיבות מחמירות כלפי מנהיג שנלחם על חיי אומתו ועל חייו האישיים מאוד שלו.
מרוץ שליחים
בעוד תומכיו משתגעים מתסכול למראה הריקוד של בנט על גג העולם, נתניהו עצמו שמר על דממה. הרי בקלות אפשר לדמיין אותו במקום בנט באותם מסעות דילוגים, מתווה את אותה מדיניות. "אני בניתי במשך 12 שנה את הגשר שעליו הוא צועד עכשיו", אמר השבוע ראש האופוזיציה, מעדיף את ה"הוא" על פני שמו של ההוא־שאין־להזכיר־בשמו. "עכשיו אם פוטין ישתמש בגשר זה כבר עניין שלו". ראש הממשלה לשעבר מכיר מספיק את דעת הקהל כדי להבין שבמקרה הזה, התמונות הן הן דמי התיווך: אין כמו מסעות דילוגים כדי לשפר את תדמית המנהיג הבינלאומי. הרומן הרוסי של נתניהו עצמו אחראי לכמה מרגעי השיא שלו בשנים האחרונות. נוכחותו בטקס בקרמלין שבו הוחזרו עצמותיו של זכריה באומל סייעה לו בבחירות 2019 שנערכו כעבור כמה ימים. שנה קודם, זינק בסקרים אחרי שזכה להיות המנהיג הזר היחיד בטקס בכיכר האדומה לציון הניצחון על הנאצים, יד ביד עם פוטין. עוד זכורה גם הטיסה מוושינגטון למוסקבה עדי לשחרר את נעמה יששכר.
לבנט זה הגיע בדיוק בזמן: לפני שלושה שבועות, בעיצומו של משבר יוקר המחיה, נחת על שולחנו של גורם בכיר בקואליציה סקר אסוני: מפלגתו של ראש הממשלה, ימינה, זכתה שם לארבעה מנדטים בלבד כשהיא מגרדת את אחוז החסימה; מפלגתו של שר האוצר, ישראל ביתנו, הגיעה אך בקושי לחמישה מנדטים, ומפלגתו של שר המשפטים נותרה עמוק מתחת לאחוז החסימה. כמו ממשלת נתניהו ערב המחאה החברתית, גם ממשלת בנט התגאתה בנתוני צמיחה נפלאים, בלי להבין שנתוני המקרו רק מרתיחים את הציבור בעודו כורע תחת המיקרו: שמן קנולה, אורז, דגני בוקר, דלק.
חוץ ממוכרי הנפט והנשק, אחד האנשים היחידים ביקום שהרוויח מהמלחמה על הדנייפר הוא בנט. מגעיו בשבוע האחרון הזכירו שהתואר "ראש ממשלת ישראל" פותח דלתות בעולם, לא רק שמו של מחזיק התואר ברגע נתון. ההתפתחות הנוספת המעודדת מבחינת הממשלה היא תחילתה של פגרת האביב, פתיל השהייה להרבה מוקשי נעל שממתינים בדרכה של הקואליציה. חודשיים תמימים בלי מבוכות, בלי נצחונות בשיניים. מי זוכר שבשבוע שעבר בנט עוד תיווך בין מיכאלי וגנץ, לא בין שני הוולדימירים.
הבעיה היא שפגרות נוטות להסתיים מתישהו, ושהזווית הישראלית של המלחמה תהפוך במהרה מניסיונות התיווך של בנט לגל ההתייקרויות המכאיב שיביאו העיצומים ומשבר האנרגיה העולמי. סלי הקניות לפסח הם כרגע האיום מספר אחת על שלמות הקואליציה.
בלונד זה השחור החדש
"ואם נעלה עשרת אלפים איש לא יהודים", אמר השר זאב אלקין בלהט באחד הדיונים השבוע, "מה יקרה? הכי חשוב זה לפעול מהר". שרת הקליטה תמנו שטה שמעה והתפוצצה. "תזכירו לי", הטיחה במשתתפים, "אמרנו את זה גם לפני חצי שנה, כשעל הפרק הייתה המלחמה בתיגראי?" לא היה צורך בתזכורת: גורמים בכירים בממשלה הם שהדליפו את העובדה שמבצע חשאי להעלאתם, לכאורה, של יהודי תיגראי, הסתיים בהעלאת עשרות נוצרים שמקורבים לאיש עסקים. "אתם תנהגו בדיוק אותו דבר באוקראינה ובאתיופיה", הטיחה תמנו שטה בבנט.
אי אפשר להתחמק מהרושם המטריד שהדאגה הדחופה לפתיחת השערים בפני יוצאי אוקראינה שמרוחקים מכאן אלפי קילומטרים נוגעת לעובדה שהעולם לא צפה כבר עשרות שנים בפליטים אירופים בהירי שיער. אך לפני כמה שנים השתוללה מלחמה אכזרית בהרבה ממש על גבולנו הצפוני. איש מהשרים שקוראים היום לפתוח לרווחה את שערי המדינה לכל דיכפין מקייב לא קרא לקלוט המוני פליטים משם. להפך: בשלב מסוים דנה ועדת החוץ והביטחון בתסריט בלהות שבו אלפים יצעדו מערבה, אל תוך רמת הגולן. אגב, גם המלחמה בתיגראי עוד לא תמה.
במישור העקרוני, התגלה השבוע ההבדל האידיאולוגי היסודי ביותר בין מרכיבי הממשלה הדו־קוטבית. אגף אחד רואה בשימור הרוב היהודי הברור את הלקח היסודי ביותר מהשואה. השני לקח ממנה את ההומניזם והדאגה לפליטים. בעולם הפוסט־פלסטיני שבו מתנהלת הפוליטיקה שלנו, ואם תהיה עסקת טיעון גם בעולם הפוסט־ביביסטי, הנושא מספר אחת עשוי להיות זהותה היהודית של המדינה.
והנה, העימות הזה סודק את הממשלה מבפנים. המתקפות על שרת הפנים איילת שקד מתוך הקואליציה היו חריפות השבוע עוד יותר מאשר בחודשים שבהם נראה היה שפניה לפירוק הממשלה. מיכאלי והורוביץ מסתכלים בשקד ורואים גזענות ולאומנות. סער ושקד מתבוננים בקריאות להסיר את כל המגבלות ורואים בהן את שלוש המילים המפחידות ביותר בשפה העברית: "מדינת כל אזרחיה".
לא נקלט
חבל שלא הזמינו גם את שר ההיסטוריה לישיבה שבה הציגה שרת הקליטה פנינה תמנו שטה את מבצע "ערבות ישראל" ליהודי אוקראינה. הוא בוודאי היה יודע להעריך את העובדה שבפעם הראשונה בתולדות הציונות, עולה מאחת ממדינות אפריקה מחליטה אם וכמה מיהודי אירופה להעלות ארצה, במקום להפך. אבל ישיבת קבינט העלייה – כי סתם ועדת שרים זה כבר פאסה – עמדה גם בסימן התפתחויות היסטוריות פחות.
כזכור או שלא, ביקורת חריפה ומרירה מאוד נמתחה על בנימין נתניהו כשסירב בשלהי כהונתו למנות את הרמטכ"ל במיל', גדי איזנקוט, לתפקיד פרויקטור הקורונה. הוא הואשם אז על ידי האופוזיציה, וכנראה די בצדק, בהימנעות ממינויו של אדם ראוי ובעל כישורים מחשש שהוא עוד עלול להצליח. איזנקוט הרי עשוי להיות יריב פוליטי עתידי. הוא סיפר לאחרונה בראיון לבן כספית על מאמציו של נתניהו לא להשמיע בפרידה ממנו שום מחמאה שעלולה להופיע בעתיד בתשדיר בחירות, כפי שקרה עם בני גנץ.
מפתיע – או יותר נכון: לא מפתיע – לגלות שגם בממשלה הנוכחית לא פסו שיקולים דומים. שר החוץ יאיר לפיד הציע למנות את איזנקוט לתפקיד פרויקטור העלייה מאוקראינה ורוסיה, לאור הממדים ההיסטוריים האפשריים של גל ההגירה הצפוי: מאה אלף זו ההערכה הממעיטה, וגם היא תביא אותנו לשיא שכמוהו לא ידעה המדינה שלושים שנה. יש לכך השלכות יוצאות דופן על כל תחום ותחום: יחסי החוץ של ישראל מול רוסיה, שאמורה לאפשר עזיבת אזרחים משטחה בלי להערים קשיים; מחירי הדיור; השינויים הנדרשים בתקציב המדינה. יריבי לפיד בממשלה תהו אם גיוס הרמטכ"ל למילואים לא מנבא גם שיתוף פעולה עתידי. איזנקוט גילה מצד אחד עניין בהצטרפות לפוליטיקה ומהצד השני נקט צניעות מבורכת ולא מקובלת במקומותינו, ולא רץ להקים מפלגה משלו. רמטכ"ל לשעבר כמספר 2 של ראש הממשלה לפיד נשמע כמו איום אסטרטגי על שותפיו. על הדרך, לפיד הרוויח גם הנאה קטנה: איזנקוט כפרויקטור ייתר את תפקידה של תמנו שטה, שנטשה את לפיד לטובת גנץ בשעתו הקשה, עם פירוק כחול לבן. מאז, לפיד לא אומר לה שלום.
אין פלא, לפיכך, שאיזנקוט לא יהיה פרויקטור העלייה. מינויו סוכל במהרה על ידי השותפות באמתלות שונות. הצרת צעדיו היא מיזם רב שנים, באחריותו של יותר מפרויקטור אחד.
