רוגלה פוליטית
משתתפי הדיון שנערך ביום שלישי במשרד ראש הממשלה התחלקו בשיחות סגורות (יש עוד דבר כזה?) לשניים: היו בהם שסברו שמטרת המדליפים היא לחסל את תעשיית הסייבר ההתקפי של ישראל, והסיוע לנאשמים במשפט נתניהו הוא רק תוצר הלוואי הלא מתוכנן; והיו שסברו ההפך: שמטרת ההדלפות היא לחלץ את הנאשמים, ובדרך אגב תחוסל גם תעשיית הסייבר ההתקפי המקומי. פוליטיקאים בכירים נוטים להתבונן על המציאות מבעד לעדשות קונספירטיביות. במקרה הנ"ל, החשדות הכבדים, האפלים, מתאבכים בצדק, ללא קשר לשאלה אם המידע נכון. מי שמתבונן בפרסומים המרעישים של כלכליסט לא יכול להימלט מהרושם שיד מכוונת ומדויקת תזמנה אותם כדי שיהפכו לאירוע חוצה מחנות: קודם מתנגדי נתניהו ואז יועציו, עדי תביעה ועדי הגנה, מנכ"לי משרדים מהליכוד וממפלגות יריבות.
רשמית, הדיון שכינס בנט נועד לברר אם רוגלות הופעלו בניגוד לחוק נגד אזרחים ישראליים חפים מפשע. בפועל זה היה גם סיעור מוחות פוליטי: המשותף לכל הפוליטיקאים שנטלו חלק בישיבה הוא התיעוב לנתניהו וחוסר הרצון להעניק לו מתנות בחינם. זו הייתה שגיאת הבכורה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה: היא הייתה צריכה לעמוד על כך שבירור של עבירות פליליות שנעשו, אולי ובין היתר, במשפטו של ראש האופוזיציה, לא ייעשה בפורום של ראשי הקואליציה.
בנט איננו מתלהב, בלשון המעטה, מועדת חקירה ממלכתית. במפתיע, גם נתניהו לא (הוא בחר בכנסת, ולא במקרה, את הביטוי "חקירה עצמאית"). כל אחד מהם סבור שועדת חקירה תסייע לשני: אחד סבור שהיא תחזק את הזרם הסבור שמשפט נתניהו בחטא יסודו, השני – שהיא תמשוך זמן במקום להגיע מהר לחקר האמת.
כאשר ראש הממשלה יצחק רבין נרצח, קמה ועדה בראשות השופט שמגר. אבל היא קמה רק לאחר שהרוצח נלכד, נעצר והובא לדין. אם הדיווח נכון, והתחוללה פה סדרת פשעים חמורים, ההיגיון אומר שכדאי להשקיע מאמצים באיתור החשודים לפני שמתפנים להסקת מסקנות כלליות, ואם הדיווח אינו נכון – למה להקים ועדה? לא ברור מדוע היועץ הקודם והיועצת הנוכחית מתברברים בשטח: מה שדרוש הוא לא וועדת חקירה ולא צוות בירור חסר שיניים – בטח לא בראשות פרקליטה שהייתה מעורבת בגיבוש כתב האישום נגד נתניהו – אלא חקירה פלילית שתגלה אם היה פשע אם לאו.
המפכ"ל ושר הבט"פ שמיהרו להצהיר על תמיכתם בוועדה הצטננו מאז. בשבוע הבא נדע אם מארבע מערכות בחירות בשנתיים עברנו לארבע ועדות חקירה בשנה.
השקט שנשאר
אם לחברי האופוזיציה יש מינימום של כבוד עצמי, הם צריכים להודיע הבוקר לגלי צה"ל שלא יתראיינו עוד בתחנה. אפשר לא לאהוב את יעקב ברדוגו, אפשר לא להסכים עם סגנונו, אפשר לקונן ובמידה של צדק על הערבוב בין חדשות, פובליציסטיקה, דעה ומסעי צלב, אבל הדחתו היא עסקת שוחד לכל דבר ועניין מההיבט הציבורי: שר הביטחון מאיים בסגירת התחנה, מפקדת זמנית ממונה ללא מכרז, וכעבור כמה חודשים מודח שנוא נפשו ממשבצת השידור. סכנת הסגירה חולפת, מ.ש.ל.
יאמרו האומרים: גם המינוי של ברדוגו בחטא יסודו. אין זה תפקידה של תחנה צבאית, או תחנת חדשות, להתמקד כל היום במנדלבליט, בשי ניצן ובשמאל. אבל יש הבדל יסודי בין המינוי ובין ההדחה: בניגוד לטענות עד המדינה ניר חפץ, קידומו לא נעשה על ידי נתניהו אלא על ידי שורת מפקדי גל"צ, רובם אנשי שמאל, ואילו הדחתו הוצאה לפועל בידי שפוטה של יושב ראש כחול לבן. נסו להתנתק מדעתכם על ברדוגו, כי זה לא דיון עליו אלא על השליטה הפוליטית במיקרופון. הסיפור הוא לא ברדוגו, אלא החופש העיתונאי. הפסיקות הנשגבות ביותר של בג"צ בנוגע לחופש הביטוי עסקו באנשים שדעת הקהל הנגדה אליהם עד מאוד.
ובעיקר: המינוי שלו, בין אם אוהבים ובין אם לא, שיפר דרמטית את שיעורי ההאזנה לגל"צ במשבצת הזו. הדחתו היא תקדים עולמי כמעט שבו תוכנית מקוצצת ומורדת מהאוויר בגלל שהצליחה יותר מדי. אני זוכר את יומן הערב מימיי בתחנה: זו הייתה משבצת מעוטת האזנה בשיפולי לוח השידורים. מאות אלפי המאזינים שהצטרפו אליה עשו זאת קצת בגלל החמרת הפקקים, והרבה בגלל העובדה שלראשונה הרגישו שהתחנה שאת קיומה הם מממנים משדרת משהו שאינו דוקר להם באוזן.
כל מי שהתחלחל ממה שאמר, מוזמן להפנים עכשיו את החוויה שעברה על מאזיני ימין עשרות שנים. כן, הוא לא היה אלגנטי. בבורסה תיקון אלים מוחק בועות פיננסיות שהתנפחו אט־אט, וברדיו תיקון אגרסיבי מחק את הבועה השמאלנית היהירה שהתפתחה שם.
מי שחושב שאיזון פוליטי בראש מעייניה של המפקדת הזמנית מוזמן לגלות שאת המשבצת של שש בערב קיבל יועץ לשעבר של סתיו שפיר, ללא כל ניסיון רדיופוני. כל אדם הגון, בין אם יתעב את ברדוגו ובין אם לאו, צריך להודות בצער: לא את אותו ברדוגו הדיחה מפקדת גל"צ, אלא את מאזיניו. יש לי הרושם שהיא עוד תתחרט על כך מרה.
משימה בלתי אפשרית
נשיא ארצות הברית הקודם לא ניחן במזג דיפלומטי במיוחד, אבל התסכול על פניו ניכר במיוחד בבוקר שלאחר פיזור הכנסת במאי 2019. "זה בלאגן יוצא דופן", אמר בתרגום חופשי ובפנים אדומות, "ישראל צריכה לקחת את עצמה בידיים". הייתה לכך סיבה: תכנית המאה שלו המתינה לממשלה חדשה, אבל עד שזו קמה, כעבור עוד שתי מערכות בחירות, העולם כבר היה במגיפה וטראמפ – ברווז צולע ורגוז.
שגרירו לירושלים, דייויד פרידמן, מגלה בספרו החדש עד כמה רחוק הייתה מוכנה ארצות הברית ללכת בהתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל כדי להתניע את התכנית. הוא מספר על פגישה שערך במאי 2019 עם ליברמן "כדי לראות אם אפשר להתיר את הקשר הגורדי", כותב השגריר במיל'. "אמרתי לו שאנחנו מוכנים להשיק את חזון השלום של הנשיא, שהאמנתי כי הוא תומך בו. אבל לצורך כך אנו זקוקים לתמיכה של ממשלה ישראלית יציבה". פרידמן ניסה לדבר על ליבו בהקשר החרדי, שהיה לכאורה סלע המחלוקת בין ישראל ביתנו ובין הצטרפות לממשלה. אבל בשיחה התברר משהו אחר: "לליברמן לא היה אכפת. הוא רצה את נתניהו בחוץ. במבטא רוסי כבד הוא אמר לי: 'זו משימה בלתי אפשרית'. היה ברור לי מהשיחה שסנטימנט אנטי־ביביסטי חזק היה המכשול העיקרי בדרכו לקואליציה (בראשות נתניהו)".
בשנים שחלפו הכחיש ליברמן שזו הייתה העילה. הוא טען שהחזירות של המפלגות החרדיות כפתה על ישראל בחירות חוזרות ונשנות. זו טענה שהייתה בעייתית כבר בזמן אמת, לאור העובדה שבראשית אותה שנה ליברמן שיתף פעולה עם אותן מפלגות כדי להמליך על ירושלים את משה לאון.
לכאורה, אם נתניהו הולך אין מכשול מהותי בפני חידוש הברית עם החרדים. השבוע התרחשו שני אירועים סותרים בחזית הזו: מצד אחד, שר האוצר הפיל על כתפיהם השחוחות של תושבי בני ברק וביתר עילית את אשמת יוקר המחיה, והוכתר בתגובה כ"אנטישמי" בידי גפני וליצמן. מצד שני, נציגי כל סיעות הימין בבית, קואליציה ואופוזיציה, חתמו יחד על ההתחייבות לתמוך בחוק האזרחות, מזכירים שהאגף הזה נהנה עדיין מרוב מוצק של 72 מנדטים. העניין הוא שישראל ביתנו היא מפלגה שעברה החלפת דם: מבוחרים ימניים מתעבי ערבים לבוחרי מרכז־שמאל מבוססים, מתעבי חרדים ונתניהו. המתמודדים העתידיים על ראשות הליכוד מדברים בגלוי על חידוש הברית עם ישראל ביתנו, קואליציה שנשמעת אולי מופרכת היום, אבל לא יותר מופרכת מזו הנוכחית. אם ליברמן יחליט שכן, לא יהיה צורך בשירותי תיווך מהבית הלבן.
תסמונת זהבה
"מה הם זועמים", זעמה איילת שקד על מרצ, "שיגידו תודה שנתנו להם חופש הצבעה על חוק האזרחות למרות שהוא אושר בממשלה". בקואליציה נערכים עכשיו כמו לפעולת תג מחיר: הם יודעים שמרצ תנקום, אבל לא יודעים איך ובאיזו עוצמה. בסיעה כבר דנו בכמה מתווים שיענו על איומיו של היו"ר ניצן הורוביץ לתגובה "קשה וכואבת". הדילמה גם היא קשה וכואבת. אין בקרב בוחרי מרצ שום תמיכה בערעור הממשלה, ומצד שני, דווקא בגלל זה, אם לא תוגש נקמה קרה, המסר יהיה שהכל עובר: הכשרת אביתר, יישוב חומש, חיבור ההתיישבות הצעירה לחשמל, מה לא.
בכירים מאוד בקואליציה טוענים שמרצ לוקה בתסמונת זהבה: הורוביץ וזנדברג מייחסים חשיבות עצומה למה שאומרת היו"ר לשעבר, זהבה גלאון, ולביקורת החריפה והקשה שלה נגד התנהלות מרצ בנושא חוק האזרחות. אבל זה לא כל הסיפור. גם הגורמים במרצ שלא מכורים לנושא הפלסטיני לקחו קשה מאוד את ההתפתחויות האחרונות. הם נזכרו בפרשה בת שלושים שנה בדיוק, שעירבה גם היא את מרצ: גירוש 400 בכירי החמאס ללבנון, בזמן ממשלת רבין. שולמית אלוני הצביעה אז בעד, רק כדי להתחרט כעבור זמן קצר. גם הפעם, מרצ תמכה בחוק בקיץ, רק שהפעם, אם להשלים את האנלוגיה, נאלצה להיות חברה בממשלה שחתומה על גירוש נוסף.
ייסורי מרצ הם כאין וכאפס לעומת ייסורי עבאס. תכנית החומש למגזר הערבי תקועה בגלל סעיף האכיפה שכלול בה. במגזר הערבי כותשים את המפלגה על כך שחלק מהתקציב שהשיגה יילך להרס בתים לא חוקיים ולנטיעות קק"ל. אחד מחברי הכנסת של המפלגה אמר השבוע שהמצב בתוכה הוא "שלושה נגד עבאס", והביע תקווה – בצירוף ביטוי שלא חוזרים עליו בעיתון – שהקואליציה תלך בדרך כל בשר, אם לא יחול שינוי מיידי בתפקודה. שתי המפלגות קיבלו השבוע תזכורת ליחסי הכוחות האמיתיים בכנסת, כאשר חוק האזרחות עבר ברוב עצום. הן יודעות שחווית השלטון עלולה להיות חד פעמית. לכן הן לא יעזבו, אבל גם התסכול לא יעזוב אותן.
