מה מסתתר מאחורי חמשת המל"טים האיראניים שתקפו בסוריה באוקטובר * איזה קשר יש בין עדות ניר חפץ במשפט נתניהו לדוח מבקר המדינה מיום העצמאות * האם קיים סיכוי שמטוסים ישובו להמריא מירושלים לחיפה * ולמה החל הליכוד לחזר אחר דמויות מוכרות עם כיפות סרוגות
תאריך שלא יישכח
בלשכות הביטחוניות הגבוהות ביותר של ישראל סבורים ש-2021 תיזכר, מבחינה אסטרטגית, בגלל תאריך אחד שרוב הישראלים כבר שכחו מה קרה בו: עשרים באוקטובר. חמישה מל"טים אירניים עמוסי חומרי נפץ התנפצו אל תוך בסיס צבאי אמריקני בא-תנף. אחרי ניתוח מאומץ הגיעו גם כאן וגם בארה"ב למסקנה שמדובר בנקמה תוצרת טהרן על מתקפות ישראליות שכוונו כנגד מטרות אירניות בסוריה. משטר האייתולות העדיף לא להגיב ישירות כנגד ישראל הקטנה מחשש לתגובה חריפה, והעדיף לבצע פעולת "תג מחיר" כנגד המעצמה הגדולה בהיסטוריה. במלחמת המפרץ סדאם חוסיין נקם על פעולות אמריקניות בטילים על ישראל, והנה חלפו שלושים שנה והאמריקנים סופגים בגלל פעולות שלנו. אפשר להתבלבל: מי פה השטן הקטן ומי השטן הגדול?
האמריקנים, כידוע, לא הגיבו עד עכשיו. אולי שכנעו את עצמם שאלה לא מל"טים, זה גשם. חוסר הרצון המופגן שלהם להילחם במזרח התיכון (שאפיין גם את רוב כהונתו של ממשל טראמפ) כה מדאיג את ישראל שהוא גרם למתקפת מלל בהיקפים שלא היו כדוגמתם זה עשור. אפשר לקוות רק שההצהרות הגלויות כמעט על היעדר היכולת לתקוף באירן בשנה הקרובה נובעות מחישוב מתוחכם ולא, כרגיל במקומותינו, מפטפטת שמספקת מודיעין יקר ערך לאויב.
הצמרת הביטחונית של ישראל היא שלחצה ב-2010 עד 2012 על דוושת הבלמים של התקיפה באירן, בניגוד לדעת ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק. העמדה של הצמרת הביטחונית היום מורכבת יותר: האם ישראל יכולה, בתוך שעתיים, להשמיד את תכנית הגרעין האירנית? התשובה של כולם היא "כן" מהדהד. אלא שתקיפה תחזיר את האירנים שנים בודדות לאחור, יש ויכוח כמה בדיוק. מה יקרה אז? אם ישראל תפעל צבאית בלי תיאום, היא עלולה למצוא את עצמה ביום שאחרי כשהעולם לא מונע מהאירנים להסתער מחדש על תכנית הגרעין ולשקם אותה עד מהרה. המלחמה היא כידוע המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים, אבל לפעמים גם הדיפלומטיה היא המשך המלחמה, ובלעדיה, יש הסבורים בישראל, התוצאה לא תהיה שווה את הנזק.
בינתיים, הכסף נשפך על הצבא והמוסד, כדי לטפל בכל פיתול אפשרי של תרחיש העימות חזיתי עם אירן. לא בטוח שהוא יישאר במחשכים: קשה להסתיר להק של מאה מטוסי קרב בדרכו מערבה, לאימון תקיפה.
כשהנחש בולע פיל
ביום העצמאות האחרון פרסם מבקר המדינה דו"ח שלא זכה לשום תשומת לב. הוא צלל אל עולמם המופלא של תרגילי החקירה המשטרתיים, ואל השאלה מה סמכותו של הפרקליט המלווה. פרקליטות המדינה זכתה שם לביקורת קטלנית, שרמזה שלא רק תרגילי חקירה היא מאשרת בקלות, אלא גם תרגילים כדי להימנע מתיקון הביקורת. "הפקת לקחים כדבר שבשגרה היא כלי ארגוני המאפשר התייעלות למידה מכשלים ומטעויות", קובע המבקר. "אבל הסדרת תהליך קבוע של הפקת לקחים בפרקליטות לא הושלמה בשל התנגדות מצד ועד הפרקליטים… הפרקליטות אינה עורכת הפקות לקחים רשמיות בתיקים שבהם התבקשה לעשות זאת ולא בתיקים אחרים כדי למנוע הישנות של פגיעה בזכויות עדים וחשודים".
עדותו של ניר חפץ במשפט נתניהו היא המחזה בעל פה של הדו"ח הכתוב של המבקר: במשפט החשוב בתולדות המדינה מאז משפט אייכמן נמנעת שינה, מוטחים איומים, מופעלות "שיטות של שב"כ" והבטחות לפירוק המשפחה. אבל עד עצם היום הזה לא ברור: מי נתן את ההוראה? כאשר פורסמו לפני שנתיים מעט מהמעט מחוויות חפץ ואלוביץ' בחדרי החקירות, קונן היועץ המשפטי לממשלה במכתב ש"פרסומים אלה יצרו את הרושם (המעוות) כאילו החקירות בתיקים בהם נחקר ראש הממשלה כחשוד בוצעו בצורה מגמתית, ובלא הקפדה נאותה על זכויות הנחקרים". השבוע התברר שזו הייתה גרסה כבושה, חלקית ומתפתחת: חפץ גילה שפנה לפרקליטה המלווה ליאת בן-ארי והתלונן על תרגילי החקירה הפליליים, אך דבר לא נעשה. מנדלבליט הבטיח לפני שנתיים במכתב "כי ככל שיימצא שבמסגרת הטיפול בתיקים אלה בוצעה פעולה לא כשורה, הדבר ייבחן ויטופל כנדרש". אבל עד לרגע זה לא דווח לציבור מי הפרקליט שנתן את ההוראה. שוחרי טובתו של מנדלבליט היו מייעצים לו לפעול בנחרצות ובתקיפות, אבל למשמע הדברים שאמר למערכת הארץ ופורסמו השבוע על ידי גיא פלג, אפשר להבין מדוע לא: מנדלבליט משוכנע שהוא בעצמו הציל את הדמוקרטיה הישראלית מידי נתניהו. ומול אויבי משטר כמעט כל האמצעים כשרים.
לא צריך להיות נביא גדול כדי להעריך שקרב הדיאדוכים בבית המשפט המחוזי בירושלים ייגמר במה שקראו במלחמה הקרה "השמדה הדדית מובטחת". זיכוי מוחלט, לרבות בתיק המתנות, נראה תרחיש בלתי סביר, אבל לא פחות מופרכת המחשבה שהפרקליטות תצליח להרשיע את נתניהו בכל סעיפי השוחד, המרמה והפרת האמונים. קשה מאוד יהיה לשכנע את השופטים בקיומה של עסקת שוחד בתיק 4000 כאשר עד מדינה אחד העיד שמדובר ב"חקירה הזויה שבאה לעולם רק כי נתניהו הוא ראש הממשלה" ועד המדינה השני לועג לפרקליטות בטוויטר. המשפט הזה משול לציור ההוא מהנסיך הקטן על הנחש שבולע פיל: הפיל לא יצליח כנראה לצאת בחזרה, אבל הנחש לא יוכל לעכל, ויש סיכוי שגם הציבור לא.
עטרות ראשנו
בשנות השבעים הופיעה על לוח ההמראות בשדה התעופה עטרות טיסה לחיפה, בת ארבעים דקות, עם סוגריים: עצירת ביניים בנתב"ג. הנמל הזעיר שסמלו היה JRS לא הפך למוקד בינלאומי לטיסות קונקשן. ממדיו הזעירים של המסלול הישן עומדים בסתירה להדים הבינלאומיים שעורר השבוע.
כשמזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן התקשר ביום ראשון לראש הממשלה, הוא לא ביקש לשוחח איתו על הכוונה האירנית להעשיר אורניום אלא על התוכנית הישראלית להעשיר את ירושלים בשכונה חרדית חדשה, בת תשעת אלפים יחידות דיור. זה אזור אסטרטגי מאין כמותו למי שחפץ באיחוד ירושלים וגם למי שעדיין מעוניין בחלוקתה.
הנשיא אובמה נלחם בבניה מעבר לקו הירוק כי האמין באמת ובתמים בסיכוי להגיע להסכם בין ישראל והפלסטינים. ממשל ביידן נלחם בבנייה ובמתנחלים כברפלקס מותנה. בפגישה עם בנט באוגוסט הופתע ראש הממשלה מהאמוציות שבהן דיבר הנשיא על "אלימות המתנחלים". מישהו מטעה אותכם עם המספרים, העיר בזהירות.
השיחה מבלינקן העידה שקשה להרוג הרגלים ישנים. הממשל החדש שומר, במקרה הזה, על רציפות שלטונית מפתיעה: אפילו הנשיא טראמפ הטיל וטו על כל בניה בעטרות, כולל לאחר הפסדו בבחירות. תכנית המאה שלו ייעדה את המתחם לאזור תעשיה פלסטיני. נתניהו רצה לבנות אך נאלץ להתקפל ולוותר, והאמריקנים ציפו מיורשו לעשות אותו הדבר בדיוק. תעצרו את זה בועדה המקומית והמחוזית, דרש האמריקני, בדיוק כפי שנתניהו עצר. יש לנו בעיה, השיבו בישראל. בניגוד לנתניהו, אנחנו לא שולטים בוועדה המקומית והמחוזית: הן מאוישות בחרדים ואנשי ימין שנמצאים היום באופוזיציה. אם ישמעו שאנחנו מתנגדים זה רק יגביר את המוטיבציה שלהם לבנות.
הישועה נמצאה מתוך הקואליציה: שרת התחבורה, שהיא לגמרי במקרה גם יושבת-ראש העבודה, נזכרה שאולי כדאי לחדש את ימי עטרות כנמל תעופה במקום להקים שם שכונה. באינתיפאדה השנייה נעצרו הטיסות מחשש שמאחד הבניינים הסמוכים יירו על מטוסים ממריאים ונוחתים. הבנייה הצפופה מאז תחייב להחריב את בתיהם של רבבות פלסטינים לפני שתצא הטיסה הראשונה, אבל הוועדה דנה ברצינות. אחר-כך דרשו שרי הבריאות ואיכות הסביבה, הלא הם שרי מרצ, תסקירים שיעידו על השלכות השכונה על הטבע. הם לא יירטו את השכונה, אבל לפחות קרקעו אותה עד השנה הבאה.
משני צידי הברית
איתמר בן גביר הגיע השבוע לסיעת הליכוד, לשכנע את החברים הספקנים בצורך לשנות את חוק השבות כך שיצומצם בעיקר ליהודים על פי ההלכה. האגף הליברלי של המפלגה הביע ספקנות. אני דווקא ליברלי, הזכיר בן-גביר, כבר אמרתי שאם הבן שלי יבוא אליי ויגיד לי שהוא הומוסקסואל, אחבק אותו. למה לחכות עד אז, שאל אמיר אוחנה, אתה יכול לחבק אותי.
צחוק בצד, ההתקרבות בין הליכוד והציונות הדתית היא אחד האירועים המסקרנים: היו ימים שבהם שתי המפלגות לא התחרו על קולות. אלה התמקדו בקולות החרד"לים, ואלה – בימין המתון והחילוני. זו כבר היסטוריה, לבטח מאז שנתניהו ומשפחתו קראו להצביע "מחל או ט'" בבחירות האחרונות, ושלחו רבבות ליכודניקים לתמוך במפלגה אחרת. הסקרים האחרונים מגלים שההצבעה הטקטית הפכה לתמיכה אסטרטגית. סמוטריץ' שגמגם על גבול אחוז החסימה כל הבחירות מתחיל עכשיו משישה, אפילו שבעה מנדטים. הוא יכול היה להרוויח יותר לו חשף את הלחצים שהופעלו עליו מהליכוד לתמוך בברית עם רע"מ, אבל הוא מעדיף לוותר על מנדט-שניים כדי לשמר את הברית הזו. הליכודניקים כל כך השתכנעו מהטענה שממשלה בתמיכת עבאס לא עמדה על הפרק, שהם שכחו מי סיכל אותה. סמוטריץ' מאמין שקו השבר החדש בפוליטיקה הישראלית איננו בין ישראל הראשונה והשנייה, אלא בין המאמינה והחילונית, והוא משוכנע שביכולתו לדבר אליהם בשפה היהודית ששני הצדדים דוברים.
מטרת העל של סמוטריץ' היא לצאת מגבולות הגזרה החרד"ליים: קודם לכל הכיפות הסרוגות ואחר-כך גם לימין חילוני. המפקד שעליו הכריז לאחרונה נועד לשרת את המטרה הזו. אבל האם זו גם המטרה של נתניהו? בליכוד התחילו לאחרונה לחזר אחר דמויות סרוגות מוכרות כדי להקים מפלגה שתרסק סופית את ימינה ותכווץ את הציונות הדתית. נתניהו אוהב את השותפות שלו קטנות וצייתניות, וסמוטריץ' לא צייתן וכבר לא כל כך קטן.
