מה היתרון והחיסרון בכך שבדרך הארוכה לבלפור נותר בנט כמעט לבד * האם רק עכשיו מתחיל המו״מ האמיתי עם שני חברי קואליציה * איך ניצל לפיד את כל הטעויות של יריביו * ומדוע הנשיא הנבחר שגדל בחוגי הסילון מתכוון להיות ״העובד הסוציאלי של האומה״
הרפובליקה הפדרלית של ישראל
מחזה לא שגרתי נראה בשלישי בצהריים בקפה פינתי בשכונה אמידה של רמת-גן: הסועדים קמו על רגליהם ופתחו במחיאות כפיים סוערות. זה קרה כשראש הממשלה המתוכנן, נפתלי בנט, נכנס פנימה לפגישה. הוא קפץ מכפר המכבייה, עטוף בטבעת אבטחה מבהילה בהיקפה. אפילו הוא הופתע מקבלת הפנים החמה, אבל גם הוא יודע שאיש מהתומכים לא שם ב' בקלפי, לפני עשרה שבועות. פשוט, ככה ייעשה לאיש שעומד להחליף את נתניהו.
בבתי הקפה שבהם נמצאים מצביעי בנט קבלת הפנים תהיה הרבה יותר צוננת, או בעצם הרבה יותר לוהטת. יושב-ראש ימינה – מה שנשאר ממנה – מבצע עכשיו פרוצדורה רפואית של החלפת דם, החלפת כל תומכיו כמעט, בתקווה לגייס אחרים. בן-גוריון קרא לפני תשעים שנה לפועלים להפוך ממעמד לעם. בנט הגיע לפוליטיקה לפני כעשור כדי להפוך את הסרוגים ממגזר לעם. הוא ייאלץ עכשיו להפוך, לגמרי לבד, למנהיג של עם, שלא נראה נלהב במיוחד: חצי מהציבור סולד מהממשלה, חצי אוהב אותה אבל לא מזדהה עם העומד בראשה. אם יצליח להתיישב בעוד עשרה ימים על כס ראש הממשלה זה יהיה בלי הציונות הדתית, בלי תומכים, בלי רבנים, בלי תקשורת אוהדת, כמעט בלי חברי כנסת. כמעט כולם נשרו בדרך, מסרבים להצטרף למהלך השאפתני ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. באופן מוזר, אולי זה יתרון. אין לו מקורבים לתחזק כי כמעט לא נותרו כאלה.
המטרה היא לסלק את נתניהו, אבל ביום שזה יקרה, תהיה גם מדינה לנהל. הממשלה שעלתה בידו בסופו של דבר תביא בכנפיה חידוש: ישראל תהפוך לרפובליקה פדרלית. ליברמן יחזיק פדרציה עצמאית באוצר, גנץ בביטחון, לפיד בחוץ. בנט יהיה יושב-ראש הדירקטוריון. לבנט אין עדיין משהו שמתקרב ללשכה של ראש ממשלה. צרותיו של מנהיג הם גם צרותיה של המדינה שלו: הידידים של ישראל – וגם אויביה – מודעים למצבו הבריאותי, הפלילי, גם הפוליטי. בנט יהיה חייב להתחזק דרמטית בכמה מובנים: ראשית, להקיף את עצמו באנשים טובים, למנות ראש מל"ל, מזכיר ממשלה, מנכ"ל משרד ראש ממשלה וכנראה גם שגריר בוושינגטון. שנית, להתאחד עם תקווה חדשה לסיעת ימין שלפחות תהיה בגודל דו-ספרתי. שלישית, משהו שקצת נשכח: חזון. ממשלת השינוי מבטיחה כעת רק שינוי פרסונלי, לא תכניות ויעדים ארוכי טווח מלבד דיבורי אחדות. לראשי ממשלה אחרים היה פרק זמן ממושך בין נאום הניצחון לבין הרכבת הממשלה שבו התפנו בנחת לאייש את המשרות ולתכנן מהלכים. בנט נשא חצי נאום תבוסה ומאז עסק בהרכבת ממשלתו. עכשיו יצטרך לצקת לתבנית הבלתי אפשרית הזו מספיק תוכן.
מחאת פתח תקווה השנייה
מזכ"ל מרצ, תומר רזניק, הוא בחור צעיר בן 31. בכל זאת, הספיק לנהל יותר מערכות בחירות מכל קודמיו הותיקים. ב-2021 מצא את עצמו קובע עוד תקדים, ופועל להקים ממשלה בראשות מנכ"ל מועצת יש"ע, שבה מרצ תקבל שלושה תיקים. שלשום בלילה, כשקול אורולוגין קרא חצות, ציטט לי רזניק את המשורר חיים גורי: "במזרח התיכון, כשאתה חותם על הסכם, זו רק תחילתו של משא ומתן".
המו"מ מתנהל עכשיו בעיקר מול שני חברי כנסת, שנקרעים בין הממנה שלהם ובין כל שאר מצביעיהם: ניר אורבך ועידית סילמן.
בשבת שעברה פורסמה באחד העיתונים הדתיים מודעה, משעממת למראית עין, שבה ראשי הגרעינים התורניים קוראים לניר אורבך להתנגד לממשלה. היא נועדה לזוג עיניים אחד: מנהל הגרעינים הוא ליאור ליפשיץ, חבר נפש של אורבך. אגף המודיעין של הציונות הדתית ואגף המבצעים של הליכוד שיתפו פעולה היטב. כל חבר כנסת ממופה: אינטרסים, משפחה, חברים, אידיאולוגיה. מי שצריך מקבל הפגנה, מי שצריך – טלפון.
אורבך חייב ליו"ר ימינה כמעט את כל הקריירה הפוליטית שלו, ממנכ"לות הבית היהודי ועד השריון ברשימה הנוכחית. בנט תפס את תמיכתו כמובנת מאליה, עד שייעד לו את תפקיד יושב-ראש הקואליציה. שלוש שעות לפני שזו התגבשה, התברר שהיושב-ראש המיועד פועל לסכל את הקמתה.
תחת הלחץ הכבד הלך ונסדק: תושבי הנגב התחננו אליו בדמעות שלא יילך, הפגנות נערכות כל ערב מתחת לביתו בפתח תקווה, מחאת פתח תקווה שנייה בשנים האחרונות, ולא פחות אפקטיבית. עוד ידובר יום אחד על שני הקילומטרים המרובעים של הציונות הדתית, בין פ"ת וגבעת שמואל, שבהם מתגוררים כל כוכבי השנים האחרונות: מפכ"ל ויועמ"ש, עד מדינה וחברי כנסת. אורבך לא לבד. הבן של עידית סילמן לא הולך לבית הספר כבר כמה ימים. אומרים שכמה תלמידים הבהירו לו היטב מה דעתם על הקואליציה שאמא שלו עומדת להצטרף אליה. תחום ההתמחות של נתניהו הוא פירוק מפלגות של בנט. לו השקיע אפילו עשירית מהמאמץ הזה לפני חודשיים בסיעה של סמוטריץ', היה הוא מקבל את חתימתו של עבאס להקמת ממשלה, ולא לפיד ובנט.
על ארבעה מכשילים
אם נתניהו יעוף מהקורס, בתוך כמה ימים, זה לא יהיה בגלל ההישגים שלו במבדקי הקצונה אלא על הסוציומטרי. הקואליציה הראשונה בהיסטוריה עם מפלגה ערבית והממשלה הראשונה במילניום הזה עם מרצ תקום בגלל יצר ההרס העצמי של הימין.
המחנה ששלט במדינה ללא מצרים בתריסר השנים האחרונות מזכיר בשנה האחרונה את המחנה שהקים את המדינה, בערוב ימיו ככוח שלטוני: ממרחק הזמן, איש לא מצליח להבין את הניואנסים שבשלהם נאבקו עד זוב דם אחדות העבודה ומפא"י, ומדוע בעצם רפ"י הכריזה מלחמה על המערך.
ארבעה אחראים יש לקריסת שלטון הימין בכנסת הימנית ביותר זה שלושים שנה: בנט הוא הראשון שבהם. בכל פעם שבה הייתה אפשרות – ועוד יש גם עכשיו – להעביר שני חברי־כנסת מתקווה חדשה או את הסיעה כולה, הערים יו"ר ימינה קשיים על ההצטרפות לממשלת ימין כדי להרתיע עריקים פוטנציאליים. לו חתם ביום הראשון על הצעת נתניהו, כנראה הייתה קמה עכשיו ממשלה. השני הוא, כמובן, בנימין נתניהו: במהלך המו"מ האחרון הוא הקפיד להציע כל הצעה סבירה באיחור של שבועיים. נראה שמיאן להפנים את מצבו האמיתי, האנוש. השלישי הוא בצלאל סמוטריץ', שהבטיח ממשלת ימין, אך בכך שלא שמר על ערפל קרב מול רע"מ סייע מאוד לעבאס לחבור ללפיד ובנט. האחראי הרביעי הוא הליכוד: רק בשבוע האחרון נשמעו, לראשונה, פעיות חלושות על הצורך להציע מועמד אחר שאיננו נתניהו. שנים מאשימים את הליכוד שרק תאוות שלטון מנהלת אותו, והנה מתברר שזו נעלמה. מפלגות חפצות חיים לא צופות מהיציע, משך חודשיים תמימים, בהכנות לשחיטתן.
יאיר לפיד, האיש שתפר את הקואליציה הזו, ניצל עד תום את שגיאות הצד השני. בדרך, יישם את כל מה שהטיף נגדו. הוא עומד להסתייע בממשלת חליפין שאותה תקף כקומבינה מושחתת, למנות הררי שרים ולוותר על חקיקה למען הקהילה הגאה. זה לא אלגנטי, ועוד פחות אלגנטית מכך ההתעלמות התקשורתית. אבל מבחינתו הוא צודק: בביבילנד התנהג כביבי.
העובד הסוציאלי של האומה
בדרך לבחירות לנשיאות במשכן הכנסת, שלשום, אירע ליצחק הרצוג פנצ'ר רציני. לא בהצבעה, פנצ'ר פנצ'ר. המכונית שלו נעמדה בצד הדרך המובילה לירושלים, כשילדיו – ושוטר – מחליפים גלגל בתקווה להספיק להתמודדות, והמועמד עושה טלפונים בשוליים.
בדיעבד, יכול היה לזכות בבחירות האלה גם מתוך שינה בבית בתל־אביב, בלי להגיע למשכן. הניצחון המוחץ שלו – הגדול ביותר אי-פעם של מועמד כלשהו בהצבעה חשאית בכנסת – מוחץ דיו כדי לאכלס מספיק לקחים לכולם. המסקנה הראשונה, שעלה בידו של הרצוג לגבש ב-2021 את הקואליציה שניסה להרכיב, ללא הצלחה, בבחירות של 2015: חרדים וערבים, ימנים ושמאלנים. לפני שנה התוודה שתיעב את הקמפיין לראשות הממשלה, את הצורך להשמיץ ולהיות מושמץ, להרים קול, להתבטא במילים שלא הולמות בן של נשיא. המציאות זימנה לו קמפיין הולם יותר.
המסקנה השנייה היא שהוא היה מועמד המועדון, אבן מאבני הכנסת, ופוליטיקאים מעדיפים תמיד מישהו מהם. השלישית, שרוב חברי הכנסת, כולל רוב חברי הימין, רצו בכל זאת נשיא עם גם עם ניסיון דיפלומטי.
יש כל מיני דרכים להיות נשיא. פרס היה אבי האומה. ריבלין ונבון ניסו בתחילה להיות אחי האומה, נשיא בגובה העיניים. אני רוצה להיות העובד הסוציאלי של האומה, אמר לי הנשיא הנבחר שלשום. כמו רבים, הוא נחרד ממה שראה בשבועות האחרונים ברחובות הערים המעורבות, ובשנתיים האחרונות במסדרונות הכנסת. הוא הנשיא הראשון שנפגש עם 180 ח"כים, כי כנסות התחלפו בזו אחר זו. שלשום בלילה, אחרי שסיים ארוחה משפחתית חגיגית – שניה תוך שלושים ושלוש שנה לציון כיבוש משכן הנשיא – התפנה הרצוג לפרט את תוכניותיו לחודשי הבכורה, שהשתנו מאז פרעות תשפ"א. הוא כבר מתכנן מקבץ של ביקורים בחמישה־שישה מקומות שמסמלים את קווי השסע הישראליים: לוד תהיה בוודאות ביניהם, כנראה גם עכו, וגם יישובים חרדים וחילונים. בהמשך על הפרק גם מפגשים עם נוער הגבעות ועם צעירים ערבים.
זו בחירה מעניינת. הרי השיקול העיקרי ששיווק הרצוג לבחור בו ולא במרים פרץ היה דווקא היכולת לתקשר עם מנהיגי העולם, כמי שנשם דיפלומטיה כבר כנער, כשהתגורר בדירת שגריר ישראל באו"ם ופגש אישים כג'קלין קנדי אונסיס. אבל למציאות הישראלית יש תוכניות אחרות. זמנו של הבית הלבן יגיע, עכשיו הבית הלאומי בוער.
