מאמן הכדורסל פיני גרשון מצא פעם את עצמו שניה לסיום המשחק במצב נואש: ביתרון של נקודה, אבל הקבוצה היריבה קיבלה שתי זריקות עונשין. בתגובה, הוא לקח מייד פסק זמן. מה יעזור לך טיים אאוט, נשאל, הרי המשחק כבר לא בידיך. אני רוצה לתת לשחקן שהולך לזרוק זמן לחשוב כמה הזריקות שלו גורליות.
עם פרוץ ההארכה להרכבת הממשלה, כל מה שנשאר לנתניהו וגנץ הוא לקוות שעשרים ואחד הימים הקרובים יגרמו לשאר השחקנים להבין עד כמה גורלית התעקשותם, ולמנוע בחירות. למרבה הצער, אין להם על מי ועל מה לסמוך.
לא משא ומתן התנהל פה, כי טבעו של תהליך כזה שמישהו גם נושא וגם נותן. אבל תשעה שבועות וחצי מאז הבחירות התנהלו כמו קרב חפירות מלחמת העולם הראשונה: מאבק סטטי, עתיר נפגעים, בשוחות. איש לא זז ולא ויתר.
בשבת אחה"צ, בגבור מצוקתו מממשלת מיעוט, צלצל נתניהו למספר שלא חוייג מבלפור כבר זמן רב: לאיילת שקד. בקואליציה שלו אין יותר מדי אנשים שעונים לטלפון בשבת. מה עושים כדי למנוע מליברמן לערוק, התעניין אצלה נתניהו, כאילו לא זרם ביניהם וולגה של דם רע. שקד, ליברמנולוגית מובהקת, הבהירה לו שהסיכוי לכך קלוש, והוסיפה עצה: במקום לתקוף אותו, תחזר אחריו. השינוי במסרי הליכוד ניכר מיד. הוא ניכר אפילו שלשום, כאשר ראשי הימין התחרו בהשמצות לליברמן עד שראש הממשלה היסה אותם. עוד לא אבדה תקוותו.
אין לקנא בדילמה האיומה שעבר גנץ: כלל לא בטוח, אבל ייתכן ששלשום בחצות הייתה הנקודה הקרובה ביותר שיגיע לראשות הממשלה, ומכאן רק יתרחק. הוא חבר מעכשיו במועדון מצומצם של מחמיצי המנדט, יחד עם לבני, פרס וכמובן גם נתניהו. הוא לא מאמין לראש הממשלה שיקיים את הרוטציה, אבל גם לא סומך במיוחד על ליברמן שיעמוד במריו. יו"ר כחול לבן ויו"ר ישראל ביתנו הם אנשים שונים מאוד, ללא יחסי אמון מיוחדים או הערכה הדדית יוצאת דופן. גנץ חשש שליברמן עלול בכל רגע נתון לחבור לממשלת ימין מבוטנת ומבוצרת, ולהפוך אותו מראש הממשלה המיועד לבוז'י הרצוג. באביב האחרון גנץ בילה כמה שבועות בכנסת כאופוזיציה עם חבריו לקוקפיט, וזו לא הייתה חוייה מרנינה או מחשלת במיוחד.
יאיר לפיד לא מוכן לשמוע מילה על כהונת נתניהו. סילוקו של נתניהו הפך אצלו ליעד עליון, עיקר אמונה, כמעט דת. הוא רואה בכך חובה היסטורית שלו לציבור, גם במחיר נזק פוליטי ודאי. אין לו חשק להפוך לבדיחה במחצית 2020, המפלגה שהבטיחה להפיל את נתניהו ואז חברה אליו מאמונה נאיבית שיפנה את כסאו. בהדרגה, נצמדו לעמדתו גם יעלון ואשכנזי.
בדיון הפנימי הזה, הזמן עובד לטובתו: כתב האישום נגד נתניהו הוא וידוא הריגה סופי לממשלת האחדות. ללפיד יש חיזוק מפתיע: בנו הבכור של גנץ, נדב, מתנגד בתוקף לישיבה תחת נתניהו, ולו דקה אחת. בניגוד למקבילו מבלפור, הוא עדיין לא עושה זאת בטוויטר.
עם סיכול האפשרויות הקלושות לממשלת מיעוט-ערבים וימין-חרדים, נותרה עוד אפשרות אחרת, אויב משותף לשני הניצים: דמות אחרת מהליכוד, שתשיג 61 חתימות. ליברמן מעריך שכתב האישום ירים את נס המרד במפלגה. תיאורטית, אם חברי כחול לבן וישראל ביתנו יחתמו, נאמר, ליולי אדלשטיין, יהיו לו 41 חתימות. הוא יזדקק לגייס עוד עשרים בלבד. יו"ר הכנסת כמו גם שאר בכירי מפלגתו נבהלים מלדבר על התרחיש אפילו מאחורי דלתות סגורות של חדרים אטומים מאימת תומכי נתניהו. כאמור, לא מאוד סביר, אבל משהו לדאוג ממנו עד 12 בדצמבר.
דרבי שנאה
בחירות 2020 א' יהיו די פשוטות: דרבי שנאה. הליכוד וכחול לבן ינסו להדביק זו לזו את השותפות עם שני הציבורים הכי פחות פופולריים בישראל: הערבים והחרדים. מדינת הלכה מול מדינת כל אזרחיה, הבוגדים מול הסחטנים, ממשלה חרדית משיחית או ממשלת מיעוט ערבית.
האינטרס הפוליטי של הליכוד מתנגש באינטרס האלקטורלי שלו. פוליטית, היה חשוב מאוד לנתניהו לשבת ביום שני סביב שולחן עגול ענק עם חברי ש"ס, יהדות התורה והאיחוד הלאומי שנשבעו אמונים לבלוק. פוליטית, אלה בדיוק התמונות שיפרנסו את קמפיין כחול לבן. ההמחשה הויזואלית למסר של גנץ-לפיד וליברמן מעולם לא הייתה כל כך ברורה. 27 מ-55, חצי בלוק, הם דתיים או חרדיים. "אם נצטרך, ננצח", אמר נתניהו שלשום בישיבת הימין, ולידו עשה דרעי פרצוף של "אשרי המאמין".
לפני כמה שנים, ליברמן היה משתלב היטב בנוף האנושי של החדר, אבן מאבני גוש הימין. החודשים האחרונים הרחיקו אותו משם עד מאוד. זה החל כמהלך קמפיין ציני מול גפני ודרעי, שותפים פוליטיים ותיקים, אבל עכשיו זה יותר מזה. התיעוב לממסד הדתי והרצון שתל אביב תהיה ז'נבה, או סתם עיר מערבית שפתוחה גם בסופ"ש, איננו מאפשר חבירה לחרדים עם הישגים מינוריים ומילים מכובסות כבעבר. ציבור בוחריו של ליברמן, כמו גם רבים מבוחרי כחול לבן, רוצים תוצאות: בדמות שאון אוטובוסים בשבת או תעודות נישואים אזרחיות. פשרות מפא"יניקיות על חוק הגיוס או מתווה הכותל לא מעניינות אותם יותר.
שובה של אימת אחוז החסימה
אם יוכרזו בחירות חדשות, הן יכלאו ארבע רשימות לעמדה האיומה אך מוכרת עד כאב, סביב אחוז החסימה: שתיים מימין, שתיים משמאל. המחנה הדמוקרטי, הלא היא מרצ בתוספת ויטמינים, העבודה-גשר, הימין החדש ואיחוד הימין.
איחוד הימין יצטרך שוב להכריע בין רשימת כהנא ומתן כהנא. הליכוד לא יכול ולא רוצה לשריין מקומות יקרים לבנט ושקד, ולכן הימין החדש יצטרך לשקול ריצה עצמאית הרת סיכונים או חבירה חמוצה נוספת לסמוטריץ', פרץ וכנראה גם בן גביר. ייתכן שכהונתו הקצרה אך עתירת האקשן במשרד הביטחון תאפשר לנפתלי בנט לחזור לראשות הציונות הדתית: האיש שהיה בבור עמוק ונשלף משם בן רגע אל הבור בקריה.
בשמאל העניינים יגעים ומסוכנים לא פחות. מרצ התעייפה מהשותפות עם אהוד ברק, שותפות שעלתה במחיר יקר במגזר הערבי והורידה את המפלגה עצמה לשלושה מנדטים בלבד. יאיר גולן יוזמן כנראה להישאר, אולי גם סתיו שפיר, אבל עם ברק הם סיימו. בעולם אידיאלי הם היו חוברים למפלגת העבודה, אבל כמו בסיבוב האחרון עמיר פרץ לא שינה את טעמו, ואין לו שום כוונה לחבור לתנועה האחות משמאל. הוא יעשה היסטוריה: יו"ר עבודה ראשון מאז שנות השמונים שמצליח לכהן שתי כהונות רצופות בלי שראשו ייערף.
ועוד הערה: תמר זנדברג כיהנה כיושבת ראש מרצ 16 חודש בלבד. מעטים ורעים היו ימי כהונתה. היא סומנה כאשר לא פסלה שותפות בקואליציה עם ליברמן כדי להפיל את נתניהו. בשמאל הטהרני זה מעולם לא נסלח לה: "הורדת האידיאולוגיה באסלה", כינתה את הצעד זהבה גלאון. ב"הארץ" הדבר כונה "קריסה ערכית" ו"רעיון עוועים". זה היה ב-2018. ב-2019, קואליציה של השמאל עם ליברמן משווקת באותם מקומות ממש כשותפות להצלת ישראל. זנדברג לא הייתה נקייה משגיאות, אבל בהחלט מגיעה לה התנצלות מאוחרת מעמיתיה הטהרנים.
הדרך רצופה כוונות טובות
עומד הישראלי בפקק, מאזין לכל האלקינים, הליברמנים והניסנקורנים מטיחים האשמות אלה באלה, ותוהה לעצמו: מאיפה הגיעו כל העקרונות האלה? איפה הימים הטובים שבהם מילה של פוליטיקאי לא הייתה מילה? שבהם אפשר היה דבר אחד לסמוך עליו, והוא שאי אפשר לסמוך על הבטחה של שר או ח"כ? שבהם הפוליטיקאים לא אכזבו בנטייתם לאכזב?
ליברמן הבטיח אחרי הבחירות אפריל לא להצטרף בלי חוק הגיוס ככתבו וכלשונו, אבל יריביו ופרשניו לא לקחו אותו ברצינות, רק כדי להתעורר אל בלהת הבחירות השניות. כשאלה הוכרזו, הניחו הכל שעמיר פרץ ומפלגת העבודה יקבלו את האוצר והחינוך וייכנסו לממשלה, אבל פרץ גילח את השפם ואפילו לא חולם מאז להפר את הבטחותיו, גם במחיר חוסר רלבנטיות מוחלט באופוזיציה. גנץ הבטיח לא לשבת עם נתניהו ואיננו ממצמץ כבר תשעה חודשים, אפילו נתניהו עומד בהתעקשותו לקיים הבטחות, ולתדהמת חברי הבלוק שלו אכן שומר עליו מכל משמר. איזה עולם משוגע: הבוחרים מצפים מנבחריהם לשבור את מילתם, אבל אלה מסרבים לשבור.
הרשתות החברתיות, ארכיון וידאו מרושע ואינסופי, הפכו את נטל הזגזוג לבלתי נסבל. תג המחיר על סיבובי פרסה מהסוג שאפיין את הפוליטיקה שלנו הוא השמדה מיידית, עיין ערך שאול מופז, למשל. וכמובן, גם זה קשור לנתניהו, אדם שהטמפרטורות של העיסוק בו כבר שברו את המדחום.
הטרגדיה של כולנו היא שהשיפור הנחוץ באמינות הפוליטיקאים פוגע קשות באמינות הפוליטיקה כולה, מערכת שלא מצליחה לייצר שלטון יציב כבר למעלה משנה. הדרך לכוונות הטובות די גיהנומית.
