התחושה היא כמו של חולה סרטן, הרהר אריה דרעי בעצב שלשום, שעה לפני שהכנסת פיזרה את עצמה לדעת. עברת סבב כואב של הקרנות, חזרת לעצמך, הבדיקות מבשרות שאתה בריא. ואז, ביציאה מהמחלקה האונקולוגית פתאום הרופא קורא לך שוב ומבשר שהגידול חזר.
ברומא העתיקה זכרו כולם את שנת ארבעת הקיסרים הנוראה. בהבדלים המתחייבים ובלי שפיכות דמים, 2019 תהיה שנת שלוש הכנסות: עשרים, עשרים ואחת, עשרים ושתיים. ואולי אז עוד פיצוץ.
מאה ועשרים חברי כנסת, שמונה מיליון אזרחים, מתעוררים אל גירסה מסויטת במיוחד של הסרט "לקום אתמול בבוקר". שוב סקרים ושוב שיריונים ושוב סרטונים ושקרים ושבתות תרבות. ואם הטירוף הזה קרה עכשיו, אין סיבה להניח שיימנע שוב אם תוצאות הבחירות יהיו דומות. ליברמן יחזור מפויס יותר? האדמו"ר מגור יתאהב בצה"ל? נתניהו ימוטט את ההאשמות כמגדל קלפים?
רוב העם עדיין ימני ויש 300,000 קולות ימניים שהפעם לא יתבזבזו, אבל הבחירות החדשות נפתחות בעמדה פחות נוחה לנתניהו: ראשית, כל הבחירות הקודמות עמדו בסימן מאמץ בלימה אדיר שלו להשכחת העובדה שמתנהל נגדו הליך משפטי. עכשיו ברור לכל מה עומד על תפריטה של הכנסת הבאה: חוק חסינות ופסקת התגברות. שנית, קשה לרוץ שוב על תקן "ימין חזק מצליח" כאשר הבחירות הוקדמו בשל חולשה וכישלון. שלישית, הציבור שנוטה להגיע פחות להצביע הוא זה של מצביעי הליכוד. כמה כוח יהיה להם לבוא לבחור נתניהו בפעם הרביעית תוך שש שנים. כמה הוא מצטער עכשיו על השעתיים האחרונות שבהם לגם ולגם את קולות הימין החדש. אלה השעתיים שבהם ניצח בבחירות אבל הפסיד את השלטון.
הבשורה הרעה יותר היא שגם לא יהיה משעמם. אי-אפשר לטבול באותה קלפי פעמיים. הציבור לא השתנה והמועמדים לא השתנו, אבל הדינמיקה תהיה שונה בכל זאת: שתי המפלגות הגדולות, בהנחה שכחול לבן תישאר בהרכבה הנוכחי, עשויות לטפס עוד. בבחירות האחרונות נמחקו שתי מפלגות ימין והשבוע עוד אחת, כולנו. בבחירות הקרובות סכנת המחיקה הזו מאיימת על בל"ד, מרצ ועל העבודה. המפלגות הערביות ייאלצו להתאחד, וגם העבודה ומרצ, אם ברצונן לחיות.
רק שני אנשים רוצים בחירות במדינה הזו, והם נפתלי בנט ואיילת שקד. כמו ב"הוטל קליפורניה" של האיגלז, הם גילו שאתה יכול לעשות צ'ק אאוט, אבל אף פעם לא לעזוב. בנט עדיין שר החינוך והיא עדיין שרת המשפטים, והם יכולים לרכב אל הכנסת הבאה, כנראה בנפרד, על גלי האהדה והצער שקיבלו עם פליטתם מהכנסת. פגישתם שלשום הייתה כמו זוג גרוש שחושב בכל זאת לחזור יחד. זה לא יקרה כנראה: שקד עושה כל שביכולתה כדי להשתלב בליכוד, תחנתה הסופית. בשביל זה היא זקוקה לחסדיו של נתניהו. האם ייתכן שהגיהנום נשרף ובבלפור ישריינו מקום לשקד? הסיבה שהתשובה יכולה להיות חיובית היא פשוט כדי לדפוק את בנט: בכירים בליכוד מסבירים לראש הממשלה שאם לא ישריין את שרת המשפטים, בנט והיא יחברו לאיחוד הימין במקומות גבוהים. הפרד ומחוק את בנט, הם מציעים לו.
המילה והברית
המו"מ שנוהל בין נתניהו וליברמן לא היה להקמת ממשלה, אלא במונחים עזתיים: להסדרה. לא שלום של שותפים אלא הפסקת אש רופפת ועוינת, עתירת פעולות חבלה מקומיות.
רמות הפרנויה הרקיעו שחקים. ליברמן היה משוכנע שנתניהו ישתמש בו לחסינות ויזרוק. הוא דרש – וקיבל – ערובות מדרעי שמשרד הביטחון לא יימסר לגנץ במהלך הקדנציה. למרות שבחוץ הצהיר ליברמן באופן עקבי שלא ישנה פסיק בחוק הגיוס, בחדר המו"מ הוחלפו במשך שבועות טיוטות של חוק מתוקן. החרדים והליכוד נפלו למלכודת שתמיד האשימו בה את השמאל מול הפלסטינים: הם האמינו לטקסטים הפייסניים בחדרי חדרים במקום לשמוע את האמירות המיליטנטיות שבחוץ.
היה ויכוח: לוין ונתניהו סברו משלב מוקדם מאוד שליברמן איננו רוצה להיכנס. דרעי, חברו מנוער, סבר אחרת. ברביעי הוא ואריאל אטיאס השתכנעו. בישראל ביתנו משוכנעים שהפרנויה הזו הייתה תחזית שהגשימה את עצמה.
יש עוד סיבה שיכלה לגרום לליברמן להתעקש על חוק הגיוס. אין אירוע שריסק את אמינותו כמו הבטחת השווא לחסל את איסמעיל הניה תוך 48 שעות. עבור מי שתדמיתו נבנתה על "מילה זו מילה", זו הייתה פגיעה בשאסי. התעקשות מפוארת בת חודשיים על חוק הגיוס אמורה לשקם את האמינות הזו. בשניים ביוני תועבר המנה הבאה של הכסף הקטרי לעזה. הנה סרטון הבחירות הראשון של ישראל ביתנו.
השעה החסרה
שעה בלבד. זה היה המרחק בין אבי גבאי וכניסה מדהימה לממשלת נתניהו החמישית.
ההצעות הוגשו במשך שבועות. אבל המו"מ האמיתי התנהל במשך עשרים שעות. בלילה שלפני פיזור הכנסת נשלח יריב לוין להניח בפני גבאי את ההצעה הסופית: תיק האוצר, תיק התקשורת, סגן שר הביטחון לטל רוסו תחת נתניהו עם סמכויות מורחבות, ועוד תיק או שניים. ביטול חוק החסינות, ביטול חוק בוררות חובה, ולפי העבודה גם ביטול פסקת ההתגברות (בליכוד מכחישים). לוין נשלח עם הצעה דומה גם אל שלי יחימוביץ', שבליכוד ראו כדמות מפתח. הם האזינו היטב לראיון שבו אמרה לפני כמה חודשים שהיא מתחרטת על התנגדותה לכניסה לממשלת נתניהו אחרי הבחירות הקודמות.
אמינות היא דבר חשוב בפוליטיקה, וגבאי הוביל לאורך כל הבחירות את פסילת נתניהו על הסף. אבל הוא החליט ללכת על זה בכל הכח. האלטרנטיבה שציפתה לו היא לא רק סיום כהונה כיו"ר העבודה, אלא בסבירות גבוהה גם סיום הקריירה הפוליטית. חבריו למפלגה ישמחו להשליך אותו. כך גם טל רוסו: שיריון שבא בקלות באותה הקלות ייעלם. ארבע שנות חיים בעמדות הבכירות ביותר טובות ממוות אציל בחשכת מפלגת העבודה.
גבאי פתח בסבב פגישות. הוא בדק מאוד בעדינות, כדי למנוע הדלפות. עם סתיו שפיר נפגש פעמיים, וכידוע, כדי לשמוע "לא" מוחלט די בפגישה אחת. איציק שמולי נתן לו שלילי ודיבר על ליבו שלא ייתן יד להשמדת מפלגת העבודה עבור נתניהו. יחימוביץ' אמרה ללוין: אם הייתי יודעת שביכולתי למנוע את הרס מערכת המשפט ולמנוע חסינות של נתניהו הייתי שוקלת להיות מצורעת בעיני הסביבה שלי, לעשות את זה ולהיות מרטיר. אבל כיוון שאיננני מאמינה לנתניהו שלא יבקש חסינות, זה לא יקרה".
טל רוסו, שאליו נשלח זאב אלקין, היה קשוב יותר. הוא דילג בין לשכות הח"כים השוממות בכנסת. כל הכתבים חיכו בפתח לשכות ליברמן ונתניהו, משוכנעים ששם קורה הכל.
בפני גבאי היו פתוחות שתי אפשרויות: הראשונה, להודיע בבום על פרטי ההסכם, לכנס ועידה בהולה, לפרט את ההישגים. מפלגת העבודה מעולם לא הצביעה נגד כניסה לממשלה. האפשרות השניה הייתה לקחת את רוסו, להתפלג באותו ערב מהסיעה, ולחבור לנתניהו בממשלת 62. הפיצוי המתוק נועד להיות, כמובן, החלפת האויב המר משה כחלון בתיק האוצר.
שעה לפני שהכל הבשיל, הכל הודלף ובכנסת פרצה מהומה. כחלון הודיע שתיק האוצר לא יימסר, בעבודה נאלצו חברי הסיעה להתנער בזה אחר זה מההצעה, האחרון שבהם הוא אבי גבאי עצמו. בשתי דקות לחצות, כשרוסו וגבאי הצביעו נגד פיזור הכנסת, הסתובב אליהם נתניהו. כל אחד מהם קיבל מבט מקפיא דם. רוסו משך בכתפיו בתנועת השלמה, גבאי בהה בחלל.
החמור והמשיח
ארבעה ראשי מפלגות הסתובבו בכנסת הקודמת עם סוד קטן. כל אחד קיים שיחות אישיות, אחד על אחד עם משה כחלון, וכל אחד יצא תחת הרושם הברור שבבחירות הבאות כחלון ירוץ כמספר שתיים שלו. בסוף הוא כידוע רץ לבד.
יו"ר כולנו היה כתם הרורשך של הכנסת היוצאת. לשמאלנים הוא נראה שמאלן, לימניים ימני, בבחירות 2015 עבדה חבורת פרסומאים ואנשי עסקים תל-אביבית במטה כולנו: אילן שילוח, אודי פרידן ועוד רבים ושמאלנים. הם היו משוכנעים שכחלון יהיה מגש הכסף שעליו יינתן השלטון להרצוג.
השבוע, הורידה כולנו את התחפושת: רועי פולקמן, צוק איתן אידיאולוגי שלא קם מאז ברל כצנלסון, נשלח לשכב ראשון על הגדר. אבל חוץ ממנו, שאר שלושת חברי כולנו ישתלבו היטב בליכוד. משם באו ולשם הם הולכים. ההבטחות לא לשבת עם חסינות וכתב אישום היו שוות כמו ההצהרות של מירי רגב למי הצביעה.
והאכזבה והתדהמה מהצטרפותו של כחלון לליכוד השבוע היא רק למי שציפה למשהו אחר. כתמיד, כדאי לעקוב אחר המעשים ולא אחר ההצהרות או שפת הגוף. כחלון גדל בליכוד, כיהן כשר מטעמו, היה שר אוצר בממשלת הליכוד, נתן לנתניהו כרטיס ירוק לכהן כראש ממשלה עד כתב אישום, הגדיר את עצמו "מפלגת ימין" והיה השותף היחיד שמעולם לא איים לעזוב. ההתנגדות לחוקי ההתגברות והתמיכה בבג"צ בכהונה הקודמת היו גם הם מתואמים עם ראש הממשלה. נתניהו לא רצה אז פסקת התגברות – וכחלון התנדב לסכל אותה. כשכחלון הודיע שלא יגן יותר על בית המשפט, זה היה איתות שגם נתניהו שינה כיוון.
כחלון גאון: הוא גרם לפרשנים ולפוליטיקאים משמאל להסתכל בתקווה על הבעות הפנים המיוסרות שלו בעודו משמש כשותף מלא-מלא בממשלת ימין. אינספור קדימונים שודרולעזיבת הימין, אבל הסידרה מעולם לא הגיעה. הם חשבו שאני חמורו של משיח, אמר לי שלשום בבוז על אלה שתקפו אותו כי סירב להפיל את נתניהו. אולי השלים בלב: עכשיו ברור מי פה החמור.
החרדים
ארבע השנים האחרונות היו שנות החלב והדבש של החרדים בממשלה. כך תוכננו להיות גם ארבע השנים הבאות. סיבת הפיזור מטילה צל כבד על המשך האביב החרדי.
שנאת חרדים – או שנאת פוליטיקאים חרדים, תלוי את מי שואלים – היא נכס פוליטי מניב מאוד. את טומי לפיד הביאה ל-15 מנדטים, את יאיר לפיד ל-19. את אגודה וש"ס היא השליכה לאופיזיציה פעמיים. החוליה החלשה של הימין הישראלי בדעת הקהל היא מה שנתפס ככפיה דתית. יש אגף ימני נרחב שתומך בנישואים אזרחיים, תחבורה בשבת וגיוס לכל.
אלא שבישראל אי אפשר להרכיב ממשלה בלי נציגות של הכיפות הסרוגות או השחורות. הניסוי המרתק אך הכושל של ברית לפיד-בנט הותיר את השמאל-מרכז עם טלפון אחד בלבד זמין לקואליציה, וזהו טלפון כשר. המנדטים מונחים על הרצפה, אבל איש לא מעז להתכופף להרים אותם.
בבחירות האחרונות, כחול-לבן מילאה את גשרי ישראל בכרזות של נתניהו ליד סמוטריץ', אבל נמנעה מכרזות דומות שלו במחיצת דרעי או גפני. שעות עבדו על נאום גנץ ועל מצע המפלגה כדי להעלים משם כל זכר לסניטמנט היש-עתידי האנטי-חרדי.
בכלכלה קוראים לזה כשל שוק, וליברמן זיהה אותו: לא רק מנדטים ליכודניקיים הוא מקווה להביא, אלא כאלה של לפיד. אם הנגיסה תהיה עמוקה מדי, גם גנץ-לפיד, ביחד או לחוד, יצטרכו לתקוף את החרדים.
באחד הניסיונות העקרים לפתור את המשבר, שידל שר המשפטים הבא-לשעבר בצלאל סמוטריץ' את החרדים לתת לליברמן את חוק הגיוס ככתבו וכלשונו. אם רעב שונאך, האכילהו לחם, ציטט להם מספר משלי. אבל שנים ארוכות בשלטון הקהו את חוש הסכנה של יהדות התורה וש"ס. לחם לא נתנו לו לאכול. ייתכן שבספטמבר יאכלו על כך את הלב.
