אפילו בסטנדרטים של שרי הליכוד, זו הייתה סיטואציה מעוררת חמלה. בישיבה בראשית השבוע הם נדרשו לתמוך בחוק שעשוי להשליך בתוך כשנה את מפלגתם אל האופוזיציה ולמנוע מכל אחד מהם אפילו את האפשרות התיאורטית להרכיב ממשלה. הנוסח שקידם נתניהו ל"חוק סער" קבע שאם ראש ממשלה פורש מתפקידו אך לא מראשות מפלגתו, אף חבר אחר בסיעה לא יוכל לקבל את המנדט להרכבת קואליציה במקומו.
שרי הליכוד הבינו היטב את המסר: כמו בבדיחה על ההוא שהודח מקורס טיס והלך לנ"מ, נתניהו מבקש לוודא שאם הוא לא טס, אף אחד לא טס. אבל יש הבדל בין להבין ולהגיד. במשך שעה ארוכה הם דנו בתיקון, אך איש מהם לא העז להעלות את האפשרות שהאינטרס המפלגתי ייפגע אנושות במקרה של העמדה לדין, פן יואשמו בחתרנות. אין מזכירים את האישום בבית הנחקר.
במהלך הדיון נתניהו לכסן מבטים חשדניים אל חיים כץ. שר העבודה והרווחה חשוד כאיש ריבלין בנסיבות מחמירות עוד מאז הריץ אותו ב-2014, יחד עם ההוא-שאין-להזכיר-את-שמו, גדעון סער, לנשיאות המדינה. בסוף לחיים כץ נמאס. למה חשבת שאני מתנגד, שאל את ראש הממשלה. "ראיתי אותך מתכווץ", הייתה התשובה. "אין לי בעיה לתמוך", אמר השר. "זה לא מעניין אותי בשיט". כדי שיהיה ברור עד כמה לא אכפת לו הוא הוסיף משל: זה מעניין אותי פחות מגשם על קבר חמותי, התפייט.
בסוף נחלצו להגנתם דווקא שרת המשפטים איילת שקד והמשנה ליועמ"ש, שהזהירו כי הנוסח הנוכחי עלול להביא לבחירות חוזרות בתוך חודשים ספורים. מהחוק שאושר שלשום בכנסת כבר נשמט הסעיף. הרי העילה להכללתו לכתחילה הייתה הרתעת הליכוד ושותפיו מהפלת הממשלה, שכן הדבר יגרור כמעט בהכרח בחירות מיד. אבל הצייתנות המופלאה של בכירי הליכוד כנראה מוכיחה שהם כבר מורתעים דיים.
מפד"ל קלוריות
המשבר הטקטי סביב הפרישה-שלא-הייתה כבר נשכח, אבל הבעיה האסטרטגית של נפתלי בנט נראית עדיין נטולת-פתרון. הבעיה איננה נתניהו, אלא מפלגתו-שלו, "הבית היהודי". נתחיל מהסוף: לו הייתי בנט, הייתי שוקל ברצינות רבה פרישה לטובת מפלגה חדשה.
לכאורה, זו התאבדות: מי המשוגע שמוותר על בית פוליטי עם יסודות אלקטורליים איתנים, סרוגים, בני ארבעה דורות ויוצא החוצה לבד להתמודד עם סופת ההוריקן שנקראת נתניהו?
הסיבה שבנט ושקד עשויים להרהר באפשרות הזו (שכבר מגולגלת פה ושם במערכת הפוליטית) היא שהדתיים-לאומיים הם בוחרים היברידיים: הם מצביעים לבנט אבל תומכים בנתניהו. בכל פעם שנדרשו להכריע בויכוח בין אמא מפד"ל לאבא ביבי הם בחרו בו. מצביעי ישראל ביתנו הפקידו את שיקול דעתם אצל ליברמן בנאמנות עיוורת, ולכן חמישה מנדטים הספיקו לו לתיק הביטחון, אבל לבנט יש רבנים ושטח ואת החרד"לים ולכן עם הרבה יותר מנדטים הסתפק עד היום בתיקי הכלכלה והחינוך. הוא איננו יכול לאיים שיישאר באופוזיציה, כי נתניהו כבר ישלח את ראש המל"ל לרב דרוקמן ואת נתן אשל לאורי אריאל. מבחינת בנט, המשמעות הרסנית. אין זה משנה אם ישיג 8 מנדטים או 13, הוא בכיס של הליכוד, ולכן אחרון בתור לחלוקת השלל.
לא סמוטריץ' הוא הבעיה, אלא מתפקדי הבית היהודי. הם בוחרים רשימה דתית מאוד, עתירת יוגבים וסלומיאנסקים, שמרתיעה את הבוחר הימני החדש, שהוא גם ליברלי מאוד בכל מה שקשור לנושאים אזרחיים. הבית היהודי של בנט הוא מחשב עם מארז נוצץ, הייטקיסטי, אבל ממשק ישן, ממשק דוס.
לפני שכבשו (סליחה, שחררו) את הבית היהודי, בנט ושקד בחנו ריצה ברשימה עצמאית, דתית-חילונית. האם הרעיון הזה קם לתחיה? תנועה כזו, גרסה ימנית כלל-ארצית של רשימתו של עפר ברקוביץ' בירושלים, יכולה להשיג את רוב הבוחרים הנוכחיים בלי להרתיע את הציבור הימני החילוני. הפעם איש לא יבריח את אלי אוחנה. כמאמר הפרסומת, זה כל הטעם בלי כל הקלוריות. אם ינצח, נתניהו יזדקק במוצאי הבחירות הקרובות לכל מנדט מהימין. שישה מנדטים במפלגה עצמאית יספיקו לתיק הביטחון.
כמובן, זה מהלך עתיר סיכונים, בראשם האפשרות שאחד הפלגים לא יעבור את אחוז החסימה. אבל כדאי לזכור שבקדנציה הבאה יסיימו בנט ושקד עשור בפוליטיקה. זה כבר לא "משהו חדש מתחיל", כמאמר סיסמת הבית היהודי. זה משהו די ותיק, אפילו קצת משומש. הם חייבים לשנות משהו מהותי בטרם יהיה עבורם מאוחר מדי.
רעידת אדומה
למזכירות בלשכת ראש הממשלה לא קורה הרבה שמישהו לא חוזר אליהן לטלפונים. כשחושבים על כך, זה קרה לאחרונה עם שניים: ולדימיר פוטין ועינת קליש רותם. שני מנהיגים של מעצמות צפוניות.
בישיבת הממשלה, אחרי כמה ניסיונות חיוג, נתניהו אמר לשרים: "חיפשתי את ראש עיריית חיפה כדי לבקש ממנה לבטל את המינוי של סגן ראש עיר שתומך בחיזבאללה וחמאס, ואני מקווה שתענה".
בסוף ענתה. מסתבר שקליש-רותם לא סיננה את נתניהו, היא פשוט החליטה לבלות את השבוע השלישי לכהונתה בנופש בציריך, ועוד לעדכן על כך עם כוס בירה באינסטגרם. לראש העיר החדשה של חיפה יש סגנון ניהול מעניין.
מהגולה השווייצרית הדוייה, היא התקשתה לזהות את עצמת הצונאמי וימים לתוך המשבר עוד התעקשה על המינוי. סקר של חברת המחקרים של שלמה פילבר גילה ש-85 אחוז מתושבי חיפה תומכים בביטול ההסכם עם רג'א זעתרה, ורק 13% מצדדים במי שבחרו ברוב כה סוחף רק לפני כמה שבועות. אפילו בשמאל-מרכז היה רוב מוחץ נגד המינוי, ביחס של שניים לאחד.
מסתבר שאפילו חיפה האדומה (והיא כבר שנים לא כזו, למי שעוקב אחר תוצאות הבחירות הארציות בעיר) מאמינה במובן מאליו: מי שסבור שחיזבאללה איננו ארגון טרור לא יכול לקבל משכורת ולשכה מהעיר שרקטות החיזבאללה רצחו 12 מאנשיה רק בעשור שעבר. כל כך פשוט, ועדיין יש מי שסירבו להבין, גם בכנסת.
לצד ראש עיריית טבריה, רון קובי, קליש-רותם היא התעלומה הגדולה של הבחירות המקומיות. היא הבטיחה להפוך את חיפה לברלין אבל אפילו את טופסי ההרשמה לא הצליחה להשלים כיאות, בישרה עידן חדש מול התושבים אבל מגעיה עם העיתונות (לרבות התחמקות מביכה משאלות ודחיפה פיזית של כתב) מעידים על פוליטיקה די ישנה. השבוע היא גילתה נתונים מדאיגים לגבי דעתם של בוחריה, והבוחרים גילו משהו מדאיג על שיקול דעתה.
שטיין אחד לשמרנים
שמרן, גורסת אמרה בריטית ישנה, הוא מי שמוכן להפוך את העולם כדי להשאיר אותו כפי שהוא. אחרי ארבעה חודשי כהונה בלבד אפשר לקבוע ששופט ביהמ"ש העליון אלכס שטיין הוא שמרן מאוד, עד כדי מהפכנות.
החלטותיו קצרות מאוד, בהשוואה לעמיתיו ובוודאי לקודמיו האקטיביסטיים. במונחים של מבקרי ספרות, הטקסטים שלו רזים. אין שם ציטוטי משוררים ולא דיונים פילוסופיים עקרים. אולי זה כי אין לו זמן רב: בתשע שנות שיפוט ובלי נשיאות העליון באופק, הוא צריך לפעול מהר. ואולי זה מסר: השופט החדש ביותר בעליון לא חושב שמלוא כל הארץ משפט. הנמסיס שלו הוא אהרן ברק, והמטרה – ביטול המהפכה החוקתית.
רק השבוע הספיק לו עמוד וחצי כדי להשליך לפח עתירה בעובי קלסר נגד העברת כסף לחמאס. באופן פרטי השופט סולד כנראה ממזוודות המזומנים הקטאריות, אבל באופן ציבורי כתב: "מדיניות הלוחמה בטרור והסכמי תן וקח שממשלתנו נאלצת, לעתים, לעשות עם אויבינו… מצויים בליבת שיקול הדעת המדיני והמבצעי של ממשלת ישראל, ובו אין אנו מתערבים".
זה משב רוח מרענן של צניעות בבית משפט יהיר מאוד, שבדור האחרון נכנס לנעלי הרשות המבצעת והותיר אותה יחפה. שורות דומות נרשמו גם בפסק הדין על האישה הבוגדת, שעורר בחודש שעבר סערה גבה-גלית. "דעתי אינה נוחה עם קביעה זו", כתב שטיין על הכרעת בית הדין הרבני, "דא עקא: דעתי בכגון דא איננה קובעת מכיוון שהסמכות לקבוע את עובדות המקרה לא נתונה לי". ובהמשך: "יחסי זוגיות הם… עניינם הפרטי ולא ענייננו. אנו לא נחליף את אמונת הזוג באמונותינו".
בהיפוך מעניין, דווקא השופט שמקפיד להפריד בין דעותיו לבין פסיקותיו מואשם בניסיון פוליטיזציה. אהרן ברק אמר פעם ששופט עושה אנליזה של החוק, לא פסיכואנליזה של המחוקק. בהשאלה, מבקריו משמאל עושים עכשיו פסיכואנליזה של הפוסק ולא אנליזה של הפסיקה. איש לא מזכיר שמני מזוז או ענת ברון מונו על ידי ציפי לבני, אבל שטיין מתואר ללא הרף כ"איש של איילת שקד". שנים הסבירו לנו שביהמ"ש אינו מערב השקפות אישיות בפסקי הדין, אבל שני שופטים מתנחלים ותושב חוזר אחד הספיקו למגניו המקצועיים של בית המשפט העליון להשתכנע שבעצם אין דבר כזה אובייקטיביות שיפוטית. בפסיכולוגיה, למתקפות על שטיין קוראים "השלכה".
חיים רמון, כמעט היחיד שנאבק באקטיביזם השיפוטי משמאל, הזהיר לא פעם את חבריו שהמהפכה החוקתית תתפוצץ למחנה שלו בפנים כשהימין יבין את הטריק וימלא את בית המשפט העליון באנשיו. למקרא תגובה של פרשן משמאל שצייץ בחודש שעבר על רצונו בדי-9, מסתמן ששטיין אחד הספיק.
(פורסם בידיעות אחרונות)
