בישראל יש 75 ערים שונות, אבל רק ראש עיר אמיתי אחד: רון חולדאי. תל אביב היא הרשות המקומית היחידה בישראל שקופתה מלאה מספיק כך שאינה זקוקה לדבר מהממשלה בירושלים. כל שאר הערים מחזיקות לשכת ראש עיר, אבל שולחות את היושב שם למסע תחינות בן חמש שנים על דלתות השרים.
ירושלים, למרבה הצער, איננה שונה. למעשה, מצבה אפילו חמור יותר. הרכב האוכלוסייה ומיעוט מקומות הפרנסה הופך אותה לקבצן של המדינה. יש פער עצום בין היוקרה שבתפקיד (לראש עיריית גבעתיים, למשל, יהודה עמיחי לא טרח להקדיש שיר) ובין היומיום המדכא. הישגו הגדול של ניר ברקת בעשר שנות כהונתו היה הגדלה דרמטית של המענקים הממשלתיים לבירה. בלעדיהם, הבירה הייתה בדרך להפוך למצבור מדכא של שיכוני עוני סמוך לכותל.
מצבה של ירושלים משתקף היטב במצבת המועמדים. בעבר התמודדו על הנהגתה שרים וחברי כנסת שראו בה מקפצה. כעת נמצאים על קו הזינוק שורת מועמדים אלמונית למדי בציבור הרחב.
משה ליאון יתמודד בפעם השניה. ב-2013 הוא הפסיד לברקת למרות חבירה בין דרעי וליברמן. הפסדו סימן את תחילת השקיעה האלקטורלית של ש"ס וישראל ביתנו. מועמדותו נתפסה אז כחוצנית ("האיש מגבעתיים"), אבל אחרי חמש שנים של תשלום דמי רצינות בעיותיו אחרות. החרדים שתמכו בו אז בהמוניהם יתקשו לתמוך באיש של ליברמן בגלל שבסבירות גבוהה הקיץ הקרוב יעמוד בסימן התכתשויות עם שר הביטחון על חוק הגיוס. ליברמן עצמו פחות להוט לתמוך בליאון שיצא נגדו בפרשת המרכולים, אבל בעיקר כיוון שאין לו עניין להתגייס למירוץ בלי שיידע שהסיכויים לנצח גבוהים מאוד.
החרדים יצטרכו להכריע אם הם מעוניינים להציב מועמד. איזה אבסורד: שיעור החרדים בעיר עלה ב-15 השנה האחרונות, אבל מאז 2003 לא ניצח חרדי או מועמד שנתמך בידיהם. הפילוג כבר עשה בהם שמות בשני המירוצים האחרונים, עד כדי כך שהם שוקלים כעת לא להציב כלל מועמד, כמו בפעם הקודמת. גם מבחינה הסברתית נוח להם שלאינטרסים שלהם ידאג ראש עיר גלוי ראש או חובש כיפה סרוגה.
יו"ר התעוררות, עפר ברקוביץ', עד לאחרונה סגן ראש העיר, ינסה לזכות בתמיכת החילונים בעיר. עלייה לסיבוב שני, אם יהיה כזה, תהווה הצלחה מרשימה למפלגה בת עשור בלבד.
אל הואקום היחסי הזה עשויים להיכנס בכל זאת, ברגע האחרון, שמות מוכרים יותר ברמה הלאומית. השר זאב אלקין הוא השם הבולט כרגע. אפשר להניח שאם יתמודד זה יהיה אחרי שהבטיח את תמיכת החרדים, וגם, בסבירות לא מבוטלת, עם הבטחה מנתניהו לכהן במקביל לראשות העיר גם בתפקידו הנוכחי כשר לענייני ירושלים (הבטחה שניתנה לברקת והופרה אחרי הבחירות הקודמות). אראל מרגלית, הנמסיס של ברקת ורחל עזריה ישתעשעו גם כן, אבל סיכוייהם נראים נמוכים יחסית.
הדמוגרפיה המיוחדת של ירושלים הופכת את הציבור הדתי-לאומי לזה שיכריע את זהות ראש העיר. החרדים הם כמעט רוב, אבל מפוצלים; החילונים רוב אבל לא באים להצביע; הדתיים לאומיים במרכז. מי שרוצה לדעת את זהות ראש העיר הבא, מוטב שיקפוץ בשבת עם קיש קישואים לבית כנסת בקטמון או ברחביה.
הצטרפותו של ניר ברקת למירוץ לרשימת הליכוד מעמיסה עוד על הפקק הענק בנתיב לראשות הליכוד. גדעון, ישראל וגלעד תזמנו חמש-עשרה שנה. ראש הממשלה זיכה את ברקת בכבוד שהוא מעניק בדרך כלל רק לרעייתו, הגברת נתניהו: סרטון תמיכה בפייסבוק.
הצטרפותו של ברקת, יחד עם זו הכמעט ודאית של השר יואב גלנט על משבצת הבטחוניסט וחיים ביבס על תקן הנהגת השטח, משרתת את נתניהו בכך שהיא יוצרת הנהגה עתידית אלטרנטיבית לזו הנוכחית. מה אכפת לנתניהו שיריבו הנערים לפניו, גם אם רוב הנערים מבוגרים בעשור מהגיל שבו היה הוא כשכבש את ראשות הליכוד לפני רבע מאה בדיוק. במקום שיעסקו במריבות מולו לצרכי שדרוג, הם יתמודדו עם המצטרפים הטריים בניסיון לבלום ניסיונות שנמוך.
אל לברקת להשלות את עצמו: הוא לא יהיה כנראה שר החוץ הבא וגם לא שר האוצר. צמרת הליכוד לא תגיע לצמרת הממשלתית כל עוד נתניהו בסביבה. מקסימום למשרד בינוני.
ניפגש במאי
נשיא ארצות הברית דוחה את ביקורו בארץ ממאי ליולי; הסקרים ממשיכים להאיר פנים לנתניהו ולליכוד. שואל את עצמו השואל החשדן: האם בחירות בחודשים הקרובים שוב על השולחן?
הכנסת תשוב מפגרתה בסוף אפריל ותצא לפגרה הבאה כעבור שלושה חודשים. בתקופה הזו חייב לעבור חוק גיוס חדש, אבל על אף הפיוס המרגש לפני שבועיים, הסכמה על נוסח חדש עדיין אין. כשמדובר בנושא כה נפיץ ובאוסף מפלגות שמדשדש על גבול אחוז החסימה, מוקדם להעריך בביטחון שחוק מתוקן יגיע בכלל לאישור בשלוש קריאות.
אבל זו אשליה אופטית, כי לא חוק הגיוס יקבע אם תהיינה בחירות בקרוב, אלא רק נתניהו. להלן ההסבר: בחירות בישראל נערכות בדרך כלל שלושה חודשים וחצי מיום הקדמתן. משבר הגיוס יגיע לקראת סוף המושב, אבל כדי לקיים בחירות בחודשים הקרובים יש צורך לקבוע זאת כבר בשבועיים הראשונים של המושב. הרי ביולי ואוגוסט אין בחירות, באוקטובר יש בחירות מקומיות ובספטמבר חגים, למעט יום השלישי הפנוי היחיד, בארבעה בחודש. לנתניהו אין טעם בבחירות ארוכות, ולכן אם הוא רוצה אותן במועד הזה, הכנסת תהיה חייבת להתפזר לכל המאוחר עד אמצע מאי. יש לו חודש וחצי להתלבט, להכריע וליזום מהומת ענק. כי הבעיה היא לא המועד, אלא התירוץ.
הנה הצעת הגשה, אם רוצים: נתניהו יודיע על חוק לגירוש מסתננים כולל פסקת התגברות בבג"צ. כחלון יתנגד. הם יחליטו להיפרד ברוח טובה וללכת לבחירות על הנושא, שכולל הכל: יהדותה של המדינה, ימין, דרום תל אביב נגד הצפון והציבור נגד התקשורת. אחרי יום העצמאות נדע.
(פורסם ב"מקור ראשון")
