בשמונה עשר במאי אלפיים ושש-עשרה נולד בנימין נתניהו חדש. עד אז הוא כיהן כראש ממשלה למעלה מעשור בארבע ממשלות שונות, אבל הרגע שבו הדיח את משה יעלון ממשרד הביטחון הפך את נתניהו למשהו אחר לגמרי. אפשר להתייחס ליום הזה כאל הרגע שבו החלה כהונתו החמישית.
החלפת יעלון סימנה לנתניהו שהכל הולך: הוא יכול להדיח את הדמות הביטחונית המנוסה בישראל ולהחליפה במי ש"רק כדורי טניס שרקו לידו", כמאמר התגובה שניסח בעצמו – והשמיים הציבוריים לא ייפלו; הוא יכול לשבור שמאלה עם ועידה אזורית ואז לתקן ימינה בפראות ולאיש לא אכפת; הוא יכול למסור את כל נכסי הליכוד ובכירי המפלגה לא יעזו לצייץ; ובעיקר – הוא יכול לגמרי לבד.
מה הפלא שסגירת התאגיד החלה להתבשל באותו יום, כפי שהעיד השבוע בגילוי לב אביגדור ליברמן. בנימין נתניהו לא סבל את התאגיד מהרגע שהקמתו אושרה בכנסת, אבל אפילו הוא לא העז לחשוב על האפשרות לעשות לתאגיד את מה שעשה שרון לגוש קטיף: להקים ואז להחריב, לממן ואז להרוס בחמת זעם, ולעזאזל ההתבטאויות הפומביות. דין התאגיד כדין נצרים.
זו הסיבה שסיפור התאגיד, אירוע ברנז'אי זניח בממדים לאומיים, הפך למשבר פוליטי חמור שמערב את משה כחלון. יוזמת נתניהו תפסה אותו דווקא בעיצומו של ירח דבש עם שר האוצר. הדבר האחרון שכחלון צריך זה משבר בשבוע שבו הוא מביא את התקציב לקריאה ראשונה, ודווקא על נושא שלא מעניין את הציבור. ניסיונו לבלום את נתניהו נראה כמו המפגין הסיני שעומד מול הטנק בכיכר טיינאנמן.
אבל כחלון, סגן אלוף המדינה בהבנת פוליטיקה (נתניהו מוביל עדיין), תפס מהר מאוד שהסיפור איננו על תקשורת אלא על שליטה. לו נכנע ללא קרב, הוא היה מאבד כל השפעה אפקטיבית על הממשלה. בעיתונות דווח על דיל "תאגיד תמורת מס על דירה שלישית", אבל כחלון הסביר לאנשיו שאם יסכים לדיל הזה גם את המס הוא כבר לא יקבל לעולם. הוא היה הופך לקישוט בממשלה, גלגל חמישי של דוד ביטן ויואב קיש.
במפד"ל הותיקה רווחה פעם השאלה "האם זה עניין של עיקרון או עיפרון?" ובתרגום חופשי: האם יש כאן מאבק אידיאולוגי או סחר-מכר על כסף. טיבם של קרבות פוליטיים הוא שויכוח על כסף מתחזה לויכוח על מהות. כאן קרה בדיוק ההפך: ויכוח מהותי התחפש לויכוח על כסף. כחלון דיבר על עלות השידור הציבורי כדי להפעיל את זכות הוטו שלו. זה לא נראה אלגנטי, אבל זה הוכיח את עצמו, לפחות לשלושת השבועות הקרובים.
המאבק על תאגיד השידור הציבורי הוכרע כבר מזמן, לרעת התאגיד. ברגע שהממשלה וההסתדרות החלו לבחוש, הסתבר שהפנטזיה האירופית הצוננת על שידור ציבורי ללא שליטה פוליטית נדונה לכישלון. הפשרה כבר כתובה על הקיר: כחלון ונתניהו יכולים לסכם ששיעור עובדי הרשות הישנה בתאגיד יעלה מחמישים אחוז לשבעים; הם יכולים לקצץ את תקציב התאגיד; הם יכולים לקבוע שזו תהיה רשות השידור הישנה תחת הכותרת "תאגיד", או התאגיד, תחת הכותרת "רשות השידור". הוויכוח היחיד שנותר הוא אם יותז ראשם של אלדד קובלנץ וגיל עומר, ראשי הגוף החדש. מנכ"ל רשות השידור נבחר עד היום ישירות בידי השר הממונה. חוק התאגיד יצר בין השר למנכ"ל שתי דרגות של הפרדה: שופט בדימוס ואז ועדת איתור. לא יהיה מופרך להניח שהפשרה תהיה באמצע: השר, הלא הוא נתניהו, יבחר ועדה שתבחר את המנכ"ל. זה מנגנון שלכאורה מפריד את הפוליטיקה מהשידור אבל בפועל לא. יעיד אביחי מנדלבליט, מועמדה של איילת שקד שנבחר בקלות בועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
הסיפור החשוב יותר הוא על שאלה אחרת: האם נתניהו הוא בעל הבית היחיד בממשלה. "מה שאני רוצה אני משיג", אמר לא מזמן. בשבועות הקרובים נראה אם זה נכון תמיד בתכתיבים מגבוה, או רק ברוב המקרים, באיחור מסוים ובהידברות.
מפלגה על פסי הרכבת
ביום שהמשיח יבוא המשלים יהיו דומים לנמשלים, ולכן בינתיים הניסיונות המאולצים להשוות בין הבחירות בישראל 2015 לבחירות בארה"ב 2016 מעט מתאמצים מדי. נתניהו איננו טראמפ, הילרי איננה הרצוג, ותעשיית הסקרים המקומית, קטנה ומקרטעת, שונה מהותית מאימפריית הסקרים האמריקנית, עם סטטיסטיקות שהולכות שבעים שנה אחורנית. לכן אפשר להתייחס בסלחנות להערכות כאן על תוצאות הבחירות שם בשלישי הקרוב: קשה לקחת ברצינות תחזיות במרחק רבבת קילומטרים ממי שלא חזו את נצחון נתניהו מתחת לקצה אפם.
הנה דוגמא קטנה: מקובל לחלק את אמריקה לכחולה ואדומה: המדינות הכחולות הדמוקרטיות, עם הערים הגדולות שוכנות לחופי המערב והמזרח, ובאמצע – אמריקה הכפרית, הרפובליקנית אדומת הצוואר ואדומת המפלגה. אלה שמחוברים לעולם ונהנים מהגלובליזציה מצביעים לשמאל, ואלו שנותרו מאחור ברצועת הפלדה המחלידה של אמריקה מצביעים לימין.
מאמר מצית דמיון בוושינגטון פוסט ריסק השבוע את המיתוס ארוך השנים הזה, שאפילו ברק אובמה נכשל בו. הוא הגדיל את הרזולוציה של המדינות ה"אדומות" וה"כחולות" וגילה עובדה מפעימה: ככל שאמריקני מתגורר במרחק קרוב יותר למרכז העיר, גובר הסיכוי שיהיה דמוקרט. הדמוקרטים גרים בבנייני דירות; הרפובליקנים בבתים פרטיים; הדמוקרטים באזורים צפופי אוכלוסין, הרפובליקנים בפרברים המיושבים בדלילות. הדמוקרטים לאורך מסילות הרכבת הישנות של המאה ה-19, אלה שסביבן גדלו הערים הגדולות של אמריקה, והרפובליקנים במקומות שאליהן היו מגיעים אז עם סוס ועגלה. ומרתק מכולם: ברדיוס של שניים-שלושה מייל מבית העירייה, הדמוקרטים שולטים. רחוק יותר – והמפה נצבעת אדום.
מה זה אומר? כמאמר הפתגם האמריקני, You Stand Where You Sit, ובתרגום הרבה פחות מוצלח: העמדה הפוליטית מושפעת מהאינטרס האישי והחוויה מעצבת את התודעה הפוליטית. זה משהו הרבה יותר עמוק מיחס לדת או לגלובליזציה: מי שחי באזורים דלילים יותר קנאי יותר לעצמאותו, חי בסביבה הומוגנית יותר וחשוף פחות למפגש יומיומי עם המדינה והממשל, ולכן גם חשדן כלפיהם בהרבה. לפי המאמר, קלינטון וטראמפ כאחד כשלו בהבנה היסודית הזו. ביום שלישי נדע מי מהם ישלם על הטעות הזו מחיר יקר.
(פורסם ב"מקור ראשון")