לקראת הערב הזה רפרפתי על פני תחלופת המסרונים שלי עם אורי, ואחד הדברים שהכי בלטו תמיד הוא הסמסים המיואשים שהוא נהג לשגר ממעמקי השורה הראשונה באירועים משמימים, נפוחים מחשיבות ועתירי מלל.
"איזה פאנל משמים", סימס לי פעם אחת מעברו השני של האולפן, "אנשים מעייפים, למה אתם מעייפים כל כך" הודיע מכינוס מפלגתי, וביותר ממקרה קיצון אחד הוא הוסיף: "איפה, איפה הברק שיכה את שורת המכובדים".
וכיוון שבדמיוני אני רואה את אורי יושב כאן, קצת משועמם, בשורה הראשונה, אנסה לדבר קצר ולעניין.
במדור "הלחי השנייה" מדור סאטירי שאורי כתב לפני עשרים שנה בעיתון נקודה, הייתה פינה קבועה שנקראה "חשש חרדה תדהמה וזעם". זו הייתה בדיחה קבועה על חשבון הווליום המוגזם שבו מתנהל כאן הסיקור התקשורתי. על עיתונות בדיסטורשן, שאיבדה את חוש המידה. לא פחות משהיה נציג הימין או שגריר הדתיים, אורי אורבך היה מחזיק תיק המידה הטובה.
במסגרת הפינה היומית שרצה אצלי בראש בשנה האחרונה, פינת "מה אורי היה אומר על", מעניין מה אורי היה אומר על השנה האחרונה בתקשורת הישראלית, שנה שכולה חשש חרדה תדהמה וזעם. כי מאז הבחירות הדיון הציבורי נראה כמו שחזור אחד ארוך של המערכון המפורסם של קרן מור, הכל נשמע כמו "אוי אוי אוי". זעקות התקרבנות וגוועאלד שוטפות את הארץ משני צידיה. אלה זועקים שהימין משתיק ומשתלט, מצנזר ומסית. ואלה שהשמאל דורסני וצבוע, מפלה ומכליל. והכל מתנהל לא בדרכי נועם, אלא בדרכי נוהם.
התחושה של הציבור הדתי לאומי ובעצם בכלל הימין כלפי התקשורת נעה בין שני קטבים הפוכים: בין התחושה של המיעוט הנרדף, שעדיין מופלה לרעה בפריים טיים ובמערכות, לבין התחושה של: עכשיו נראה להם מה זה. בין תסביך נחיתות ושגעון גדלות.
אורי הבין שחוסר ביטחון וביטחון עצמי מופרז הם בסוף שני צדדים של אותו מטבע מפוחד:
"בצד החשדנות והעוינות המובעת כלפי התקשורת", כתב במאמר לרגל מלאת חמישים שנה לגלצ, "בצד כל אלה ישנה גם התמכרות. אנחנו הדתיים עדיין מתייחסים בקדושה לכל מלה כתובה ומשודרת. צמאים לאהבה, כמהים להכרה, הדתיים הם האחרונים שעוד קוראים בעיון קמוט מצח את זקני הפובליציסטים. משתוקקים למחמאה, נעלבים מהשמצה. הדתיים הם מהאחרונים שניסוח הידיעה הרביעית במבזק החצי יכול להריץ אותם אל הדואר כדי לשגר מכתב נזעם למפקד גל"צ על השמאלנות חוסר הרגישות והאנטי דתיות שמבטאת המלה שטחים".
אורי לא סבל מעולם מרגשי נחיתות או עליונות. הוא לא נהג באולפן גל"צ מנהג עבדים וגם לא מנהג אדונים. לא היה כמוהו מי שהבין את עומק ההטיה בתקשורת הישראלית, אבל זה לא חילץ ממנו זעקות שבר, אלא תכנית פעולה. כמי שטבע על עצמו את הביטוי ״דוס מחמד״ הוא האמין לדעתי שעבר זמנו של הביטוי, שנוצרה כאן מסה קריטית. אז כדוס מחמד לשעבר, עלה תאנה אחד בשלכת שלמה ומבורכת, ימני לקישוט בעברי, הרצו לי להגידו לכם שאורי לא חיפש לדרוס, וגם לא ליילל על בסיס קבוע שדורסים אותו. הוא רצה להשתלב בתנועה ובנתיב מרכזי, ובכך הצליח בלי חרדה, בלי הלם, בלי חשש ובלי זעם.
חבל שהנוכחים כאן לא זכו לראות אותו בגלצ בשנותיו הגדולות במילה האחרונה. חובש כיפה ומשופם בין חילונים, ירושלמי בין תל אביבים, בן ארבעים בעולם של בני שמונה עשרה, הכי לא גל"צניק שיש, אבל מתבונן בכוכבי התקשורת לא מלמעלה למטה, ולא מלמטה למעלה, אלא כפי שצריך להתבונן במציאות: בגובה העיניים.
"היחס של הדתיים לתקשורת", כתב אורי כבר לפני 14 שנה, "הוא שילוב קצת משעשע של אידיאליזם ופרנויה. בעצם של רצינות יתר. מידה קלה של חוש הומור וחוש מידה היו יכולים להרגיע קצת את הציבור הדתי. עם קצת יותר קלילות", הוא סיכם, "היינו יכולים להיות הרבה יותר רציניים".
(מתוך האירוע הערב לזכרו של אורי אורבך)
