גם אם יצחק הרצוג יילך בקרוב בדרכי קודמיו ויעוף הביתה בקרוב, המשמעות של הצהרתו השבוע תישאר עוד זמן רב. הקלף המנצח של השמאל נגד הימין בישראל היה במשך שנים עמדת ראשי הממשלה. אם אתם כל כך צודקים, אמרו ביילין, פרס וברק, איך זה שראשי הממשלה מטעם הליכוד בדור האחרון הביעו כולם תמיכה בעקרון שתי המדינות?
הצהרתו של יו"ר המחנה הציוני מהשבוע מהווה, לפיכך, לא פחות מרעידת אדמה. המפלגה שהובילה מאז אמצע שנות התשעים את התמיכה במדינה פלסטינית, זו ששלחה ראש ממשלה לקמפ דייויד עם הצעה לנסיגה עמוקה וחלוקת ירושלים, המפלגה של שדולת שתי המדינות מודה שאין בשביל מה להשתדל. הרצוג מיהר להסביר שהוא עדיין "שומר על קשר עין עם עקרון שתי המדינות". אבל דעתו על ההיתכנות של העיקרון הזה שאובה מהתבטאות אחרת שלו השבוע ששילבה את המילה "עין".
יריבו המתרבים של הרצוג ובהם יחימוביץ' צודקים שההצהרה החריגה נובעת גם ממצבו הפוליטי העגום. אבל כפי שמצוקת שרון גררה אותו להתנתקות, השאלה המעניינת יותר היא: מדוע דווקא המהלך הזה מוסיף פופולריות? ב-2005 פינוי התנחלויות נתפס כצעד שהקהל יאהב, וב-2016 הקביעה ש"הפלסטינים לא יניחו את סכיניהם גם אם תגידי היי שלי" (כן, במשתמע כל הפלסטינים) היא עמדה שרוב מוחלט בציבור מזדהה איתה.
אז מה היה לנו? לפני חצי שנה מול מפוני גוש קטיף הודה הרצוג שההתנתקות הייתה כישלון בטחוני, ושאינו תומך בעוד פינוי חד צדדי. השבוע אמר שגם מהלך דו צדדי לא עומד על הפרק, בהיעדר פרטנר. מה שנשאר הוא "היפרדות", תיאור שכולל בעיני יו"ר המחנה הציוני בעיקר השלמת בניית החומה בגוש עציון ופרידה מכפרים ערביים עוינים במזרח ירושלים.
ומה אומרת הכלה? ציפי לבני היא הרי ה-פרזנטורית של רעיון שתי המדינות בפוליטיקה. היא הייתה הראשונה לזהות את הפוטנציאל הנפיץ של דברי הרצוג. ככל הידוע, היא לא אהבה את הניסוח של שותפה לרשימה. חדי העין ישימו לב שלבני מקפידה בשבועות האחרונים לחדד את ההבדל בינה לבין מפלגת העבודה. היא מדברת בלעג-עד-בוז על הועידות המדיניות של המפלגה, ומבחינתה יש רק מצע אחד על הפרק: זה שתחתיו הועמדה אשתקד החופה הנקראת "המחנה הציוני". העבודה יכולה לגבש לעצמה איזה מצע מדיני שהיא רוצה, אמרה השבוע בשיחות סגורות. אם הוא לא יהיה מה שסוכם, היא לא תישאר שם.
(פורסם במקור ראשון)
