בקואליציית 61 כל בעיית ת"ש הופכת למשבר ברמת ראש ממשלה. פרשת הגז היא וירוס קל ולא מחלה סופנית, אבל קואליציה עם מערכת חיסון מוחלשת צריכה לחשוש מסיבוכים
ממשלת נתניהו נתקלה במבוכה קשה סמוך מאוד להשבעתה. רפורמה משמעותית שקידמה בתחום הכלכלה נמשכה בבושת פנים משולחן הכנסת לאחר שהתברר שאין רוב. השנה היא לא 2015, אלא 2009, והיוזמה המדוברת הייתה האפשרות למכור את קרקעות המדינה לגופים פרטיים. השר יעלון החליט להתנגד, סגן השר וילנאי נעל את עצמו בחדר ובקואליציה החלו לתהות אם הממשלה תמלא את ימיה. וזו, אגב, הייתה הפעם האחרונה בארבע שנים תמימות שבה קואליציית נתניהו נכשלה בהצבעה.
איך לסווג את מבוכת מתווה הגז מהשבוע? האם זה מקרה חריג, חד-פעמי, או סימפטום של מחלה עמוקה יותר, כרונית, בלתי ניתנת לריפוי, בקואליציית ה-61?
מבט מעמיק יגלה שסאגת השבוע האחרון נראית כהצטברות מקרית של נסיבות אישיות, לא כמזימת על להפיל את הממשלה. זה החל באריה דרעי: בסיומה של ישיבת הקבינט על הגז בחמישי שעבר, רגע לפני שהנוכחים הצביעו בעד מתווה הגז והפליגו אל סוף השבוע, הטיל שר הכלכלה את הפצצה והודיע שהוא מעביר לממשלה כולה את הסמכות לעקוף את עמדת הממונה על ההגבלים העסקיים. יו"ר ש"ס קרס תחת הלחץ הכבד שהפעיל עליו עיתון "דה מארקר", אולי כלי התקשורת האפקטיבי ביותר. יש כאן גם נסיבות אישיות: דרעי ממתין עדיין להכרעת בג"צ בשאלה אם הוא יכול לשמש כשר בממשלה למרות הרשעתו בשוחד. המפגש החזיתי הקודם שלו עם מערכת המשפט והתקשורת הסתיים כמעט בטוטאל-לוס. הוא בטראומה: לא התאים לו עוד מפגש כזה, כשהוא שוב מלוהק לתפקיד מגן האינטרסים הזרים, הפראייר של ממשלת ישראל.
הפחד הקמאי של דרעי פגש את הטראומה הטרייה יותר של כחלון. שר האוצר רק החל להתאושש מהזגזוג שבין "אין לי חברים טייקונים ואטפל בגז" של לפני הבחירות לבין "אני חבר של קובי מימון ולכן פוסל את עצמי" לאחריהן. לא הייתה לו שום כוונה לעלות להצביע עם הממשלה ולחטוף מהלומה שתהפוך אותו לשאול מופז של הכנסת ה-20.
איזה עולם משונה: ההחלטה של כחלון לפסול את עצמו תוארה לפני חודש כדרך מתוחכמת לעזור לחברו קובי מימון לאשר את מתווה הגז, אבל השבוע היא סיכלה את המתווה ששווה לחבר הילדות שלו שני מיליארד דולר.
נתניהו הבין שזה מקרה נקודתי ולכן העדיף לחץ נקודתי כבד על השרים שאיימו על אישור המתווה. הוא החל בכחלון, עם שלוש פגישות תוך כמה שעות. אבל כחלון כבר לא שכיר של נתניהו, הוא שותף. אי אפשר להכריח אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה. אחר כך עבר לדרעי. קודם בלחץ ישיר, ואז עקיף, דרך הדלפות לעיתונות שיו"ר ש"ס פועל ממניעים לא ענייניים.
דרעי זעם: הוא ניגש לנתניהו במליאת הכנסת והראה לו תדפיס של ידיעה לפיה מקורבי ראש הממשלה מאשימים אותו שאירגן את כל המהומה הזו כדי לעזור בדרך מפותלת לטייקון קובי מימון להתחזק על חשבון הטייקון יצחק תשובה. מצלמות ערוץ הכנסת זיהו היטב את תנועת משיכת הכתפיים של נתניהו. דרעי הרותח נטש את המליאה, עזב את משכן הכנסת ונסע הביתה. הוא לא ענה בטלפון.
גם זה עוד היה עובר חלק, אלמלא מניות ישראמקו שחיים כץ רכש ב-2003 ושוות היום סכום שמונה-ספרתי, כאלה שהופכות אותו לבעל אינטרס מובהק; ואפילו ככה עוד אפשר היה להשיג רוב אלמלא ליואב גלנט היו אופציות בחברת גז ומייקל אורן נסע לחו"ל להחריב את שארית היחסים עם האמריקנים. ובקיצור: לו היה מדובר בתקציב המדינה, הצבעה עם משמעות פוליטית מכריעה יותר, בחוק הגיוס או ברפורמת נדל"ן, היה לממשלה רוב מוצק, קטן אבל בטוח.
ועדיין, מבוכת הגז מעידה על משהו עמוק יותר. אם הממשלה הייתה נהנית מרוב מוצק יותר בכנסת, נאמר 67 חברים, כחלון וגלנט יכלו למצוא קיזוז בשקט. בקואליציית 61, כל בעיית ת"ש הופכת למשבר ברמת ראש הממשלה. מהקזינו בבורגס ועד אסדות הקידוח. פרשת הגז היא רק וירוס ל-24 שעות, אבל וירוס שמתלבש על מערכת חיסון מוחלשת. אם ראש הממשלה לא יטפל בו, הסיבוכים עלולים להרוג את הקואליציה.
מחפש תשובה ולא מוצא
"מתי בפעם האחרונה ביקר פה טייקון"? אמר ראש הממשלה בישיבה בחדרו, ואת ה"פה" ליוותה מכה עזה על שולחן העץ. "אתם יודעים מאיפה ההאשמות האלה? אמר למקורביו בלעג, "כי אני אוהב סיגרים. אבל האמת היא שלא אותי תוקפים. זה בגלל השנאה לתשובה. אני סוחב את תשובה על הגב שלי, והוא כבד".
נתניהו מתכוון לסחוב את תשובה כל הדרך לאסדה. ההתנגדות בתקשורת ובאופוזיציה, גם בחלקים נרחבים של הציבור, רק גורמת לו להתעקש יותר על אישור הרפורמה. יש לו שם גנרי לכל אלה שמבקשים לסכל את העסקה ולגרום – לדעתו – נזק אסטרטגי למשק: "המטורפים".
נושא הגז סבוך עד אימה. כל גרף של דה מארקר נתקל בגרף של חברות הגז. שני הצדדים מטיחים זה בזה נתונים ודיאגרמות. הווליום של הויכוח הזה מוצדק בהתחשב בסכום האדיר שעל הכף. אבל הטיעון המשמעותי ביותר של מתנגדי העסקה נוגע לשחיתות. ההאשמה כבדה: היא טוענת שהתמנון הענק של תשובה ושותפיו מקמט את הדמוקרטיה הישראלית; שעיתונאים, פקידים ופוליטיקאים מוכרים את האינטרס הציבורי בגלל מתת בהווה או תמורה בעתיד מברוני הגז. הממונה המתפטר על ההגבלים, דייויד גילה, אמר זאת במפורש: מונופול הגז, הזהיר, יהיה סכנה קיומית לדמוקרטיה הישראלית, לא פחות.
זו טענה בלתי סבירה. כדי לקבל אותה, צריך להשתכנע שראש הממשלה, הקבינט כולו, משרד האוצר על כל פקידיו ובעצם כל אגפי הממשל הישראלי הושחתו עד היסוד ועובדים אצל תשובה. גם נפתלי בנט, גם גלעד ארדן, גם יובל שטייניץ, גם פרופסור איתן ששינסקי שהטיל מס כבד על חברות הגז לפני 4 שנים, גם ראש אגף התקציבים אמיר לוי – כולם מכרו את עצמם תמורת כסף או כוח.
יכול להיות שההחלטה שקיבלה השבוע ממשלת נתניהו היא בכייה לדורות, טעות שתעלה לנו בסכומים אדירים. אבל אם כן, זו שגיאה כלכלית, לא זדון מושחת.
מדבר סקר
מכוני הסקרים מתאוששים אט אט ממאורעות 17 במרץ. אף כלי תקשורת שמכבד את עצמו לא העז מאז הבחירות לפרסם סקר מנדטים, אבל אחת המפלגות כבר הזמינה אחד כזה. התוצאות מעניינות: לפיד ובנט מתחזקים משמעותית, הראשון ל-15 מנדטים והשני ל-11. לפי הסקר הזה, בניגוד לכאלה שהציג ליברמן, המעבר לאופוזיציה לא שיפר את מצבו האלקטורלי. מי שמאבד גובה משמעותית הם הליכוד מצד אחד והמחנה הציוני מצד שני. כל הנתונים, כמובן, בערבון מוגבל ועם טעות דגימה.
