בהצהרה אחת פשוטה, בת ארבע מילים, ביצעה שלי יחימוביץ' נסיגה מקו חפירות אסטרטגי שהחזיקה במשך שנה ורבע. "לא אשב בממשלת נתניהו", אמרה, והודתה שהניסיון למשוך קולות מימין כשל. הסירוב להיכנס בחרדים ולהאשים את המתיישבים בכל צרות העולם הביא לה, לפי הסקר של מינה צמח מהשבוע, חצי מנדט מהימין. כמה מעליב. לפי הסקר הזה, אפילו לציפי לבני יש בימין תמיכה רבה יותר. המתקפות על עמדותיה בנושא גבו ממנה מחיר כבד בקרב מצביעי השמאל, ובדיוק אותם היא מנסה להחזיר הביתה בשבועיים וחצי שנותרו עד לבחירות.
התקווה של יחימוביץ' היא שבוחרי 'התנועה' יגלו עכשיו את האמת: שלבני בעצם קרובה יותר לישיבה בממשלה עם בנימין נתניהו יותר מאשר 'העבודה'. לבני במלכוד: אם היא תצהיר שלא תשב עם נתניהו, היא תיראה כנגררת אחר יחימוביץ'; אם לא תצהיר, היא תשלם מחיר אלקטורלי בשמאל. שינוי הכיוון של יחימוביץ' נועד גם לחלץ מנדט-שניים שברחו ל'מרצ'. מסע הפרסום של זהבה גלאון, "רק קול ל'מרצ' הוא קול נגד ביבי", כבר פחות רלבנטי.
יש כמובן גם אפשרות אחרת: שיו"ר העבודה תיתפס כזגזגנית שפועלת מתוך ייאוש, אחרי שאיבדה שמונה מנדטים בחודש וחצי. זה הימור מסוכן, וגם מעניין. סקרי השבוע האחרון לימדו על קיפאון בתמונת המנדטים, אבל המים ממשיכים לשטוף בעוז מתחת לשכבת הקרח. רוב בוחריו של יאיר לפיד – חמישה מנדטים – עדיין שוקלים להצביע למישהו אחר. כך גם ארבעה מנדטים מאנשי לבני, וכמה מנדטים של 'העבודה'. זה אומר שכ-15 מנדטים בגוש השמאל-מרכז יכולים לעבור מרשימה לרשימה עד הרגע האחרון. זה כל ההבדל בין לפיד מצומק ולא רלוונטי לבין סיעה שיכולה להכתיב את רוח הקואליציה הבאה; מדובר בהבדל בין קריאות להדחת שלי יחימוביץ' לבין עשרים מנדטים מכובדים, בין התאדות של לבני למספר דו-ספרתי גבוה.
ויש עוד אפשרות אחת: שהבוחרים יישארו בבית. הזרז מספר אחת בהבאת מצביע אל הקלפי הוא האמונה ביכולתו להשפיע. בבחירות 2009 מצביעי "השבט הלבן" נהרו אל הקלפיות בגלל האמונה בספין השקרי "ציפי או ביבי". שיעורי ההצבעה בשכונות המבוססות של תל-אביב היו גבוהים משמעותית מאלה של שכונת התקווה ודומותיה. זו הסיבה לגידול המתון בשיעור ההצבעה הכללי. ארבע שנים מאוחר יותר, הוודאות הקרובה בניצחונו של נתניהו, יחד עם הגידול המסתמן בכוחו של הימין, צפויים לגרום לרבים לא להצביע. אם הם יישארו בבית, יהיו לא מעט מועמדים מהגוש הזה שיישארו בבית גם הם.
תנועה לכיוון הבית
עשרים הימים לפני הבחירות הם התקופה שבה חל איסור פלילי להאמין למתקפות של ראשי מפלגות על עמיתיהם. הכול ספינים. ובכל זאת, כדאי להתייחס קצת אחרת לדברים שיאיר לפיד אומר וכותב בשבוע האחרון על יו"ר 'התנועה', ציפי לבני. "מי שחושב להצביע לציפי לבני צריך לדעת: היא לא תישאר. התוכנית שלה, שלפיה היא תהווה חלופה לנתניהו, קרסה והתפוררה כאבק. היא הרי לא תשב בכנסת בראש מפלגת אופוזיציה של שמונה מנדטים כסגנית יו"ר הוועדה לביקורת המדינה. במקום זה היא תעשה מה שהיא תמיד עושה – היא תלך הביתה".
לפיד לא הסביר על מה ביסס את התחזית החד-משמעית שלו, אבל הנה הערכה זהירה: שלא כרגיל, שני המתחרים האלה דווקא ישבו זה עם זה לא פעם בשבועות האחרונים. זה קרה במסגרת המשא ומתן הכושל לריצה משותפת. לבני ביקשה לעצמה את המקום הראשון ב'יש עתיד' ואת תואר המועמדת לראשות הממשלה; לפיד סירב בתוקף להיענות לשתי הדרישות, ואז שלפו לבני או חיים רמון את הקלף המנצח: במקרה הסביר שבו הרשימה המשותפת לא תכבוש את השלטון, היא ממילא תלך הביתה. אין לה מה לחפש בתור ח"כית מהשורה, ולפיד ייהנה מיבול מנדטים גדול יותר, לגמרי לבדו. לפיד סירב השבוע להתייחס לשאלות על הנושא ואמר "לעולם לא אצטט משיחות אישיות".
חברי כנסת ממחנהו של עמיר פרץ ב'עבודה' מוכנים להישבע ששמעו דברים זהים מפרץ בעת ששידל אותם לערוק יחד עמו לתנועתה של לבני. לטענתם, הוא הסביר להם שלבני ממילא לא תהיה שם ביום שאחרי. יש בכך גם היגיון מסוים: למה שפרץ יעזוב מקום שלישי בעבודה לטובת מקום שלישי בסיעה בינונית במקרה הטוב?
לבני עצמה שבה והכחישה השבוע בתוקף את הטענות האלה. היא הבטיחה שתהיה שם כדי להישאר, גם אם תכהן "רק כסגנית יו"ר ועדת הביקורת", כמאמר לפיד. אם הוא אכן מתבסס על משהו ששמע מלבני, זה מותיר אותנו עם שתי אפשרויות בלבד: או שהיא נטעה בלבו תקוות שווא ללכת, או שהיא נוטעת בלב בוחריה תקוות שווא שתישאר.
נתניהו לא ישן טוב בלילה
בפעם המי יודע כמה ביקר שלשום נתניהו בגדר הגבול עם מצרים. המיזם ההנדסי הזה הוא ההישג שראש הממשלה גאה בו יותר מכול בכהונתו האחרונה. הביקור בגדר, שעצרה לחלוטין את שיטפון המסתננים מאפריקה, נועד לסייע גם בעצירת שיטפון המסתננים ממפלגתו אל 'הבית היהודי'. ספק אם יש גדר בעולם שתוכל לעמוד בפני גל הזה. תשעה מנדטים נטשו את הצמד ביברמן בתוך תשעה שבועות, קצב של 27 אלף איש בשבוע.
ובכל זאת, מהלך האיחוד עם ליברמן היה נכון. גם בנפרד הליכוד ו'ישראל ביתנו' לא היו משחזרות את 42 המנדטים. ערב האיחוד נתניהו עמד בסקרים על 24 מנדטים, ואילו ליברמן היה מתקשה מאוד לשחזר את הישגו עם התיק המשפטי על גבו. 'הבית היהודי', שנכבש על ידי בנט רק אחרי האיחוד ולכן לא בא לידי ביטוי בסקרים, היה נוגס בהם קשות בכל מקרה.
כך שנתניהו שילם בערך חמישה מנדטים. הנה מה שקיבל בתמורה: שקט נפשי בשאלה החשובה מכול, שאלת ראש הממשלה; הימנעות מהפסד של הליכוד ל'עבודה' – תרחיש סביר ביותר לפי מגמות ההצבעה; וחשוב מכול – מניעת הסיוט של סחיטה בידי ליברמן ואריה דרעי ביום שאחרי הבחירות. בזכות האיחוד, התמיכה של שתי המפלגות כבר אצלו בכיס.
יש עוד נתון שכדאי לזכור: נתניהו לא ממש מחבב את מפלגתו שלו. הסכמי האיחוד השונים שחתם במרוצת השנים מעידים שגורלם של יושבי הספסלים האחוריים במפלגתו מטריד אותו כקליפת השום. ספק אם יזהה ברחוב את דוד ביטן, מספר 35 ברשימתו. הוא יירדם בקלות בלילה גם אם יוליה מלינובסקי, מספר 37, לא תהיה בכנסת. מפלגה גדולה לא מבטיחה חיים קלים. אריאל שרון היה שמח לוותר על הגיהנום בסיעתו בת ארבעים המנדטים בכנסת ה-16 לטובת הסיעה המצומקת והממושמעת של 19 חברים שהייתה לו קודם.
הדלפות ההבל מלשכתו על הותרת 'הבית היהודי' מחוץ לקואליציה נמוגו בשבועיים האחרונים, בעיקר אחרי ההתבטאויות של משה פייגלין ושות', שהבהירו כי האופוזיציה העיקרית לנתניהו תקום דווקא מתוך סיעתו שלו. תשדיר הבחירות של אפי איתם ב-2003 אמר: "ב-35 המקומות הראשונים בליכוד אין אף חובש כיפה או מתנחל"; בארבעים המקומות הראשונים ב'ליכוד ביתנו' יש היום כמעט מניין כזה. את אהוד אולמרט, רוני בר-און ועמרי שרון החליפו ליברמן, ציפי חוטובלי ויריב לוין. העיתונאי שלום ירושלמי הצביע השבוע על העובדה שלפיה לראשונה מאז קום המדינה רוב הח"כים בגוש הימין יהיו דתיים.
ועדיין, כל זה לא מסביר את שערוריית הקמפיין של הליכוד. מ-50 מיליון שקל נותרה סיסמה דהויה אחת – "ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה" – כמה סרטונים מגניבים לכאורה באינטרנט והתבטאויות כנות מדי של יאיר שמיר ("ציפינו לירידה במנדטים אבל לא לירידה כזו"). אם לא יחול שם שינוי משמעותי בשבועיים הקרובים, נתניהו עלול לרדת למספרים שיהיו בעייתיים מאוד אפילו מבחינתו.
