הציץ מי שהציץ השבוע בחוברת הנתונים העבה שהפיק ארתור פינקלשטיין, וסיפר למי שסיפר נתון מעניין: רוב הציבור סבור ששלי יחימוביץ' שמאלנית בהרבה מציפי לבני. יו"ר העבודה והתנועה רשאיות להיעלב, כל אחת מסיבותיה. יחימוביץ' שמאלנית? היא, שחיסלה במו ידיה את יריב אופנהיימר, שהכריזה על דיאטה קפדנית של הצהרות מדיניות? ולבני, מה בדיוק בה ימני? היא שהולכת לישון עם אנאפוליס וקמה עם מפת הדרכים? שבעשירייה הראשונה שלה חמישה תומכים של יוזמת ז'נבה?
הסקרים שפורסמו ביממה האחרונה מרגיעים מעט את הלחץ הגדול שבו הייתה נתונה השבוע מפלגת העבודה: הירידה במספר המושבים נעצרה, ואיתה, לפי שעה, גם המתקפות האנונימיות מתוך הנגמ"ש על הזנחת הנושא המדיני. ועדיין, הסקר הזה מעמיד את כל האסטרטגיה של יחימוביץ' בסימן שאלה. ניסיונה לגייס קולות מגוש הימין מסתמן לפי שעה ככישלון מהדהד. היא איבדה קולות למרצ ולתנועה בגלל הנושא המדיני, אבל לא כיסתה את משיכת היתר בעזרת קולות של ליכודניקים וש"סניקים.
בכל מקרה, אפשר להסכים שהדרישה מיחימוביץ' "להניף את הדגל המדיני" עונה על כל ההגדרות של פולחן: ריטואל סמלי שזוכה לחשיבות רבה בעיני המשתתפים בו אבל אין לו שום תוצאות מעשיות. פולחן, בגלל שאין אדם אחד במדינה שאינו יודע מה עמדותיה המדיניות של יחימוביץ'. התפיסות של "העבודה" ו"התנועה" בנוגע לפלסטינים כה קרובות, שאי אפשר להכניס ביניהן אפילו סיכה. מרוב דיבורים על הזנחת הסוגיה, יו"ר העבודה מתייחסת בוקר וערב לאבו-מאזן, אבל בשמאל רוצים שהיא לא רק תמלמל את התפילה הנושנה, אלא שתעשה זאת עם כוונה ובקול רם.
שתיקה בדרך לקלפי
תוצאה אחת כבר יש למערכת הבחירות הזו, והיא מותם של הקמפיינים והסיסמאות. מעולם לא נראה אוסף כה חיוור של מסעות פרסום: לבני ממחזרת את "ציפי או ביבי", יחימוביץ' עושה עבודת העתק-הדבק מרושלת לסיסמאות מהמחאה החברתית, וקמפיין ש"ס נראה כמו סוס שתוכנן על ידי ועדה. מסע הפרסום המוצלח מכולם הוא זה של נתניהו, שפשוט שותק.
חלפו לבלי שוב הימים שבהם תשדירים, זמרירים או מדבקות קבעו גורלות. זו גם הסיבה שהיועצים האסטרטגיים של שלוש מפלגות גדולות – פינקלשטיין, גרינברג ומלמן – כלל לא דוברים את השפה שבה מתנהלות הבחירות. החשיבות הגדולה במערכת הבחירות היא על המסרים, ופחות על הצבע וגודל הגופן. זו הסיבה שהליכוד-ביתנו לא טרח עד כה לפרסם ולו כרזה אחת: ההתמקדות בנושא המדיני נעשית ביומני הבוקר ובמסיבות עיתונאים באירופה, היכן שהבוחר פחות מודע לעובדה שהוא צופה בחומר פרסומי נטו.
השבוע פורסמה השוואה שגילתה דמיון מפליא בין הכרזות האחרונות של "העבודה" ו"התנועה", אבל הבעיה היא לא הדימיון בין מסעות הפרסום, אלא דווקא חוסר הדימיון שלהם.
צרות בש"ס
המערכת הפוליטית כולה עומדת בימים אלה משתאה נוכח ניסיונות ההתאבדות המרהיבים של צמרת ש"ס. מערכת הבחירות שלה סיפקה עד עכשיו תגרה אלימה, חילופי השמצות, קרבות שליטה מגוחכים על מינויי פעילים בתל ציון, מכתבים אנונימיים וים של חשדנות ותיעוב הדדי.
קרבות בצמרת הם חזיון נפרץ בבחירות, אבל מה שחריג בש"ס הוא העובדה שבמפלגה אין כנראה אפילו בכיר אחד שרוצה לראות בהצלחתה. להפך: כשמתבוננים בחודשיים האיומים שעברו על המפלגה, אין מנוס מהרושם שכל ראשיה, איש איש מסיבותיו, יעדיפו דווקא כישלון בקלפי.
כדי להבין למה, כדאי לחזור למספרים: ש"ס תחת אריה דרעי זכתה ב-17 מנדטים. ש"ס של אלי ישי השיגה 11-12. דרעי טען כל השנים: המפלגה איבדה שליש מכוחה בגלל שנטשתי. ישי השיב: את ה-17 השגת בגלל שיטת שני הפתקים. ה-11 שלי שווים יותר מה-17 שלך. בינתיים דרעי חזר, אבל לא למקום ה-1 ולא לתפקיד היו"ר. המקסימום שהשיג הוא משרת יו"ר מטה הבחירות. ישי, מצידו, הועבר מתפקידו אבל נותר מספר אחת. עכשיו ברור למה לא דחוף לאיש מהם להצליח: יותר קל יהיה להפיל על השני את הכישלון, מאשר להדביק לעצמם את ההצלחה.
וכך, במקום להיאבק על קולות, ישי ודרעי נאבקים על הסיפור שיסופר לרב עובדיה ביום שאחרי. דרעי יטען שישי תוקע לו מקלות בגלגלים. שכל מהלך הסברתי סוחף סוכל, ובעיקר: שבלי תפקיד היו"ר בבלעדיות, הוא פשוט לא יכול לספק את הסחורה. ירידה במנדטים תבהיר היטב את הצורך במינויו כמנהיג יחיד. ישי, מצידו, יאמר לרב שהאחריות הכוללת על תוצאת הבחירות מוטלת לפתחו של דרעי. אם ש"ס הייתה שווה אחד-עשר מנדטים בלעדיו ואחד-עשר מנדטים איתו, ברור למדי שהשווי הפוליטי של הבן האבוד הוא בדיוק אפס והחזרתו הייתה טעות.
הבעיה של שניהם היא, שש"ס עשויה לסיים את הבחירות עם כישלון מהדהד שיפגע אנושות בשניהם. מסע הבחירות של התנועה מגומגם ולא ברור, וגורמי המקצוע כבר מתריעים בדיונים פנימיים שהבחירות עלולות להסתיים עם תשעה או עשרה מנדטים. זה יצער מאוד את מרן, אך ישמח את תומכי דרעי וישי, שיראו בתוצאה כזו נשק לחיסולו של המתחרה. מה שקורה שם בימים אלה הוא היפוך של הפתגם העתיק: בש"ס ההצלחה יתומה, אבל לכישלון אבות רבים.
