כשאחרים ממריאים בהמוניהם לחופשת קיץ מאוחרת בחו"ל, בנימין נתניהו הסתפק השבוע ביומיים על חוף הים בקיסריה. זו הייתה הימלטות קצרה ממתקן הכליאה המשוכלל בישראל, הקרוי גם "משרד ראש הממשלה", קרני שמש ראשונות עם הילדים אחרי חודשיים בבור עם בני גנץ ומשה (בוגי) יעלון.
ממדגם קצר של מתרחצים על חוף הים, נתניהו הסיק שמצבו בדעת הקהל לא רע. הוא לא מתחרט לרגע שנמנע ממהלך כיבוש עמוק וכואב בעזה, ומתרשם שהציבור כבר לא כל כך חמוץ כפי שהיה לפני שבועיים-שלושה. ההערכה הרווחת במשרד ראש הממשלה אחרי הסקרים האחרונים היא שמבצע 'צוק איתן' חיסל לעת עתה את האיום האלקטורלי משמאל. הקרב האמיתי, מעריכים שם, יתרכז בימין. אולי זו הסיבה לכך שנתניהו חידש במרץ את מפגשיו עם פעילי הליכוד – פעילות שמהנה אותו בערך כמו צרבת חריפה.
האם הוא ילך לבחירות בקרוב? התשובה של ראש הממשלה דומה במפתיע לזו של כל אחד אחר: מי יודע? נתניהו עצמו היה מעדיף לסחוב בהרכב הנוכחי, עם יאיר לפיד ובלי החרדים, עד מועד הבחירות המתוכנן בסתיו 2017. הוא מעריך שהאינטרס הפוליטי של כל שותפיו-יריביו דומה, אך כבר למד בעבר שבניגוד למוסכמה המקובלת פוליטיקאים פועלים לא פעם נגד האינטרס של עצמם. חישוב מוטעה של לפיד, אביגדור ליברמן או נפתלי בנט עוד יכול להוביל אותנו לבחירות מוקדמות על רקע התקציב, מחלוקות בנושא הפלשתיני או בסוגיית דת ומדינה.
אפשר להעריך שאילו זה היה תלוי בו, התקציב הקרוב היה כולל כנראה העלאות מסים אבל לא את חוק אפס אחוזי המע"מ. אין דרך אחרת לממן את הזינוק המתחייב בהוצאות הביטחון. הבעיה היא שלפיד המשיך לטפס גם השבוע במעלה העץ. אם לא תימצא דרך לייצר תקציב הגיוני עם גירעון סביר, יש חשש להקדמת הבחירות. בכל מקרה, בנט יכול להיות רגוע. שום יוזמה מדינית מול אבו-מאזן לא מתבשלת בלשכת נתניהו. המלחמה רק חיזקה את ספקנותו של ראש הממשלה באשר לתועלת בנסיגה מיהודה ושומרון – לא החלישה אותה.
מישהו שאל את נתניהו השבוע אם בדיעבד היה משנה את סיסמת הבחירות ההיא, "חזק מול חמאס". בהחלט, השיב ראש הממשלה. הייתי משנה ל"חזק מאוד מול חמאס". ומי שלא נוח לו, מוזמן כנראה לשתות מהים של קיסריה.
הקרב על הבית (היהודי)
היישר מתהילת 'צוק איתן' ומסודות הקבינט, הושלך נפתלי בנט אל המציאות המפד"לניקית האפורה. בשבועיים האחרונים הוא מצא את עצמו מדבר מול עשרה חברי מרכז בישיבת הסדר כלשהי, או מכלה שעה וחצי בחוג בית כדי לשכנע קומץ פעילים ותיקים להצביע בעד החוקה החדשה. יו"ר הבית היהודי נראה השבוע מותש יותר מאשר בתקופה שבה ישב בבור בקריה בדיונים ליליים על מבצע המנהרות.
הקרב שהוכרע שלשום בוועידת המפלגה לא עסק בדיון פרוצדורלי על חוקה, אחרת מצלמות כל ערוצי הטלוויזיה בישראל לא היו טורחות לתעד אותו בשידור חי. לא במקרה פרץ גם קרב המיקרופונים בין הצמד יוני שטבון-מוטי יוגב לשאר הסיעה. היו כאן שלושה מאבקים בכרטיס אחד: הראשון עסק בשאלה מהו הבית היהודי – קיבוץ דתי עם מזכיר תורן, שווה בין שווים, או עיר שמונהגת בידי ראש עיר כריזמטי? לא במקרה יוסף בורג, זבולון המר וזבולון אורלב שרדו כל כך הרבה שנים בלי יותר מדי התלהבות וכריזמה, אבל אפי איתם הגיע כמשיח וסולק. המפלגה הישנה התאימה למבנה של קבלת החלטות משותפת; זו החדשה, ברוח הפוליטיקה העכשווית, הופכת את בנט למנהיג ריכוזי מאוד. רק כך אפשר להסביר סעיף שיאפשר לו לעזוב ממשלה גם אם שני שלישים מחברי המרכז יתנגדו. מעכשיו, זו מפלגת בנט.
המאבק השני עוסק בשאלה מה הבית היהודי רוצה להיות כשיהיה גדול. הסעיף המשמעותי ביותר הוא כמובן זה שעוסק, לראשונה מאז מאיר בר-אילן, באפשרות שהמפלגה תרכיב את הממשלה. בנט הולך בגדולות, זה ברור. מתנגדיו סבורים שהוא לוקה בשיגעון גדלות שייגמר רע. הוא חושב שהם סובלים מפחד גבהים. הנה דוגמה לכך: בחורף האחרון בנט היה זה שאיים, אולי בפזיזות, לעזוב את הממשלה בגלל הסכמה משתמעת של ראש הממשלה לפינוי יישובים, ודווקא אורי אריאל הנץ הטורף היה זה שהציע לבלוע את הצפרדע. זה לא עניין של מדיניות אלא של תפיסת מקומה של המפלגה סביב שולחן הממשלה.
המאבק השלישי, והחשוב מכולם, הוא על השליטה במגזר. אחרי שנים ארוכות של שליטה חרד"לית יעילה, היה נראה בבחירות האחרונות תחת בנט, שרעננה וגבעת-שמואל ניצחו את בית-אל וקריית-משה. בבוקר למחרת ההישג התברר שהלייטים הביאו את המנדטים, אבל מי שנהנה הם החרד"לים. בנט, איילת שקד ואורי אורבך מצאו את עצמם בסיעה שפועלת ברוח ועד רבני תקומה. זה לא במקרה שדווקא שטבון ויוגב, המתנגד לחוק הגיוס ומתנגד שירת הנשים, אסרו מלחמה על בנט. למה דווקא הם, ולא יקירי המנגנון הישן ניסן סלומיאנסקי או אבי וורצמן? כי הם הבינו שחוקה עם סמכויות נרחבות ליושב הראש בעיצוב הרשימה, ללא נוכחות רבנית, שומטת מידיהם את השליטה במגזר ומבטלת את הצורך בתקומה. בקיצור, זה לא מקרה שההצבעה התנהלה לצלילי שירת הנשים של גליקריה. תת-המגזר החרד"לי ספג השבוע תבוסה מהדהדת. מעניין לראות כיצד יגיב.
שאלון כחלון
דקה וחצי אחרי שתחל מערכת הבחירות הקרובה, יישאל משה כחלון שתי שאלות בלבד. התשובות להן יקבעו במידה רבה את גורל מפלגתו נטולת השם. הראשונה היא מהו המצע המדיני שלך? השנייה היא על מי תמליץ לראשות הממשלה.
המלכוד בשאלה הראשונה הוא שאם כחלון יציג עמדות ימניות כמו בעבר, הוא יאבד את קולות מצביעי האווירה מהשמאל; אם יציג עמדות שמאלניות, יאבד את האפשרות לגנוב מנדטים מהליכוד וש"ס. כך גם באשר לשאלה השנייה: אם יודיע שהוא תומך בנתניהו, יהפוך למפלגת לוויין של הליכוד; אם יודיע שלא תומך בו, יאבד קולות ימניים שחוששים מממשלת מרכז-שמאל – וזאת בניגוד לבחירות הקודמות, נטולות היריב לנתניהו; אם יודיע שהוא רואה בעצמו מועמד, יאבד כחלון את כל העולמות.
התשובות של כחלון יהיו כמו אומרן: פשוטות במבט ראשון, אבל מתוחכמות למדי. בנושא המדיני, הוא כנראה ישיב 'אני בדיוק כמו נתניהו'. בתרגום לעברית: תומך תיאורטית בשתי מדינות, אבל לא ממש מאמין בזה. זו תשובה מדויקת מספיק כדי למנוע הצקות של כתבים, ומעורפלת דיה כדי לאפשר לו לשהות איפשהו במרחב שבין לפיד לבנט.
ועל מי תמליץ לנשיא? על המועמד שיאמץ את המדיניות הכלכלית שלי. נתניהו יטען כמובן שהצבעה לכחלון עלולה למנוע את המשך שלטונו, אבל רוב הציבור, שרואה עדיין ביוקר המחיה והדיור את הנושא מספר 1, אמור לחבב את האפשרות להשפיע באמת על הקואליציה הבאה, מתוך הנחה שבמלחמה ובשלום כולם ממילא אותו דבר.
אגב, כחלון נשבע בנקיטת טלפון סלולרי שלא יחזור לליכוד כל עוד הוא מונהג בידי נתניהו. אבל מי שמקשיב היטב לנאומיו, כולל זה מהשבוע, שומע שהוא עדיין נזהר מאוד בכבודו של הליכוד, ולא פחות מזה – בכבודו של יושב ראש התנועה. האיש שמהווה סכנה אסטרטגית למפלגה עדיין רשום במחשבי מצודת זאב כחבר מן המניין.
בדיעבד: נתניהו שינה את דעתו, או שלא תידרך אמת, כאשר אמר שאיננו מעונין בבחירות. הוא פעל להקדים את הבחירות למרות שלפיד ולבני הביעו נכונות לתמוך בחוק הלאום.
