מפלגה אנלוגית בעולם דיגיטלי

"כולם פה ליכודניקים"? שאל השבוע בנימין נתניהו מן הבמה את הנוכחים באולמי 'קינגסטון' שבאור-יהודה. הפעם, בניגוד לכינוס המפורסם ההוא במילניום הקודם, ראש הממשלה לא הסיר את השכפ"ץ. "זוזו הצדה", הוא הורה במקום זאת למאבטחים. הוא ירד מהבמה אל השולחנות העגולים, לא לפני שהתבדח: "אז מי אמר שאני לא יורד לשטח?"

המצלמות לא הורשו להיכנס פנימה, ממש כשם שלא תיעדו את נתניהו מצביע למוסדות הליכוד, בתחילת השבוע. המדיניות של רה"מ ביחס לחברי מפלגתו מזכיר את מדיניותו ארוכת השנים ביחס לסיגרים: מותר להיות איתם בחדרים סגורים, אבל אסור להצטלם בחברתם מחשש לפגיעה תדמיתית אנושה. אפשר לנחש שאת הסיגרים נתניהו מחבב יותר.

"בנימין נתניהו" ו"יו"ר הליכוד" הם מושגים נרדפים כבר יותר מעשרים שנה. כשהוא כבש לראשונה את המפלגה, בראש העבודה עמד יצחק רבין ובראש מרצ ניצבה שולמית אלוני. מאז המילניום הקודם מאשימים אותו בליכוד שהוא אינו משכיל לתחזק קשרים במפלגה, אבל העובדה שהוא עדיין עומד בראשה מוכיחה שהוא כנראה פוליטיקאי טוב בהרבה מכפי שטענו נגדו.

חומרתו החריגה של המשבר הנוכחי נובעת מהעובדה שהוא פוקד בו-זמנית את שני המותגים המנצחים של הימין: הליכוד ונתניהו. ראש הממשלה כבר מזמן איננו מנהיג אהוד; אוהדי ביבי השרופים, שליוו את חיינו במשך כעשרים שנה, נעלמו משם מתישהו בחורף האחרון. בסקר של 'פגוש את העיתונות' שנערך בתום פרשת הגלידה האחרונה התברר ש-80 אחוז מהציבור חושבים שהתקשורת צדקה בביקורת עליו. פעם, בימים הטובים, נתניהו הותקף לא פחות, אבל מחצית מהציבור האמינה שזו רדיפה.

אבל גם אם נתניהו ילך מחר (והוא לא), הליכוד עדיין יסבול מבעיה אנושה. שרים בכירים במפלגה תיארו השבוע במונחים כמעט סופניים את המצב שאליו נקלעה תנועתם, עם שוך קרבות הרחוב על ראשות המוסדות. מפלגת השלטון מזכירה מאוד את המונופולים השנואים כל כך על נתניהו: היא מיושנת, גירעונית ומתקשה מאוד להסתגל לעולם התחרותי.

בזמן שיאיר לפיד מעסיק ארבעה עובדים מסביב לשעון בגיוס תומכים בפייסבוק, בליכוד התעסקו השבוע בקרב. צמרת הליכוד הותשה במשך שלושה חודשים בהקזת דם הדדית סביב תפקיד יו"ר המזכירות, במקום להתעסק במה שמעניין את הציבור; בזמן שללפיד יש ארבעה עובדים במשמרות רק בשביל כתיבת תגובות בפייסבוק, לליכוד יש חוקה מאובנת שנכתבה בזמנו של מנחם בגין.

זו מפלגה אנלוגית בעולם דיגיטלי; מפלגה עם סדר יום שמזכיר טלוויזיה במעגל סגור – הוא מעניין רק את פעיליה. בזמן הבחירות לפיד ונפתלי בנט נאמו מדי ערב בפני מאות מצביעים כדי לשכנע אותם, ואילו נתניהו ושריו – טירוף פוליטי כזה – כילו את זמנם בכנסים מול חברי מרכז, משכנעים את המשוכנעים.

לא תמיד זה היה כך: הליכוד שרד כל כך הרבה שנים כי הצליח להתחדש: המפלגה הזו המציאה את שיטת השביעיות, החדשנית לזמנו. היא הייתה מחלוצות הבחירות המקדימות, ובעולם מלא ב"מפלגות" היא תמיד נתפסה כ"תנועה".

כדי לחזור לימים ההם נחוצה בליכוד מהפכה מבנית של ממש, מהסוג שחולל נתניהו בתחילת שנות ה-90. הבעיה היא שראש הממשלה מיצה עד תום את האשראי שלו בקרב פעילי הליכוד. מפלס החשדנות כלפיו נמצא ברמות כאלה, שבשלב הזה ספק אם יוכל אפילו לשנות את צבע הפתק בבחירות לתפקיד יו"ר הלשכה.

נטישה המונית באקווריום

את המהפכה הנחוצה בליכוד אמור נתניהו לחולל בכוחות עצמו בלבד, כמעט בלי יועצים. בכל לשכות ראש הממשלה רבו על חדרים בתוך ה"אקווריום" – החלל הסגור שממנו פועל המנהיג – אבל קשה לזכור מצב שבו באקווריום עצמו היו חדרים ריקים בשפע.

תוחלת החיים של יועצי נתניהו קצרה יותר משל שליטים מצרים. היועץ המדיני רון דרמר נטש לפני חודשים ארוכים, כנראה בדרכו לשגרירות בוושינגטון. ראש המועצה לביטחון לאומי יעקב עמידרור יארוז את חפציו בנובמבר, בלי שנתניהו ינסה לעצור אותו. ועוד קודם לכן, בסוף החודש, יעזוב במפתיע ראש הסגל גיל שפר, בנסיבות שנויות במחלוקת.

קשה להיות ראש ממשלת ישראל, אבל קשה עוד יותר כאשר אתה בנימין נתניהו, ובחירת אנשים איננה הצד החזק שלך – בלשון המעטה. לאהוד אולמרט היה את יורם טורבוביץ', לאריאל שרון את אורי שני, ובנימין נתניהו, במשך רוב שנותיו, הקיף את עצמו בחבורה חלשה ובלתי-מיומנת שעסקנותה אומנותה.

היועצים הגרועים מיררו את חיי הטובים, הטובים עזבו (השלישייה הנ"ל בהחלט יכולה להיחשב ככזו), והעוזבים הפכו לאויבים המרים של נתניהו. כמעט בלתי-נתפס לחשוב על כמה מעוזריו בדימוס של נתניהו, שהפכו לאויביו הפוליטיים: המנכ"ל אביגדור ליברמן הקים מפלגה מתחרה, המזכירה רוחמה אברהם חברה ליריבו שרון, היועצת אודליה כרמון כתבה עליו ספרים, הרל"ש בנט והרל"שית איילת שקד שתו ממנו מנדטים, והיועץ הפוליטי שלום שלמה גילה להם את כל סודותיו כדי שיוכלו ללחוץ בנקודות הרגישות. פרישתם של עמידרור ושפר היא כמעט לוקסוס: הם, נאמנים שכמותם, לא יקימו נגדו מפלגה.

חוק הזברות

ל"חוק המשילות" הטרי אפשר לקרוא גם "חוק הזברות" או "חוק החלל". שכן הקשר בין אוסף החוקים התמוה שאישרה שלשום הכנסת לבין הגברת המשילות הדוק בערך כמו הקשר בין שלג לאוגוסט תל-אביבי. הוא נראה כמו אוסף של הזיות אקדמיות, שבמקרה הטוב לא יעשו דבר ובמקרה הרע יגרמו למערכת הפוליטית נזקים ארוכי שנים.

קחו למשל את העלאת אחוז החסימה ל-4 אחוזים: מההצעה משתמע שממשלות בישראל נופלות בגלל ריבוי מפלגות קטנות. אלא מה, ההיסטוריה מגלה שמי שעשה את המוות לראשי הממשלה זה תמיד מפלגות בגודל של שמונה עד 15 מנדטים: את רוב המשברים הקואליציוניים חוללו בדור האחרון מפלגות כמו ש"ס וישראל ביתנו – לא מרצ או הבית היהודי הקטנטנה של הכהונה הקודמת.

לפיד וליברמן כנראה חתמו ברית סודית עם חנין זועבי, כי אחרת לא ברור למה הם מעבירים חוק שתוצאתו היחידה היא הרצת רשימה ערבית מאוחדת, חסרת תקדים בממדיה. אחרוני המתונים במגזר יידחקו לטובת עוד לאומנים קיצונים.

לא פחות הזויה היא העובדה שלפיד פועל לבטל את הסעיף הקושר בין אי אישורו של תקציב לבין פיזור הכנסת. אם החוק הזה יעבור, לפיד יהיה זה שיסבול ממנו כבר בתקציב הבא: גילה גמליאל, מירי רגב ואורלי לוי ישושו להצביע נגד, ביודען שהדבר לא יגרום להן לאבד את כיסאן בכנסת.

גם כך, שיטת הממשל הישראלית הופכת את ראשי הממשלה המקומיים למנהיגים החזקים בעולם. עובדה: נתניהו, על עשרים מנדטיו המצ'וקמקים, נהנה מרוב אוטומטי בכנסת לכל גזרה ולכל תקציב, בעוד שברק אובמה בארה"ב לא מצליח להעביר בקונגרס שום דבר. אם ככה נראה לנתניהו, לליברמן וללפיד חוסר משילות, מטריד לדמיין איך נראית בעיניהם משילות.

בדיעבד: הליכוד התגלה כחזק יותר מכפי שחזיתי כאן, גם אם עבר התרעננות מסוימת. חוק המשילות אכן הוליד רשימה ערבית מאוחדת שהלכה והקצינה.