לכל מערכת בחירות, כמו שכתב נתן אלתרמן, יש רגע של הולדת: האירוע המעצב של בחירות 2009 היה מלחמת לבנון השנייה של 2006; בחירות 2013 הושפעו ישירות ממחאת קיץ 2011; גם אם הבחירות יתקיימו עוד שנתיים, הן יעמדו כנראה בצלה של מלחמת עזה 2014.
בזווית מבט רחבה יותר, זה לא אמור להפתיע: בחוקיות ראויה לציון, אחרי קדנציה כלכלית-חברתית תמיד תבוא אחת מדינית-ביטחונית. בנימין נתניהו ניצח את שמעון פרס ב-1996 בגלל פיגועי המתאבדים של חמאס, והובס ב-1999 על ידי אהוד ברק בגלל הזקנה במסדרון. העבודה בתורה הובסה על ידי אריאל שרון על רקע האינתיפאדה השנייה, אבל בחירות 2006 של הגמלאים ועמיר פרץ היו שוב חברתיות. נתניהו חזר ב-2009 על גבי ההבטחה למוטט את חמאס, וכמעט הפסיד ב-2013 בגלל דפני ליף.
לכן, בשוק החדש שנוצר כאן לא יהיה כנראה ביקוש רב מדי לסחורה כלכלית-גרידא בסגנון יש עתיד. גם משה כחלון לא יספיק בלי חיזוק מדיני משמעותי. הטילים והמנהרות – הלא הן "התווך התת-קרקעי" בשפה הצה"לית המסורבלת שכולנו דוברים בחודש האחרון – חיברו את ישראל למזרח התיכון. התנפצה האשליה שיצרו שמונה שנים של שקט יחסי.
המצב הוא כזה: שני כרכים עירוניים עצומים, כ-2 מיליון איש בכל אחד מהם, שוכנים במרחק 50 דקות נסיעה זה מזה. באחד יש דירת שלושה חדרים במיליון דולר וכוס יין בשישים שקל, ובשני רקטות ארוכות טווח ומחסור בפיתות. בכימיה קוראים לתהליך שחייב להתרחש "דיפוזיה" – פעפוע, השוואת לחצים. אף חומה לא יכולה למנוע מהטרור, מהעוני ומהשנאה של עזה לנסות לחדור גם אלינו – באוויר, בים, ביבשה, וכפי שנוכחנו, גם מתחתיה.
כיצד מונעים את סגירת נמל התעופה בן-גוריון? מה עושים כדי למנוע האטה ומיתון אחרי כל מבצע דו-שנתי? מה עושים עם הפצצה המתקתקת של עזה? ואיך מונעים מחיזבאללה לתקוף אף הוא? ראש הממשלה הבא יהיה מי שיציע את הדרך המשכנעת ביותר להתמודד עם המציאות שנחשפה במו עוצמתה לעיניהם של 5 מיליון ישראלים בממ"דים. אגב, אלה בשורות רעות מאוד ליאיר לפיד: אין לו אמירה מדינית-ביטחונית של ממש, ובחזית הכלכלית מועד הפירעון להבטחתו ש"יהיה כאן טוב יותר תוך שנה וחצי" מגיע במהירות – אבל עלויות המלחמה וכישלונה המפואר של יוזמת האפס אחוזי מע"מ מאיימים להותיר אותו מבלי שום הישגים שיוכל להציג בפני הבוחרים.
בפוליטיקה של אחרי עזה, יוקר המחייה ויוקר הדיור לא ילכו לשום מקום, אבל הם יימהלו בדיון על שכר הדירה היקר ששילמנו בחיי אדם על המגורים בשכונה הקשה הזו. אז איך תיראה כאן הפוליטיקה? בערך כמו הפרומו של גלגלצ: שירים של ביונסה ושאנן סטריט, עם עדכוני תנועה על מובילי טנקים.
ביבי של ביבי
אין ספק מי היה הראשון שצפה פני עתיד: בנימין נתניהו. לפני כשנה וחצי נפגש ראש הממשלה עם זוג צעיר שזה עתה רכש דירה אי שם בהרי יהודה. יש לי שתי בשורות בשבילכם, הוא אמר: הטובה היא שלא תפסידו על ההשקעה, כי הנדל"ן רק יוסיף ויתייקר; הרעה היא שגם הבית שלכם, כמו כל בית בישראל, יהיה נתון בעשור הקרוב לאיום טילים. כדי להישאר ראש הממשלה גם בקדנציה הבאה, נתניהו יצטרך להתגבר על אויבים מימין שיטענו שהוא היה וינסטון צ'רצ'יל בזיהוי הבעיה אבל נוויל צ'מברליין בפתרונה. נפתלי בנט, אביגדור ליברמן וגם גורמים בליכוד עוד יספרו איך בקבינט הוא נמנע והיסס ופחד ונסוג. הם יהיו הביבי של ביבי.
תשכחו מכל דיבורי ההודנא: היחסים בין נתניהו לליברמן ובנט חצו את סף התיעוב. בכל נאומיו לאומה במהלך המלחמה ראש הממשלה לא הזכיר ולו פעם אחת את הקבינט המדיני-ביטחוני. את המחמאות הוא שמר לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון ולרמטכ"ל בני גנץ – לא לפורום הדולף שהקשה עליו את החיים.
לפחות בהזדמנות אחת, אחרי שיחת הטלפון הקשה עם נשיא ארה"ב ברק אובמה, נתניהו גילה שליברמן ובנט סגרו עליו: הוא רצה ללכת להפסקת אש, אבל השניים, יחד עם יצחק אהרונוביץ' וגלעד ארדן, התנגדו בעוז, וכשהתוצאה הייתה 4-4 התברר שלראש הממשלה גם אין קול כפול והקבינט התפזר בלי החלטה. אין פלא שנתניהו העדיף לעקוף את הקבינט בכל הזדמנות, לרבות בהחלטה המשמעותית מכולן – לצאת להפוגה ההומניטרית. בטלוויזיה דיווחו על הסכמה ישראלית להפסקת אש, כשכמה שרים עדיין חיכו לשווא להשתתף בהצבעה הטלפונית ממזכירות הממשלה, שלא התקיימה לבסוף בתירוץ ביורוקרטי משהו.
בכל זאת מפץ?
הסקרים המחמיאים לנתניהו שפורסמו בימים האחרונים מבטיחים שהוא לא ילך בדרכי אהוד אולמרט אחרי לבנון 2. לא תהיה ועדת חקירה וגם לא התרסקות מהירה בדעת הקהל. הנתונים השתיקו לחלוטין את המחאה הקולנית שהוטחה משורות הקואליציה והקבינט בארבעת שבועות המבצע כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון. כל עוד אחוזי התמיכה בשמיים והרקטות במחסנים איש לא יתעסק עם נתניהו. מי זוכר עכשיו את הקיץ הנוראי שעבר עליו עם המרוץ לנשיאות והסכסוך עם ליברמן?
אבל נתניהו חכם מספיק כדי לדעת שאין לו שום ערובה עתידית: סקרים מחמיאים דומים פורסמו גם אחרי שחתם על עסקת שליט, והסוף ידוע. בעייתו האסטרטגית של נתניהו היא שרוב מצביעי המחנה הלאומי נטשו את הליכוד, ורוב הליכוד כבר מזמן לא איתו.
מה שמעלה שוב את השאלה אם העתיד האלקטורלי של נתניהו מצוי בפנייה למרכז. פוליטיקאי בכיר במפלגת העבודה סיפר השבוע שמעולם לא ראה כזו סימפטיה ותמיכה לנתניהו במחנהו שלו כמו במהלך המבצע. במשך דור שלם הרעיון המכונן שעוד מותיר איכשהו יחד את המבנה הרעוע הקרוי "גוש השמאל-מרכז" הוא השנאה לנתניהו, והנה – גם זה הלך למראה האיפוק והריסון של ראש הממשלה.
כשלוקחים בחשבון את כיסי ההתנגדות המשמעותיים אליו שנחשפו במבצע הזה מתוך ממשלתו ומתוך סיעתו, אפשר להיות בטוח שמישהו כבר דוגם בשקט בסקרים מפץ גדול, מעין מפלגת נתניהו-לבני כזו, אשר תותיר את הליכוד לדני דנון, מירי רגב וחבריהם. יש כמה חברי כנסת בליכוד שהיו מתים להצטרף להרפתקה כזו.
אבל בכל זאת לא כדאי לקפוץ למסקנות. לאורך כל חייו הציבוריים נתניהו הוא משקיע ששונא סיכונים. הוא מעולם לא עזב את מפלגתו, מעולם לא יזם מבצעים צבאיים עד 'צוק איתן' וגם למהלך הקרקעי שבו נגרר בלית ברירה. הפעולה המפתיעה ביותר שלו בשנה האחרונה לא הייתה ההוראה לכבוש את המנהרות אלא פיטורי דנון – מהלך שאותו יזם רק אחרי שנה של התאפקות. לא שכדאי בהכרח ללמוד משרון, אבל אפשר לנחש למשל שהוא לא היה מותיר את עוזי לנדאו אפילו דקה בתפקידו אחרי שהסביר בכל ערוץ אפשרי שישראל הפסידה לחמאס – התבטאות שצוטטה בהנאה רבה בטלוויזיה של גדודי עז-אלדין אל-קסאם. יהיה צורך בהסלמה משמעותית ביחסים בליכוד כדי שנתניהו יחשוב על נטישת מצודת זאב.
