האם משחקי הפוקר בבית הנשיא יסתיימו בפירוק הממשלה, ולמה הליכוד כל–כך רוצה להגיע לפשרה * איזו מתנה העניק גלנט לנתניהו * מי באמת שולט בהסתדרות * ומה אפשר ללמוד מכותרות עיתונים שהתגלו לקראת פסח בבויעדם
ספינה מחכה לשקיעה
קואליציה היא ספינת מטען כבדה: במשך ארבע שנים היא אמורה לנווט במים סוערים אל היעד.
עם הקמת הממשלה, התברר שהמטען העיקרי בבטנה הוא השינויים במערכת המשפט. הם קיבלו קדימות על פני כל נושא אחר. עוד בטרם ימלאו לה מאה ימי החסד התברר שהמים סוערים מדי, הספינה נטתה על צידה וברגע האחרון, כדי להימנע מטביעה, המטען העיקרי הושלך הימה.
ספינה שמשוטטת בימים ללא מטרה לא תגיע לנמל היעד, כי אין לה בשביל מה. מתישהו יפרוץ מרד על הסיפון. נאום גלנט וההודעה על פיטוריו הזכירו לחברים בקואליציה את רגע פרישתה של עידית סילמן מקואליציית בנט, לפני שנה בדיוק. הממשלה החזיקה אחר כך עוד כמה שבועות, אבל לכל בר דעת היה ברור שזה הסוף.
זו הסיבה העיקרית שבעטיה הליכוד מעוניין מאוד בפשרה. שינויים, ולו מתונים יותר, בהסכמה, יסייעו לממשלה לגבש סדר יום חלופי, להתמקד בביטחון ובכלכלה. מהיכרותנו את המזרח התיכון, בעיקר בביטחון. הרטוריקה של לוין ורוטמן קשוחה, אבל בפועל כבר סוכם על תשעים אחוז מהנושאים. נותרו בעיקר שני פערים: הדרישה של הקואליציה למנות שני שופטים לבדה, והסירוב המוחלט של האופוזיציה; ומה שקרוי בסכסוך הישראלי-פלסטיני "קץ התביעות": תום החקיקה המשפטית במהלך הכנסת הנוכחית.
מה שמפתיע הוא שגם לאגפים המרכזיים באופוזיציה יש אינטרס בהסכמות. בני גנץ רואה ברכה בעמלו. לפי הסקרים הוא הכפיל את כוחו בעוד שאר מפלגות האופוזיציה דורכות במקום, והסיבה היא נכונותו העקבית להידברות. לפיד ייתן גם הוא צ'אנס לשלום. בעיניו, חוקה, גם אם רזה, יכולה להימצא מעבר לפינה, ומהמשבר העז אולי ייצא מתוק. על ליברמן ומיכאלי איש לא בונה.
וברקע, כמובן, לא רק שיקולים קונסטיטוציוניים: למפלגת האופוזיציה הראשית אסור להפקיר את החדר החשוב בישראל, בוודאי כאשר הציבור תומך בהידברות ברוב עצום. גם מגנץ וגם מלפיד נחסך הפיתוי להכשיל את המגעים כדי להאיץ את נפילת הממשלה: הקונצנזוס באופוזיציה הוא שזו תיפול בכל מקרה במהרה. מעטות הממשלות ששרדו מרד פנימי, מחאת ענק ברחובות, עימות חזיתי עם ארצות הברית וכל זה בתוך גל התייקרויות והסלמה.
ההרכבים שהעלו שני הצדדים למגרש מעוררים חשד כבד שלא תהיה פה הבקעה. בצד אחד קיצונים ימנים כמו פרופסור טליה איינהורן, בצד השני העבודה שלחה את אבי ניסנקורן. לכן ההנחה היא שפריצת דרך, אם תהיה, לא תושג באמת בבית הנשיא ועל ידי הצוותים הללו. ההסכמות כבר גובשו ברובן על ידי אקדמאים משני הצדדים. צריך רק להוציא מהפריזר, לחמם במקום נסתר ולהגיש.
רמזור אדום
למה לא חיכית עד שאחזור מלונדון, שאל ראש הממשלה את שר הביטחון שלו בראשון בערב. "זעם" יותר מדויק מ"שאל". כי לא הייתה ברירה, השיב גלנט, ופירט: בחמישי ביטלת לי את ההצהרה כשקראת לי. למחרת אי אפשר היה בשל קדושת השבת. ובראשון כבר תוכנן דיון בטחוני בשעות אחר הצהריים המאוחרות שהיה נגרר בוודאי עד תום המהדורות, והנה – הגענו כבר להצבעה המכריעה בכנסת.
שני דברים לא אירעו מאז הפגישה ההיא. מכתב הפיטורים לא נשלח, אבל חשוב מכך: ראש הממשלה טרם התייצב בפני אזרחי ישראל להסביר מדוע שר הביטחון טועה בהזהירו מסכנה ביטחונית ברורה ומיידית במידה שהשינויים במערכת המשפט יאושרו ללא הידברות. הוא תדרך שהיד הרכה – אכן, רכה מדי – של מערכת הביטחון נגד הסרבנים הייתה עילת הפיטורים. בפועל, ראש הממשלה רתח בעיקר על היציאה של שר הביטחון נגדו, ללא תיאום, דבר שהציג אותו כחלש ונגרר. ההמונים לא יצאו לרחובות למען יואב גלנט – רובם המכריע לא הצביעו לו – אלא בגלל התחושה שמפטרים את מפעיל הצופרים בערב יום הכיפורים 1973.
מוקדם לדעת אם שר הביטחון היוצא-ואולי נכנס צדק באזהרותיו. אבל בנאומו הוא חשף התראת שווא אסטרטגית מכיוון אחר. במשך חודשים, ציית נתניהו ללוח הזמנים הרצחני של שר המשפטים לוין ויו"ר ועדת החוקה רוטמן, למרות תשלום מחיר כבד בדעת הקהל. הליכוד נתפס כסרבן הידברות בשל אזהרותיהם שעצירה, ולו הזמנית ביותר, תוביל לפירוק הממשלה. נתניהו השתכנע שהקפאת הרפורמה תגרור מיידית את התפטרות לוין ואחר כך יהיה מאוחר לעצור. והנה, החקיקה נעצרה, אבל לוין עודנו מכהן וכמותו שאר שרי הממשלה. לא קל לפרק ממשלת ימין, לא קל לעזוב משרד, בטח כשאין שום חלופה. אם, אכן, ראש הממשלה רצה עצירה, גלנט העניק לו במתנה רמזור אדום. ספק אם נתניהו ישלח פרחים עם כרטיס "תודה".
ללא קשר לדרך בה תיראה ממשלה שנפרדה משר הביטחון, פיטוריו יעמידו את הממשלה בסכנה ברורה ומיידית בכנסת. את יולי אדלשטיין איש כבר לא סופר כאצבע בטוחה. גלנט איננו מתכוון בכל מקרה להתפטר, לא מהכנסת ולא מהליכוד. המשמעות היא שהקואליציה תתחיל את כנס הקיץ עם 62 מנדטים בלבד. לך תעביר ככה תקציב, לך תעביר ככה שינויים במערכת המשפט. לך תשרוד.
ההסתדרות החדשה
בזמן שסגן יושב ראש הכנסת מציב אולטימטום לנשיא ארצות הברית וטלי גוטליב מחלקת הוראות לרמטכ"ל, מרענן לדעת שנותרו עדיין מקומות מקודשים. למשל, ההסתדרות. למעט כמה אמיצים, אף אחד לא העז להתעסק עם ההסתדרות. שנים מטיפים בליכוד למען שוק חופשי, נגד הפנקס האדום, והנה מול השבתה לא חוקית נדמו. מה שכמה אלפי מתפקדים עושים.
בראשית, הליכוד השתלט על אגפים נרחבים מההסתדרות. מה שניסה מנחם בגין ודחף דוד לוי הוגשם דווקא בעידן בנימין נתניהו. הצד השני הוא שההסתדרות השתלטה על הליכוד. היושב ראש ארנון בר-דוד השתלח בנאומו השבוע בפורום קהלת השמרני. הוא יודע היטב שלאנשי הפורום היה קל בהרבה לקדם שינוי מהפכני במערכת המשפט מלקדם שינוי צנוע בשוק העבודה, נושא לא פחות חשוב להם. אם לאסתר חיות היו מתפקדים, גם זה לא היה קורה.
לכן, לשווא תקפו התוקפים משמאל את בר-דוד לאורך החודשים האחרונים. הם כבר מזמן לא קבוצת ההתייחסות שלו. רק בלילה המוטרף שאחרי פיטורי גלנט, כשגם בליכוד קמה זעקה, הוא הרגיש בטוח להשבית את המשק.
"בכל ארבע שנות כהונתי לא השבתתי את המשק אפילו יום אחד", אמר בר-דוד שלשום. "בטח לא בנושאים כאלה, לקחתי סיכון מטורף פה אבל לא הייתה לי ברירה". לא הייתה ברירה, וגם אישור לא היה. בפסק דין של בית הדין לעבודה נקבע לפני עשור ש"סוג שביתה אחר הוא השביתה הפוליטית. שביתה מסוג זה מעלה חשש כי הגוף השובת יכפה את רצונו על המוסדות הנבחרים של הרשות, וינסה בדרך של כפייה להשפיע על הליכים דמוקרטיים".
היו"ר לא מתכחש לבעייתיות: "סכסוך עבודה זה לנושא כלכלי. שביתה בסוגיות חברה ודמוקרטיה, כשהמדינה מתפרקת, לא צריך להעביר בצינורות המקובלים. גם אם יש בעיה משפטית הייתי חייב לנקוט את בצעד הזה".
בפועל, לא הייתה שביתה כללית במשק. מרתק היה לראות את ההתאמה ברשויות המקומיות בין שיעורי התמיכה בקואליציה בבחירות, ובין הנכונות לציית להשבתה. ברשויות של הליכוד עבדו, סיעת הליכוד שבתה ממלאכת חקיקת הרפורמה.
ההיסטוריה חוזרת
לא רק השינויים במערכת המשפט נשלחו השבוע לבוידעם, גם עבדכם הנאמן. בחושך ובאבק, תרתי אחר ארגז הכלים הכשרים לפסח. קערת הסדר וכוסות הזכוכית היו עטופים בעיתונים, מהפעם האחרונה שהיינו בבית בחג: פסח לפני שלוש שנים, ימי סגר הקורונה הראשון.
פלא שהכלים לא נסדקו מהאימה שעטפה אותם מאז אפריל 2020. משהו יסודי מאוד ישתנה בילדים שלנו, הסביר פסיכולוג ילדים, שחור על גבי צהוב. שר לשעבר הודיע שלא יהיה מנוס מוועדת חקירה ממלכתית להסברת הקורונה (באותה תקופה היו בארץ מאתיים מאומתים ביום). קערת הסדר הייתה עטופה במאמר שכולו מרור: "תמו עשר השנים הטובות של ישראל", בישר. "הכלכלה לא תתאושש שנים, אם בכלל". ההדבקה בבני ברק תוארה כשבר חילוני‑חרדי בצבעים קודרים עוד יותר מאלה של עכשיו.
אולי כדאי, לטובת המוניטין של כולנו בשנה הבאה, לעטוף את כלי הפסח השנה במוסף הספורט. החדשות מלאות בתרחישי אימה, נבואות קודרות על קץ המדינה, חלוקה לישראל ויהודה, סוף הציונות. המצב חמור דיו מכדי להחמיר אותו אל סף ההיסטריה, ממש כפי שהיה בקורונה.
קחו למשל את המשבר החוקתי: רמטכ"לים ומפכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד, כבר מודיעים שבמקרה חירום יצייתו אך ורק לבית המשפט ולא לכנסת. הקואליציה דורשת מהם לעשות ההפך. אבל באיזה תרחיש בדיוק זה אמור לקרות? גם אם תהיה חקיקה, וגם אם תיפסל בידי בג"ץ, איך בדיוק יבשיל חוסר הוודאות סביב הוועדה לבחירת שופטים לרמטכ"ל שיושב בבור בקריה ולא יודע למי להקשיב?
בתרחיש החמור ביותר, בג"ץ יפסול את הרכב הוועדה החדשה לבחירת שופטים. במקרה כזה, הליכוד לא יתעקש לכנס אותה ולבחור נשיא חדש שבו העליון לא מכיר. הוא פשוט יימנע מכינוס הוועדה, וייתן לנשיאה חיות ולשופטת ברון לפרוש, בבחינת "אם אני לא טס אף אחד לא טס". במונחי הקורונה, המשבר יהפוך ממגפה משתוללת למחלה כרונית. מפנדמיה מבהילה לאנדמיה מציקה.
כמו כן, ובזהירות המתחייבת, אפשר להעריך שלא יוקם מעבר גבול באזור מודיעין בין ישראל הראשונה וישראל השנייה. המשמר הלאומי של איתמר בן גביר לא ישמש כבסיג', ולו מהטעם שזו הפעם החמישית בשנתיים האחרונות שבה מודיעים על הקמתו. בישראל ממשלות נופלות מהר והחלטות ממשלה מתבצעות לאט. על העיתונים שיעטפו את כלי הסדר כדאי גם לכתוב שיש אפשרות, אכן קלושה, שבכל זאת בסוף יהיה בסדר.
