בין קובה לסוריה

אחרי שנה ורבע מטורפות, פתאום תחושת נורמליות: בצפון יש פקקים, הקניונים מתמלאים, בחדשות שוב מדברים על הדחת היועמ"שית ועל סרבנות. עורכים מגרדים בראש במה למלא את המהדורה. שיגרה.

לא בדיוק: הנורמליות החדשה הרבה יותר דרמטית כמעט מכל יום לפני המלחמה, זה פשוט רף הדרמטיות שעלה. ביום שלישי האחרון לבדו הובאו למנוחות שלושה חיילים שנהרגו ברצועת עזה. פדוית השבי חנה קציר הלכה לעולמה שבורת לב. התפרסמו חלק מהקלטות קשר של התצפיתניות. טיל חות'י הכניס שוב שניים וחצי מיליון איש אל המקלטים והממ"דים בשלוש לפנות בוקר. ראש הממשלה העיד שש שעות במשפטו.

ובכל זאת, הכל יחסי. שבע חזיתות היו בתחילת המלחמה, נשארו בערך שלוש וחצי: השבוע הודיעו המיליציות בעיראק על סיום המתקפות נגד ישראל. לבנון עוד מלקקת את פצעי התבוסה שספגה מישראל. סוריה פרשה למעשה אחרי שצבאה הושמד ונשיאה הופל. נותרו תימן, עזה, איראן ויו"ש. האירוע התימני מנוהל על ידי ארצות הברית יותר מאשר בידי ישראל. עזה בהמתנה, יו"ש בביטחון שוטף.

הסיפור של 2025 יהיה איראן. הלקח הכפול ממלחמת שבע החזיתות הוא שזרועות התמנון התגלו כמאיימות וחזקות הרבה יותר מכפי שסברה ישראל בשישה באוקטובר, ואילו ראש התמנון כחלש הרבה יותר משניתן היה לחשוב. חמאס המיט על ישראל אסון נורא וחיזבאללה עלול היה לעשות זאת בקנה מידה נרחב יותר בצפון. אבל איראן הושפלה בשתי תקיפות בלבד, מערכות ההגנה האווירית שלה כמעט לא קיימות עוד ויכולת הפגיעה שלה בישראל התגלתה כמצומצמת למדי.

לטראמפ בכהונתו השנייה אין עניין בפתיחה במלחמות. אבל חל שינוי עצום בתפיסתו את איראן. בכהונתו הקודמת סבר גם הוא כמו כל הנשיאים בדור האחרון שמתקפה באיראן תתניע מלחמת עולם שלישית. חיזבאללה ייכנס, ארה"ב תצטרך להתערב, רוסיה לא תעמוד מנגד ומחירי הנפט ירסקו את כלכלת העולם. כעת, הוא רואה מתקפה שם כמבצע צבאי נטו.

אין לו עניין להפיל את המשטר, באמצעות שילוב של מערכת השפעה אדירת ממדים, מתקפה על מתקני אנרגיה ותשתית ותקווה שההמונים ייצאו לרחובות. גם כי הרקורד האמריקני בהחלפת משטרים אינו מן המשובחים, כפי שיוכיחו עיראק ואפגניסטן, וגם כי הפיכה היא תהליך בלתי צפוי ובלתי נשלט: ארצות הברית ניסתה לגרום לו שנים בקובה ולא הצליחה עד עצם היום הזה. בסוריה היא לא עשתה דבר והמשטר קרס בתוך שבוע. טראמפ מעדיף מתקפה שתשמיד את היכולת הגרעינית של איראן וישראל מעדיפה אותה קרוב ככל האפשר, כבר בחודשים הקרובים. הנשיא ישמח לספק את האמצעים ולתת לצבא ההגנה לישראל, שבו התאהב מחדש אחרי הבליץ בלבנון, לעשות בשבילו את העבודה.

אחים בדם

עסקה אחרת לחלוטין מזו שתידון פה בהמשך, בעיות אחרות: מה פשר הפסימיות השבוע בנוגע לעסקת החטופים? או יותר מדויק לשאול: האם האופטימיות של השבוע הקודם הייתה מוגזמת?

התקוות ביחס לעסקאות מזכירות מניות נפט שקופצות או מתרסקות בהתאם לתוצאות ראשוניות של ניסויים. בפועל מה שקרה הוא התקרבות מסוימת של חמאס לרעיון שהמלחמה לא תסתיים בשלב הנוכחי. הבעיה היא שבפועל, כאשר התבקש לתרגם את ההבנה הזו לרשימות שמיות של חטופים ומצבם, הוא נתקע. בישראל מתגבשת ההבנה שמוחמד סינוואר – הפתעה, הפתעה – הוא מטורף וקיצוני כמו אחיו. מטרתו לכפות על ישראל פשרה ולסחוט את עצביה.

שני חילופי גברי עומדים בבסיס השינוי בדינמיקה של עסקת חטופים. חמאס החליף את סינוואר א' בסינוואר ב' ואילו אמריקה, להבדיל, החליפה את ביידן בטראמפ. הנשיא המיועד, בניגוד לקודמו, לא סבור שלחץ על ישראל יביא לעסקה, גם מוסרית וגם מעשית.

אבל לשינוי הזה יש דינמיקה מפתיעה. כל עוד ממשל ביידן היה בסביבה, האינטרס של חמאס היה בעסקה שתסיים את המלחמה. הוא יכול היה לסמוך על הערבויות הבינלאומיות שימנעו מישראל להיכנס שוב לרצועה, כי ידע שממשל ביידן מחזיק כלפי ישראל בשוט של אספקת הנשק.

כעת התהפכו היוצרות: חמאס עדיין רוצה להישאר בשלטון בעזה, אבל הוא אינו יכול עוד לסמוך על ערבויות אמריקניות. טראמפ כבר הבטיח לנתניהו אישית, כמה פעמים, שאמברגו הנשק יסתיים ברגע שבו יושבע לנשיא על גבעת הקפיטול, ולא יתחדש תחת שום תנאי. האם חמאס יסכים לעסקה שתחזיר את כל החטופים, רק כדי שבמנהרה הראשונה שתתגלה הוא יחטוף שוב את הצבא הישראלי במלוא עוצמתו?

על כן, חמאס עובר מניסיון לסיים את המלחמה אל ניסיון להרוויח זמן. זו הסיבה שהוא מציע לישראל מספר זעום של חטופים חיים תמורת שבועות של הפוגה. תקוותו היא לספק לישראל את החטופים בקצב כזה שימנע בפועל את חידוש המלחמה. לזה נתניהו והקבינט שלו אינם מסכימים בשום תנאי. התהפכו היוצרות: הממשלה בדגש על האגף הימני רוצה עסקה כוללת של כולם עכשיו, חמאס יתרצה, כנראה, רק לעסקה חלקית.

תן לסיים משפט

הקומה הפרטית של משכן נשיאי ישראל אירחה בשבוע שעבר את המפגש החודשי בין בנימין נתניהו ויצחק הרצוג. הם דיברו על סוריה ואיראן, על עזה ולבנון, על ביידן ועל טראמפ. רק נושא אחד לא עלה: חנינה לנתניהו. כמה ימים קודם לכן אמר הנשיא בהקשר לכך ש"אנשים צריכים לבקש ולרצות". אולי כל אחד מהם ציפה שהשני יעלה את הנושא, אולי לא. כך או כך – ה"אנשים" לא הזכיר זאת במילה.

שבעה ימי עדות של נתניהו הציפו שוב את חוסר התוחלת שבניהול המשפט במתכונתו הנוכחית. פסק דין סופי יהיה מתישהו בין 2029 ל־2030. ילדים שנולדו כשנולדה החקירה יגיעו לתיכון כשיסתיים המשפט. נתניהו יהיה אז כנראה סבא רבא בעשור התשיעי לחייו. שאיפת חייהם של שונאיו, להוציא אותו מבית ראש הממשלה ולהושיב אותו בכלא, כבר לא תתממש: מבית רה"מ סביר יותר שייצא בדרך המקובלת, בחירות או פרישה. ספק גדול אם יישלח לכלא גם אם יורשע. גם תקוות תומכיו, שהצדק ייצא לאור בזיכוי מוחלט, רחוקה מלהתממש. יש מספיק סעיפי אישום בשביל הרשעה אחת. את מי זה יעניין בעשור הבא? האין דרך לשים קץ לטירוף של נבירה בתתי סעיפים של כתב אישום מהעשור שעבר בעוד המזרח התיכון רועד?

התשובה היא שדרך יש, אבל צועדים בה אין. עסקה כוללת הרשעה בהפרת אמונים עם קלון ו/או פרישה. מה האינטרס של נתניהו להסכים עכשיו למשהו שיקרה, אם בכלל, בעוד כמה שנים טובות? כידוע, הוא איננו מהממהרים לפרוש. הפיתוי שלו לנסות ולסובב שוב את רולטת הבחירות (ושוב, לפי קצב הפוליטיקה המהיר וקצב המשפטים האיטי במקומותינו) גדול. אולי בכנסת הבאה יוכל לעכב את ההליכים המשפטיים באמצעות חקיקה. חלון הזמנים שלו היה פתוח לזמן קצר מאוד, בכנסת הקודמת, כשנראה היה שצפויות לו עוד שנים באופוזיציה. אז היה שווה לו לקנות את חירותו במחיר קריירה פוליטית שנראתה קרבה גם כך אל סיומה. אם אז זה לא קרה, מדוע עכשיו?

ומה האינטרס של בהרב־מיארה ואיסמן? הרי גם אם נתניהו יזוכה זיכוי מלא, זו לא הבעיה שלהם, כי לא הם הגישו את כתב האישום. אז מדוע להם לשאת בעלות הכבדה של ביקורת מהבייס, האופוזיציה ורוב התקשורת, כדי לפתור את הבעיה למישהו אחר? בהרב מיארה מיאנה אפילו להצעה המתבקשת של השופטים ללכת לגישור ולוותר על סעיף השוחד הקורס, אז שתשים את כל גורלה למען נתניהו? האחרון שהיה לו עניין אישי ללכת על זה הוא קודמה, אביחי מנדלבליט. מקורביו התבטאו בזמן חקירות האלפים שזיכוי נתניהו פירושו יהיה חורבן מערכת אכיפת החוק. ואם אפילו הוא לא הצליח להביא לעסקה בימיו האחרונים בתפקיד, למה שיורשתו תנסה?

בעזרת המערך

"מה שלומך?", שאל ראש הממשלה את מנהל החטיבה להתיישבות, שנכנס אליו מיד אחרי פגישה מציקה עם פוליטיקאים חרדים. "ברוך השם", השיב המנהל. ראש הממשלה זעם: "גם אתה מתחיל להגיד לי ברוך השם? נהיית לי כמו החרדים הללו? בגלל שהרבנים שלהם לא אמרו לעזוב את פולין נרצחו יותר בשואה".

ראש הממשלה לא היה יאיר לפיד, גם לא בן גוריון. הוא היה יצחק שמיר מהליכוד. הסיפור הזה מופיע בספר החדש "דעת" של מנכ"ל משרד האוצר לשעבר שמואל סלבין, לא רק אוטוביוגרפיה אישית אלא גם ביוגרפיה קצרה על המחנה הלאומי, שאליו השתייך רוב שנותיו. וכדרכן של ביוגרפיות מעניין לעקוב מה השתנה, ומה לא.

שמיר, למשל, העדיף לגמד ככל יכולתו את שותפיו לגוש, ובכל הזדמנות חתר להקים ממשלת אחדות שתצמצם את כושר הסחיטה של השותפות הקטנות, יהיו אלה המתנחלים או החרדים. בחירות 1988 היו רגע מפנה שממעטים לדון בו: החרדים יותר מהכפילו אז את כוחם, משישה מנדטים ל־13. שמיר נהנה אז מרוב יציב של 65 מנדטים למחנה הלאומי, אבל נחרד מעליית החרדים. הוא העדיף להקים ממשלות בעזרת המערך, לא בעזרת השם.

לא הכל השתנה, בכל זאת: סלבין נזכר איך בבוקר שאחרי מהפך 1977 נסע ליד תיאטרון הבימה והבחין בכתובת גרפיטי שחורה שרוססה בעוד סופרים את קולות החיילים. "בגין רצח את ילדי דיר יאסין", נכתב שם. הם לא ייתנו לו סיכוי, חשב לעצמו מי שתוך זמן קצר יעבוד בממשלתו כיועץ שר.

הוא היה שם גם כששמיר, ב־1992, קיבל הצעה מדן מרידור ורוני מילוא להביע נכונות לנסיגה מעזה. "אנחנו לא נוותר על סנטימטר מעזה, שהיא ארץ ישראל. אם נגזר עלינו להפסיד בבחירות, נפסיד בבחירות". שמיר אכן לא ויתר, ואכן הפסיד.

זמן קצר קודם לכן היה סלבין בחוג הבית הראשון של נתניהו לאחר שובו לארץ, מפגש שהתקיים בביתו של מומו הלוי ברמת אשכול בירושלים. 15 פעילים הטריחו עצמם, אחד מהם אביגדור ליברמן. בנו של בעל הבית, לא נכח בגלל פעילותו בסיירת מטכ"ל. שמו: הרצי הלוי.