ימות השליח

רון רבעון

אורח נדיר מאוד הגיע לכנסת ברביעי בערב, לילה לפני התקיפה באיראן. השר רון דרמר לא ביקר בכנסת חצי שנה, אבל הוא עשה את הדרך הקצרצרה ממשרדו אל המשכן, כי הבין באיחור שכל מה שעמל עליו עומד להתפרק בגלל כמה אדמו״רים חרדיים. אם הכנסת הייתה מאשרת את פיזור הכנסת, ספק אם הייתה תקיפה למחרת. זה היה נראה פוליטי, טראמפ היה רואה בנתניהו ברווז צולע. אמרתי למי שאמרתי את מה שיכולתי, סיכם דרמר בשש מילים את השכנוע בכנסת. זה עזר.

יממה אחר כך, עשרות מטרים מתחת לאדמה אי שם בהרי ירושלים, קיבל השר הממונה על ענייני אמריקה את רשות הדיבור, רגע לפני ההצבעה: ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״, אמר, ״האירנים הם מי שמנסים לכלות אותנו בדור הזה. אני עובד למנוע את זה עשרים וחמש שנה״.

הוא התכוון למה שהחל בשנת 2000, כשבפגישה הראשונה ביניהם, נתניהו האזרח המודאג דאז ודרמר האזרח הצעיר דאז דיברו על האיום האירני. הסיבוב הנוכחי החל כמה ימים אחרי הבחירות, במאר א-לאגו, כשדרמר טס לפגוש את הנשיא הנבחר. אם תתקוף באיראן, ניסה לשכנע את טראמפ, יקרה לך מה שקרה לביידן אחרי הנסיגה מאפגניסטן – רק הפוך. צניחת הנשיא הקודם החלה בנסיגה החפוזה, וכך גם צניחת היציבות העולמית. אמריקה הפגינה חולשה, וזו התנקמה בה כשפוטין פלש לאוקראינה והחמאס ליישובי העוטף. אם תתקוף, אמר דרמר, אתה תחזק את עצמך ואת אמריקה.

העובדה שצבא ארצות הברית עצמו הטיל את הפצצות ושיגר את הטילים שסגרו את הסיפור מדהימה עוד יותר לאור הכיוון הבדלני הברור שאמריקה הלכה אליו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הקטלנית, נפתח באמריקה עידן של הסתגרות שהסתיים רק בפרל הארבור. לא נטפל בבעיות שלא שלנו, חשבו אז רוב האמריקנים. אחרי מלחמת השולל בעיראק, בראשית המאה, החל באמריקה עידן בדלני מקביל. אנחנו עכשיו במקבילה של שנות השלושים, רגע לפני שהיטלר המקומי משיג פצצת אטום. המפלגה הדמוקרטית התייצבה כולה נגד התערבות במלחמות, והאש החלה ללחך גם במפלגה הרפובליקנית. הדרמה היא שזה קרה בלי אסון לאמריקה. דרמר הסביר השבוע בקבינט שזה שינוי טקטוני באמריקה שיועיל שנים קדימה: הפעלת כוח לא חייבת להיגמר באסון. איראן תיקנה את עיראק.

הטומהוק האמריקני פקק את הכניסות למתקני הגרעין, קובר את מיכלי האורניום (שחורים, למי שמתעניין) תחת האדמה. עכשיו זו העבודה האמריקנית למנוע את בריחת החומר המועשר. דרמר יהיה שם גם הפעם, לוודא שזה מבוצע.

החתול הפרסי

בשבוע שעבר היו מי שהמליצו לרמטכ"ל לומר בפומבי שהוא זה שהמליץ לפעול באיראן, כדי לקבע את הנרטיב לפני שהקרדיט ייטרף בידי דרג מדיני רעב להצלחות. לא תודה, אמר זמיר. "אני לא מעוניין במלחמות עם הדרג המדיני אלא כשמדובר בנושא עקרוני, אחרת זה לא עוזר לצבא". ההמשך היה עוד יותר מעניין: "צריך להגיד ביושר ‑ מערכת הביטחון היא זו שעצרה את התקיפות במהלך השנים. קצת צניעות לא תזיק לנו".

ההיסטוריה בכל זאת מיטיבה עד כה עם זמיר. למזלו הוא לא זכה ברמטכ"לות בשני הסיבובים האחרונים, זה של שומר חומות וזה הנורא ממנו של 7 באוקטובר. הוא חתום על אישור הביצוע של מלחמת "עם כלביא", ההצלחה הגדולה הגדולה ביותר של ישראל בשדה הקרב מאז ששת הימים, אולי הראשונה מאז מלחמות משה במדבר שבה לא היה לכוחות הלוחמים אף הרוג ואף פצוע.

זמיר לא אחראי, כמובן, לכל המבצעים, חלקם עוד מימי גבי אשכנזי ומאיר דגן. אבל את האיראנים הוא מכיר היטב. ב־2022, כאשר שהה בוושינגטון, הוא פרסם עבודת מחקר על הדרך לחסל את האיום האיראני. צל"ש ראשון בתחום הכתיבה מגיע על אי־השימוש במשל המאוס "התמנון וזרועותיו". זמיר כתב על החתול בעל ארבע הכפות: חיזבאללה בלבנון, אסד בסוריה, המיליציות בעיראק והחות'ים בתימן. הוא מקדיש פרק לאחרונים שבו הזהיר ש"תימן היא בעלת פוטנציאל שלילי מאוד לאינטרסים הביטחוניים של ישראל", כולל פירוט על איום הטילים. גם הוא לא הקדיש מספיק מחשבה לזנב שיכשכש בחתול שנה אחר כך, חמאס בעזה.

ההמלצה שלו הייתה: להתחיל מהחתול. זמיר מפרט שם את איום הטילים הבליסטיים והכטב"מים המתקדמים ‑ כל אלה עלולים להגיע עד לאיום על־קונבציונאלי. התזה שלו הייתה שהשלוחות האיראניות משמשות מסיח דעת לתוכנית הגרעין, וזו משמשת מסיח דעת לשלוחות. יחד נוצרים שני איומים לא רק על ישראל אלא על מדינות האזור. "עימות ארוך ומתמשך", מיסגר את מלחמות איראן. הוא קבע שישראל ושכנותיה הסוניות, יחד עם ארה"ב, כבר מצויות בעיצומה של מלחמה. האויב: משמרות המהפכה. צבא של 200 אלף איש שחלקו מתנייד רגלית ברחבי המזרח התיכון, חלקו מוצב בבסיסי קבע כמו ביירות ועזה ‑ וחלקו משגר טילים שיסכלו במידה רבה גם את ההגמוניה של ארה"ב.

"יש לשלול מאיראן את היכולת לפעול בשיטת הגישה העקיפה, לפגוע רב־תחומית בארגון משמרות המהפכה שהוא מרכז הכובד, ובכללה סיכולי ראשיו ופגיעה במערכי ההגנה האווירית והטילים הבליסטיים של איראן".

מבצע ישראלי במתכונת שבוצעה בסופו של דבר לא מופיע שם, אלא קואליציה אזורית שתגיב ישירות בטהרן על כל פעולה של השלוחים ברחבי המזרח התיכון. הקואליציה הזו הייתה בסוף דו־מפלגתית: ישראל שהתחילה, ארצות־הברית שסיימה, וזמיר שפיקד על כל זה מהבור בזמן שהלביא התנפל על החתול.

דאגה משולשת

דאגה עמוקה, בואכה פאניקה, השתררה בצמרת חמאס – על פי בכירים ישראליים –  אחרי שהתברר עומק הפגיעה באיראן. העורף האסטרטגי של הארגון, בסיס האימונים ומקור כוחו, נחלש משמעותית בעיתוי מכריע. מחסום הפחד של ישראל מאיראן נשבר בזמן שמחסום הפחד של האוכלוסייה מחמאס נסדק משמעותית.

כרגיל בעזה, זה לא אומר הרבה לגבי התגמשות או כניעה. המשימה נטולת התהילה, של השמדת תשתיות הטרור, נמשכה גם כשבשמיים נראו יירוטים של טילים איראניים.

השינוי העיקרי במבצע הנוכחי בעזה, בפיקוד הנוכחי, הוא על מה שמים את הדגש במשולש תשתיות-שטח-מחבלים. במטכ"ל הקודם, מסיבות של כוח אדם, הדגש היה המחבלים. כך חוסלו כ־20 אלף מהם, בפשיטות זמניות. הבעיה היא שאל השטח שפונה חזרו מחבלים חדשים, גם אם מאומנים פחות, והתשתיות כמעט שלא נפגעו.

הדגש הפעם הוא על השטח והתשתיות. צה"ל נשאר בכל מקום שכבש, ומשמיד את המנהרות שמתחת ואת כל הבתים שמעל. הרציונל הוא כזה: בעזה לא יחסרו לעולם צעירים שטופי שנאה, וגם לא קלצ'ניקובים. אבל בהינתן המשך חסימת ציר פילדלפי מנהרה שנהרסה כבר לא תשוקם ובית שנחרב כבר לא ישמש מסתור לחוליה. זה כופה קצב איטי בהרבה, אבל הטענה היא שאחר כך לא יהיה למחבלים לאן לחזור. מנהרות אסטרטגיות שלא נפגעו מתחילת המלחמה מושמדות עכשיו. בפיקוד הדרום מכנים אותן "כביש שש", "כביש החוף" ו"כביש 431", צירי אורך ורוחב שדרכם נעו המחבלים. 75 אחוז מהאוכלוסיה מרוכזים עכשיו ב־25 אחוז מהשטח, והמבצע עוד לא באמצעו.

שלושה דברים מדאיגים מאוד את מה שנותר מצמרת חמאס בימים אלה. בראש ובראשונה, חלוקת הסיוע בידי הקרן האמריקנית. בניגוד לתכנון המקורי, היא לא מתבצעת על פי הרשמה וגם לא באזורים סטריליים, נקיים מחמאס. אבל מיליון ארוחות ביום שהארגון לא אוגר במחסניו ולא גובה עליהן מס מחלישות את שליטת הברזל שלו. שנית, חמולות מתחילות לבוא לצה"ל, לדבר על שליטה מקומית. לא אלפים, גם לא מאות רבות, אבל הניצנים ניכרים. שלישית, פריצת הדרך המודיעינית של צה"ל שהתבטאה בחילוץ שמונה חטופים חללים בשבועות האחרונים. מישהו עלה על מאגר מידע משמעותי ביותר וזה עדיין לא הסוף.

התקווה של חמאס היא שמחיר הדמים, 19 חללי צה"ל מתחילת יוני, ימאיס את המבצע על החברה הישראלית ויכפה עסקת חטופים בתנאי חמאס. המסקנה של חלקם מהמלחמה באיראן היא שדווקא עכשיו טראמפ ידחק בישראל לסיים. זמנם קצוב, גם זמנו של המבצע. נראה מה ייגמר קודם. ועוד לא דיברנו על זמנם של החטופים

אפקט האקורדיון

במשך 12 יום האוויר היה מלא בצלילי אזעקות אבל נקי כמעט לחלוטין מחלקיקים רעילים. לא הייתי במלחמת ששת הימים וגם לא רקדתי בכ"ט בנובמבר ברחובות, ולכן מימיי לא חוויתי אווירה דומה של אחדות ורוממות רוח. ב־7 באוקטובר הייתה תחושה של אחדות כי אין ברירה. במחצית השנייה של יוני 2025 זו הייתה תחושה של אחדות מבחירה.

גם הבודדים שבחרו להרעיל בעיקר סימנו את עצמם באינפרא־אדום. פתאום היה קל מאוד לראות מי בעד ישראל ולכן לשיטתו נגד נתניהו, ומי שנאתו לראש הממשלה ולמחנה היריב גורמת לו להחמיץ פנים כשהמדינה מנצחת. ראשי מפלגות האופוזיציה בכנסת הוכיחו שהם נמנים על הסוג הראשון. הרושם שלי הוא שהם לא יפסידו מהגיבוי שהושיטו תחת אש. במקביל כמה מראשי המחאה שהתעקשו בעיצומה של מכת הפתיחה להתאבסס על שאלות כמו מי נכנס לבונקר ולהיראות כאילו הרופא הורה להם על דיאטת לימונים יתקשו להתאושש. כולם ראו להם. זה נכון גם לאלה בצד השני שנראו כמי שנהנים יותר להכריע את תחזיות הפרשנים מאשר את האיראנים. כמו כן, כדאי לקואליציה לוותר על יוזמות חקיקה חסרות סיכוי אך מועילות לפריימריז, ולחדול מהרעשת תותחי הדוידקה שרק עושים רעש, לא שינוי.

השנה אינה 1967 ואין הרבה בגינים ואשכולים בנמצא, אז לא כדאי לבנות על המשך המצב. אבל כן אפשר לקוות שהמסקנה בעקבות ההתייצבות הישראלית אל מול האיום הקיומי תהיה להפסיק להעמיד בראש המחנות את הגורמים הקיצוניים ביותר, הפנאטיים ביותר, אלה שחיים מהסכסוך ולא מפתרונו. סימני היכר: הרבה שעות בטוויטר, התמקדות באנשים ולא באידיאולוגיות. רוב הציבור לא רואה בצד השני אוכלי מוות וקפלנוחבות, ואם ההתלבטות היא אם את הציוץ כתב אדם אמיתי או בוט אירני, סימן שעדיף להתעלם.

בבחירות האחרונות נרשם בישראל נתון שיא: 99.2 אחוז מהקולות ניתנו לרשימות שהודיעו מראש לאיזה מחנה הן משתייכות, ועם איזה מחנה לא יישבו לעולם. לנו זה נראה כמין גזירת גורל, אבל לפני כעשור בלבד המצב היה הפוך. למעשה, אז, בימים שבהם לפיד, לבני וברק ישבו עם נתניהו, הטענה כלפי פוליטיקאים לא הייתה לקשיחות יתר אלא לגמישות יתר. והאקורדיון הזה, שבשנים האחרונות היה פתוח ומתוח לרווחה עד שכמעט נקרע, היה אז סגור.

נדמה לי ששני צידי האקורדיון מתחילים להתקרב עוד. אולי זו משאלת לב, אבל מי שלא יקדים לזהות את הצליל ולרקוד אותו, יפסיד בבחירות הקרובות. בניגוד לשמועות, הן רחוקות מספיק כדי לחשב מסלול מחדש.