קדימה התחפר

זמירות חדשות ישנות

כאשר ראש הממשלה מתנצח עם ראש השב"כ רונן בר בבג"צ, יש לו, לשיטתו, סיבות טובות. כאשר חבר הקבינט סמוטריץ׳ מתעמת עם הרמטכ"ל החדש איל זמיר בקבינט ואומר לו שאפשר להחליף אותו, הוא עושה זאת מנימוקים לא רעים. הרי זמיר עצמו הבטיח לדרג המדיני בישיבות עם כניסתו לתפקיד שצה"ל יספק סיוע הומינטרי או יאבטח זאת, אז מה השתנה?

אבל אם, במבחן התוצאה, הממשלה סבורה שכל ראשי מערכת הביטחון אינם מסוגלים או אינם רוצים למלא את תפקידם כדי לנצח במלחמה, מה זה משנה? אם הלוי הססן, ובר חתרן וזמיר זגזגן, אם המערכת כולה לא רוצה להכריע את חמאס, אז הממשלה, במבחן התוצאה, איננה יכולה להגשים את מטרותיה. תצהירו של רונן בר ותשובתו של נתניהו הם רגע חשוב מאוד, מטריד מאוד, בתולדות יחסי הדרג המדיני והבטחוני. היא תיזכר כרגע שלא נופל בחשיבותו מפרשת קו 300 בכל הנוגע לדמות השב״כ ויחסיו עם הדרג המדיני, בכל השינויים המתחייבים. אלא שחשובה ככל שתהיה, יש מלחמה בחוץ.

הרי פיטורי גלנט, ההיפטרות מהלוי וסילוק בר הוצגו, כזכור, בין היתר כאמצעי לשינוי פני המציאות ברצועת עזה, עידוד הגירה וחיסולו של חמאס ככוח שלטוני וצבאי. כזכור, הדחת רונן בר אינה אחת ממטרות מלחמה.

מבצע "עוז וחרב" יצא לפועל בהסכמה רחבה, נדירה, של נתניהו, סמוטריץ', כץ, זמיר ובר. היה גם ברור שהוא רק שלב בדרך. אבל בדרך לאן? לחץ להחזרת מחצית החטופים בעסקה, או שיפור עמדות לקראת הפריצה הגדולה, הרב־אוגדתית לתוך מוקדי הכוח האחרונים של חמאס, בדרך לכיבוש עד להודעה חדשה?

בישיבת הקבינט בשלישי, דנו בדיוק בזה. ברמה הבינאישית, התחושה הייתה משהו שאין לו מילה בדיוק בעברית: awkward. זה היה מגושם, לא נוח, מביך, לראות את רונן בר ונתניהו יושבים כשרק כמה כסאות מפרידים ביניהם, דנים בעזה, כאילו לא היו תצהירים בעולם. בפועל, התגלה שצה"ל, גם תחת זמיר, דוגל עדיין בהשבת החטופים כמטרת המלחמה מספר 1, לא מספר 2 כמו שאמר סמוטריץ' בגילוי לב ורוב צמרת הליכוד אומרים רק בלב. התברר עוד שגם אם יוחלט על כיבוש הרצועה, הצבא דוגל באפשרויות מדודות יותר, איטיות יותר מההסתערות רבתי שבה דובר לאחרונה. אתה מזכיר לנו את הרצי, אמר אחד השרים בקבינט, וזו לא הייתה מחמאה. טוב, צריך לסיים, אמר נתניהו. והלך בחצות הלילה להתכונן לעדותו למחרת במחוזי.

זמיר הוא האיש החשוב ביותר פה. הוא בערך הקונצנזוס האחרון שנשאר, וכדי להצדיק עוד סבב מחוץ לבית, עוד מהלך עצים עם נפגעים, חיוני שמי שלא היה חלק מהכישלון ואיננו חלק מהפוליטיקה, יסביר שאין ברירה. בינתיים הוא שותק.

תוכנית פרישה

בקצב הנוכחי, האיראנים והאמריקנים יגיעו להסכם גרעין לפני שהיהודים יגיעו לנוסח חוק גיוס. ויטקוף מנסח טיוטות אחרי שלוש פגישות, אבל בוועדת החוץ והביטחון יחלו רק בעוד שבועיים־שלושה את הכנת טיוטת החוק החדש. אז יסתיימו גם דיוני הוועדה, שנמשכים כבר קרוב לשנה. הכתיבה תסתיים לקראת סוף כנס הקיץ. ולו רק ברמה הטכנית, ספק אם ניתן יהיה לאשר את החוק עד לקריאה השלישית.

עם היציאה לפגרה אמר מנהיג הציבור הליטאי, הרב לנדו, שאם לא תחול התקדמות משמעותית בחוק הגיוס עד חג השבועות באחד ביוני, החרדים יפרשו. רגע לפני החזרה מהפגרה, הרב לנדו מחדד: אם עד סוף כנס הקיץ בסוף יולי לא יעבור החוק בשלוש קריאות, הם עוזבים. זה שינוי משמעותי, כיוון ש"התקדמות משמעותית" היא דבר אמורפי ובלתי מדיד, אבל אישור חוק בשלוש קריאות הוא דבר חד משמעי.

שלשום בבוקר יתד נאמן הבליט את דברי הרב לנדו בפונט אדום בוהק לרוחב העמוד הראשון. זה צעד שמקובל ב"ידיעות אחרונות", פחות בבטאון הליטאים.

וקרה עוד משהו, והוא שלטענת הליטאים, כל פלגי הציבור החרדי, לרבות ש"ס, מתייצבים מאחורי האיום. דרעי לא רוצה לפרוש, אבל אם זה יהיה הקו, לא תיוותר לו ברירה. פרישה בסוף כנס הקיץ פירושה שחוק הפיזור יעבור לאחר כמה שבועות בכנס החורף. המשמעות: בחירות בפברואר 2026.

ממשלות מחשבות את קיצן לאחור, ואם כולם רואים שהחרדים בדרך לפרוש על רקע הגיוס ואת סמוטריץ' מאיים לפרוש על רקע עזה, פוחת מאוד התמריץ של כולם לבלוע מנה של צפרדעים בזיגוג גלולות מרות. זה מהלך שאפשר להעביר, בדוחק, בשנה הראשונה של ממשלה, לא כשהבחירות כבר מעבר לפינה. האם חברי הליכוד והציונות הדתית מהאגף הקשוב יותר לזעקת המילואימניקים יכולים לחיות עם חוק שבוודאות יהיה לא פופולרי, כמעט ללא קשר לתוכנו? האם לחרדים שווה לשלם את המחיר הכבד בעיניהם, בשביל עוד כמה חודשי דשדוש?

אם זה הקיץ האחרון של הממשלה, נותר עוד מעט מאוד זמן לשיאפשר לנתניהו סדר יום רצוי לבחירות הקרובות: פעילות מול איראן, שלום עם סעודיה, שינוי המצב בעזה. הוא יצטרך לפעול מהר, מהר מאוד.

ביחד וליכוד

ראשי ארבע המפלגות הערביות לא מסכימים בדרך כלל על כלום, כך שכעת זהו חידוש מרענן כשהם מסכימים על משהו אחד: ריצה בשלושה ראשים, כמו בבחירות 2022, תהיה אסון אלקטורלי. בפעם האחרונה נשרפו כ־140 אלף קולות, מגדילים באופן מלאכותי את הרוב של קואליציית נתניהו־בן־גביר.

אז ברשימה אחת, או בשתיים? ההיסטוריה מלמדת שגוש אחד מעלה משמעותית את אחוז ההצבעה ואת הייצוג בכנסת, עד כדי 15 מנדטים בשיא. מצד שני, עבאס עצמו הרי הפך למנטרה את האמירה שלו שחבריו רוצים להפיל כל ממשלה ולפזר כל כנסת. אז מה יש לו לחפש במסגרת כזו? חבריו למפלגה, שמסתייגים הרבה יותר ממנו מישיבה בקואליציה ציונית או תמיכה בה מבחוץ, ישמחו להשיב עטרה ליושנה ולרשימה אחת. ייתכן שיימצא פתרון ביניים: ריצה משותפת ואפשרות להתפצל אחרי הבחירות. ממילא, תוך כדי מלחמה ואחרי שבעה באוקטובר, לא במהרה תשותף סיעה ערבית בקואליציה.

אז מה ההרכב? רע"מ עשויה לרוץ עם תע"ל של טיבי, ובמקרה כזה, אם חד"ש תלך עם בל"ד היא עלולה למצוא את עצמה לבד. בית המשפט העליון ששמר על בל"ד מפני פסילה במשך עשרים שנה רצופות איננו אותו בית משפט. כבר בסיבוב האחרון, ב־2020, ניצלה מועמדותה של תומכת המחבלים היבא יזבק על חודו של שופט אחד. מבין חמשת השופטים שהכשירו את ריצתה פרשו שלושה. המפלגה כולה או למצער חלקים ממנה עלולים למצוא עצמם פסולי התמודדות.

מעל הכל מרחפת השאלה מה טוב לליכוד. בבחירות האחרונות נמנעו גם נתניהו וגם לפיד מלתמוך בפסילת בל"ד. לפיד, כי רצה בלוק חוסם. נתניהו, כי רצה שיישרפו קולות. כעת, ובהנחה שלא יהיה רנסנס פתאומי לקואליציה הנוכחית, יש לליכוד אינטרס מובהק בהגדלת הייצוג הערבי בכנסת, מהטעם שהם פסולי חיתון לקואליציה עתידית. אם נתניהו לא יכול לנצח בבחירות, הם יכולים לעזור לו לא להפסיד.

לחקור ולברור

תעזוב כבר את ההתנתקות, אני אומר לעצמי לפעמים. למי יש כוח שוב? באמת התאפקתי. אבל אז הגיע השבוע מני מזוז. שופט ביהמ"ש העליון לשעבר ומי שהיה היועמ"ש הזדעזע ממה שנחשף בתצהירו של ראש השב"כ: "מחאה אזרחית איננה חתרנות, היא זכות יסוד דמוקרטית. הדרישה לטפל בה באמצעות השב"כ אסורה. מדובר במהלך רחב של הפיכה משטרית".

אני מאמין למזוז שהוא באמת לא רואה שום סתירה בין הזעזוע שלו מעירוב השב"כ ובין העובדה שהוא עצמו הורה לערב את השב"כ במחאה אזרחית. הארכיון מלא באזכורי הדיון שבו כינס בהשתתפות ראש השב"כ ובכירי הפרקליטות בנושא מדיניות העמדה לדין בגין הסתה לאלימות וקריאה לסרבנות. עדיין מצויה בו גם החלטת הממשלה על הקמת צוותים משותפים ליועמ״שׁ מזוז ולשב"כ כדי לבחון עבירות אפשריות על החוק.

אני גם מאמין לרונן בר שהוא מזדעזע עד עמקי תצהירו, אותנטית לגמרי, מדרישת נתניהו לבדוק חתרנות בקרב הקיצונים שבפעילי המחאה משמאל, בעודו מסביר למה זה הגיוני לגמרי שהוא יחקור חשאית חתרנות של הדרג המדיני ושל המשטרה, חקירה שהסתיימה, כידוע, בלא כלום.

לעומק, הם באמת סבורים שמדובר במקרים שונים. כי את פעילי המחאה הם מכירים, הם לא מהגבעות. הם אנשים אחרים, זמנים אחרים. מזוז עצמו שהורה לעצור ולשפוט נערים שחסמו כבישים התקשה אשתקד בראיון להיזכר במקרים של חסימת כבישים במחאה נגד הרפורמה: "הפעם היחידה שלי זכור שהכביש נחסם לתקופה משמעותית זה בערב שחוק הסבירות עבר". (מזוז מסר בתגובה: כבר הסברתי פעמים רבות את ההבדלים שבין המחאה כיום לפעולות שליוו את ההתנתקות. הוקם צוות שפעל במתואם עם המשטרה וטיפול בתופעות פליליות שליוו את ההתנתקות. אינה דומה המחאה כיום נגד ההפיכה ובעניין החטופים לפעולות שליוו את ההתנתקות אשר לוו גם בפעילויות לא לגיטימיות).

העניין הוא שרשויות אכיפה אמורות לחקור עבירות תוך עיוורון לזהות מי שחשוד בביצוען. אם יש דבר כזה הסתה, אז המילים בוגד, צורר, להוריד אותו בכוח הן פסולות, ללא קשר לפה שממנו יצאו. אם מותר לחקור חתרנות, אז מותר לחקור חתרנות. ואם אסור, אז אסור. השב"כ, בג"צ ומשרד המשפטים אינם יכולים לפעול באופן בררני. זאת אומרת, הם יכולים. אבל התוצאה תהיה שהם יזכו למעמד של מפלגה: צד אחד מעריץ אותם וקורא "כה לחי", והשני מתנגד להם ורואה בהם שחקן לכל דבר. בידם הבחירה.