השר לביטחון אישי

שם אחד נשמע יותר ויותר בלשכות ראש הממשלה והשר לביטחון לאומי: צחי הנגבי. לא בגלל תפקודו של ראש המל"ל, שחזר לאחרונה למשרד אחרי התמודדות עם מצב רפואי מורכב, אלא בגלל ההיסטוריה. הנגבי שימש כשר לביטחון פנים ב-2004, עת הוגש נגדו דו"ח חריף על מינויים פוליטיים. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז סבר שאין מנוס מחקירה. לכאורה, לא נעים – לא נורא: כידוע, ההלכה שהתפתחה בישראל מחייבת פיטורי שר רק עם התגבשות כתב האישום. אבל מזוז סבר שלא הוא הדין כאשר השר שאחראי על המשטרה מוגדר על ידה כחשוד. הנגבי התפטר עוד באותו יום, ומעולם לא חזר לתפקיד.

מי ששואל את עצמו מדוע איתמר בן גביר מטלטל את הקואליציה דווקא עכשיו ביתר שאת מוזמן לחזור בדיוק עשרים שנה לאחור. היועצת המשפטית לממשלה הורתה על שתי חקירות נגד סביבת השר: יועציו חשודים בהנפקת אישורים לשאת נשק שלא כדין, וקציניו המקורבים – בהדלפות מתוך חקירות תמורת קידום.

צריך לומר שמשהו מוזר בקונסטרוקציה שבנתה בהרב מיארה: האם ייתכן שקצין סחר במידע עם השר כדי לקבל קידום, אבל השר, שהואשם עשרות פעמים בבית משפט אבל אפילו פעם אחת לא הייתה בעוון טיפשות, פשוט לא הבין? ואם לא הבין, איך יקדם? יש כאלה שבעיניהם העובדה שבן גביר אינו חשוד מלמדת על חולשת התיק, על הפליליזציה של הפוליטיקה, על הדיפ סטייט. ראש הממשלה והשר לביטחון לאומי לומדים מהעובדה הזו משהו אחר: הם חוששים שבקרוב יעבור גם השר למעמד חשוד, ומשם קצרה הדרך להשעייתו מהתפקיד.

לכן דחוף כל כך לבן גביר להקדים מכת מנע. אם הממשלה תפתח בהליכי הדחה, אפילו סמליים, של היועמ"שית, הוא יוכל לטעון שהיא נקמה בו באמצעות חקירה נגדו. נתניהו רואה בפתיחת חקירה כזו ניסיון לפרק את הקואליציה. נכון שאחרי הצטרפות סער גם פרישת בן גביר איננה שוללת מהממשלה את הרוב בכנסת, אבל היא מעמידה אותו על חודו של ח"כ, שכן יואב גלנט לא מתפקד בפועל כחבר הקואליציה. לכן לא שעה לעצות מראשי מפלגות בקואליציה לפטר את שר הבט"ל על הצבעת סיעתו נגד תקציב המדינה. הוא מסרב להתנדב לתפקיד המפרק של עצמו.

בחזרה לחזית

כשני קציני מודיעין לשעבר ב־8200, יצחק עמית ויריב לוין בוודאי היו צריכים לראות את זה בא: עוד מלחמה שנפתחת בגלל מיסקלקולציה. נשיא העליון המיועד חשב שהוא על הסוס, עם בג"צ שהגיע לפני שנה לשיא כוחו עם בסיוע היכולת שהעניק לעצמו לפסול חוק יסוד. שר המשפטים חשב שהרפורמה מתה, אחרי הסיבוב הקודם.

והנה, שני הצדדים שוב נערכים לשחזור 2023. השוני העיקרי הוא שעכשיו החזית מצומצמת בהרבה: לא מלחמת עולם לאורך כל נושאי מערכת המשפט, אלא זהותם של שלושה שופטים שאמורים להתמנות לעליון. וליתר דיוק: שם אחד שלוין רוצה להכניס, ד"ר אביעד בקשי מקהלת.

מינוי נשיא העליון היה במקור כלי מיקוח בידי לוין. אפשר להניח בסבירות גבוהה שיוותר עליו בתמורה לשני שופטים שמרנים. אבל האירוע הסלים כאשר שופטי בג"צ הפכו לא רק לצד במחלוקת אלא גם לשופט בה. הצו שהוציאו, וחייב את שר המשפטים לכנס את הוועדה לדון בנשיא ומאוחר יותר גם לקיים הצבעה, הפך את האירוע מסכסוך די מוכר על זהות שופטים למלחמת דת.

כמי שלקח את התפקיד כדי לעצור את האימפריאליזם השיפוטי, לוין לא יכול להרשות לעצמו למנות נשיא לעליון בהוראת בית המשפט. כמי שמקדש את עצמאות מערכת המשפט, עמית לא יכול להרשות לעצמו להיענות לדרישת השר להקפיא את הצו. בראייתו, אין ואסור שיהיה קשר בין גלימת נשיא העליון שאותה הוא עוטה במגעים ובין הפטיש שהוציא את פסק הדין.

לוין אומר: לא אנהל משא ומתן שבו אם לא אתפשר יוצא נגדי צו. עמית אומר: אני לא יכול לדון במינוי שופטים כאשר הוא כרוך בזהות הנשיא, כי זה ניגוד עניינים. לוין מציע: אז תמנה את סולברג או ברק-ארז לנושאים ונותנים. עמית מסרב, בשל התקדים.

הפתרון היחיד, אם להשתמש במשל מתחום אקטואלי אחר, הוא עסקה כוללת, לא צעדים הומניטריים חלקיים. הסוגייה אינה כה סבוכה ששווה להסתכן בשבילה בחידוש מלחמת האזרחים. ייבחר עמית לנשיא העליון, ימונו ארבעה שופטים לעליון (בהזדמנות זו כבר צריך למנות מחליף לשופט יוסף אלרון שפורש בקיץ), שניים שמרנים ושניים אקטיביסטים, ימונה בהסכמה נציב תלונות הציבור על שופטים והחקיקה בנושא תיגנז, ושלום על ישראל. אל דאגה: אם רוצים להרוס את המדינה עוד יהיו הזדמנויות.

הביאו את הסעיף

הפעם זה יהיה שונה, מבטיחים ראש הממשלה ושר הביטחון. הם מתכוונים להביא חוק גיוס שלא יהיה חוק השתמטות, ויוביל לשינוי. שינוי, למשל, יהיה הורדת מספר ימי המילואים הממוצע ביחידות הקרביות מ־70 בחזרה למשהו הגיוני. שינוי, למשל, יהיה הרבה יותר חרדים בצבא.

אשרי המאמין. מתווה החוק הקיים מעמיד בספק את ההבטחות. החוק מגדיר יעד שאפתני: הגעה לחמישים אחוז מהמחזור בשנה השביעית. בכל שנה יש בערך 13,000 צעירים חרדים. אבל כדי להגיע ל-6,500 הנכספים, יכללו את כל המתגייסים עד 26. זאת אומרת שבפועל, ולאורך שנים רבות מאוד, מדובר בשבעה אחוז מכלל החרדים הרלוונטיים.

בנוסף, ההסדר אמור לכלול סנקציות מוסדיות על הישיבות. אבל זה לא באמת ישים. בניגוד לפרטים, כאשר מדובר בגופים אם כיס אחד לוקח – כיס אחר מחזיר. כך למשל בתקציב האחרון עלה תקציב הישיבות מ-1.2 מיליארד ל-1.8. כל ההקפאה שעליה הורתה היועמ"שית נאמדת בכשלושים מיליון שקל, כך שאפילו השנה, שנת הגזירות, היו הרבה יותר גזרים.

אבל הבעיה העיקרית היא בקביעה שאם יעדי החוק לא יושגו יוגש הסדר חלופי תוך זמן שנקבע. מתי? "לאורך זמן". הסעיף הזה מייתר בפועל את החוק כולו. הוא קובע שבוודאי בשנים הראשונות ניתן לא לקיים אותו, כי זה עוד לא "לאורך זמן". אם היה כתוב שבהיעדר עמידה יבוטל הפטור מגיוס באופן גורף, ניחא, אבל מה האיום פה בדיוק? אם לא יהיה חוק, לא יהיה חוק.

בקואליציה יש כאלה שסבורים שאם המפלגות החרדיות רוצות חוק פטור מגיוס לרבים מצעיריהן, המינימום המתחייב הוא שיביאו הן ורבניהן רשימות שמיות של גיוס. במקום שהצבא יצטרך לרדוף אחרי אלפים עם צווים כדי להשיג כמה מאות מתגייסים, יתכבדו הפוליטיקאים והרבנים ויודיעו מי מתגייס. בנוסף, הדרישה היא להכרזה של כל חברי הכנסת החרדיים שמי שלא לומד – שיתגייס, ולא ברוח אמירתו של הרב יצחק יוסף שאפילו הבטלנים יסרבו לשרת בצבא. ואם לא? ספק אם לחוק הגיוס המוצע יהיה רוב. ספק גדול, אפילו.

לצאת מדיכאון אל חרבו דרבו

משה שרת לא הותיר חותם יוצא דופן על משרד ראש הממשלה. ימיו בתפקיד היו קצרים ומתסכלים. אבל על מצעד הפזמונים דווקא השפיע יותר. ב־1954, אחרי הפיגוע במעלה עקרבים, כשהמדינה התאבלה על 12 הנרצחים, הוא ביקש מיעקב אורלנד ומרדכי זעירא לחבר שיר שיעודד את הציבור. התוצאה הייתה "שיר שמח", שמוכר יותר בזכות מילותיו: "אם גם ראשנו שח, ועצב סובבנו, הבה ונתלקח מן השמחה שבנו".

שבעים שנה אחר כך, בטבח גדול פי מאה בממדיו, נתניהו לא ביקש מאף אחד לחבר שיר. אבל שנה ורבע לתוך המלחמה, האבולוציה של שיריה הספונטניים מלמדת הרבה על מצב הרוח הציבורי, ונראית כמהלך פסיכולוגיסטי שמתאר באופן כמעט מושלם את שלבי ההשתנות של החברה בישראל לאורך המלחמה. זה התחיל בטיקטוק עם הלהיט הגדול של המלחמה, שנכתב עוד לפניה, "לצאת מדיכאון". בימי ההלם הראשונים לא היה חייל שחזר הביתה לכמה שעות בלי שברקע יתנגן "גם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שמאיר לך".

בנובמבר יצאו שני שירים: נס וסטילה הבטיחו "חרבו דרבו", והודיעו "שכל היחידות בצה"ל במוד לחרבו דרבו על הראש שלך". רשימת החיסול שלהם (הנייה, דף, נסראללה) התממשה כמעט במלואה, חוץ מבלה חדיד. שבועיים אחר כך יצא חידוש של יהורם גאון והלהקות הצבאיות לשיר "לא תנצחו אותי" של נעמי שמר.

השיר הרביעי יצא בעיתוי מושלם: ב-17 בספטמבר אחר הצהריים התפוצצו בביירות אלפי מכשירי ביפר של פעילי חיזבאללה, ובישראל יצא, ממש באותה שעה, החידוש של ששון שאולוב לשיר "תמיד אוהב אותי": "ויהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב" היה פס הקול של השבועות שבהם התחולל המהפך במלחמה: מכשירי קשר, חיסול נסראללה, הרג סינוואר, מיגור הטילים, כיבוש החרמון הסורי. אם נתניהו היה מבקש להלחין לו ניצחון מוחלט, ככה הוא היה נשמע.

לצאת מדיכאון אל חרבו דרבו, לא תנצחו אותי ויהיה עוד יותר טוב זה תיאור במשפט של תנודות מצב הרוח הלאומי לאורך 14 החודשים האחרונים. הוא מסביר את ההתאוששות היחסית של נתניהו בחלק מהסקרים. יריביו, שמדגישים, כדרכה של אופוזיציה כמה הכל שחור, תאמו לסנטימנט הלאומי בחודשים הראשונים. עכשיו הם צריכים להתאים את המסר שלהם לביט.