נפלאות הלו"ז סידרו לי בוקר אחד, באביב 2014, פגישה עם ראש הממשלה ומיד אחר כך עם נשיא המדינה, באמצע עוד סכסוך חצי-פומבי ביניהם על התהליך המדיני.
זה היה מאלף.
נתניהו דיבר על בלעג על חזון פרס. "שלום ואהבה עושים בעיניים עצומות", הוא ציטט בסרקזם מהנשיא. במזרח התיכון אסור אף פעם לעצום עיניים, אמר, והוסיף עוד "אף פעם". נביא הזעם המקומי רתח במיוחד על הדרישה שהובילה סיעת פרס במדינה, להפסיק להפחיד ולתת תקווה. תקווה, הוא גיחך, יורה את המילה במלעיל כאילו היה מדובר בדודה דמנטית. ראינו לאן תקווה הובילה אותם באוסלו.
שעה אחר כך, בבית הנשיא, פרס רשף גיצים כשדיבר על ראש הממשלה. "כל הזמן לגיונות! כל הזמן אסונות! קדרו שמינו!", התרתח על נתניהו והחזון הקודר שלו לגבי האיזור. הם התנגשו חזיתית אל מול האומה בנושא התקיפה באיראן ב-2012, אבל השבר האמיתי ביניהם התרחש בחשאי שנה קודם לכן. הנשיא ניהל אז מו"מ חשאי עם אבו מאזן ברשות ובסמכות של ראש הממשלה, רק כדי לשמוע, במכונית מוסווית בדרך לפגישה המכריעה עם הראיס ברבת עמון, שנתניהו התחרט ומבקש לעשות פרסה ולחזור לירושלים. פרס מעולם לא סלח על כך.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה רק סימפטום של הבדלי ההשקפות האמיתיים ביניהם, בין האיש שרואה שחורות לאיש שרואה ורודות. בין מי שרצה להיזכר כחתן פרס נובל לשלום למי שירצה להיזכר כשומר בטחון ישראל. ובאופן ספציפי יותר: מזרח תיכון חדש או מזרח תיכון חדעאש? כשחושבים על זה כך, בחירות 1996 נראות בדיעבד עוד דרמטיות יותר ממה שהיו בזמן אמת.
הנה משהו ששוכחים לגבי פרס: לא רק הימין הפנה עורף לחזון המדיני שלו, גם – ובעיקר – השמאל. פרס רצה לסגת בשביל השלום, אבל בהדרגה המחנה שלו העדיף לשכוח מהשלום כדי לסגת. אין פלא שפרס הביע חרטה מסוימת על תכנית ההתנתקות שבה תמך מחוץ לממשלת שרון ואחר כך מתוכה: הוא באמת האמין באהבה עם הפלסטינים, לא בגירושים מהם כמו שמציעים היום הרצוג ולפיד.
איזו עסקה אכזרית הציע שר ההיסטוריה לפרס: ככל שהשפעתו קטנה כך האהבה הציבורית אליו גדלה. ככל שירדה התמיכה בחזונו התעצמה התמיכה בדמותו. את הבחירה הסמלית שלו, פרס עשה: על נייר המכתבים הרשמי שלו פרס העדיף להתקרא "הנשיא התשיעי" ולא "ראש הממשלה השמיני".
ערב רגוע אחד
לאורך רוב חייהם הציבוריים נתניהו ופרס דווקא שרו בשני קולות שונים מאוד, אבל בערב יום העצמאות 1995, לפני הרצח ולפני המהפך וההתנתקות ולפני אירן – הם נזכרו היכן נפגשו לראשונה, בהלוייתו של יוני נתניהו ז"ל.
"שמעון התייחס באופן מיוחד לאחי יוני, אבל התייחס גם לי ולמשפחתי בימים של שיא האבל והיגון באופן מיוחד. ואת זה לא אשכח לך שמעון אף פעם", אמר נתניהו בתכנית של דן שילון בה השתתפו ושרו השניים עם עופרה חזה ז"ל.
גם פרס סיפר אז כי בכה לאור נפילתו של יוני נתניהו ז"ל ("לא יכולתי להתאפק"). זה היה ערב רגוע כמעט יחיד בשנים סוערות של מדנים, ותוך זמן קצר האווירה השתנתה: החורף העגום שאחרי הרצח מצא את פרס בן ה-73 ונתניהו בן ה-47 בתפקיד לא מוכר עד אז – מתמודדים בבחירות הישירות הראשונות בתולדות ישראל.
גם פרס סיפר אז כי בכה לאור נפילתו של יוני נתניהו ז"ל ("לא יכולתי להתאפק"). זה היה ערב רגוע כמעט יחיד בשנים סוערות של מדנים, ותוך זמן קצר האווירה השתנתה: החורף העגום שאחרי הרצח מצא את פרס בן ה-73 ונתניהו בן ה-47 בתפקיד לא מוכר עד אז – מתמודדים בבחירות הישירות הראשונות בתולדות ישראל.
מידידות למשבר
ב-2015 אמר פרס ליונית לוי: "אני מעולם לא הצבעתי בשבילו והוא לא הצביע בשבילי". בפועל היה חריג אחד, כאשר נתניהו תמך בפרס לנשיאות ב-2007. לאחר מכן הטיל פרס את הרכבת הממשלה על נתניהו.
כשנתניהו חזר למשרד ראש הממשלה התפתח רומן מאוחר בינו לבין הנשיא הקשיש. ארוחות ערב שבועיות, פגישות תכופות. נתניהו היה מהיחידים שקראו לו שמעון, פרס היה מהבודדים שהשיבו ביבי, ויצא למסעות שכנוע בעולם. האידיליה נשברה כשהתברר שפרס נשאר פרס וגם נתניהו לא מתכוון להשתנות: ראש הממשלה הורה לסובב את ההגה של רכב הנשיא שעשה את דרכו לפגישה מכריעה עם אבו מאזן ברבת עמון.
אבל המשבר החריף ביותר של שניהם פרץ שנה אחר כך, ב-2012. נתניהו וברק תכננו מתקפה צבאית על אירן ונשיא המדינה יצא מגדרו, ואולי גם מסמכויותיו, כדי לבלום את מה שראה כאסון לאומי: "ברור לנו שאנחנו לבד לא יכולים לעשות את זה", אמר בריאיון נוסף ליונית לוי.
"אנחנו יכולים לדחות את זה, אבל ברור לנו שאנו צריכים ללכת יחד עם אמריקה. ישראל צריכה לסמוך על עצמה, אבל זה לא אומר שהיא צריכה לוותר על ידידים. כשאני אומר – 'יש לי זכות להגנה עצמית', זה לא אומר שיש לי חובה להיות ברוגז עם כולם, מה פתאום", הוסיף.
לפתע שנות ה-90 חזרו: הליכוד שוב תדרך על פרס החתרן, ופרס שוב דיבר על נתניהו הסרבן. בבחירות 2013, כשפרס כבר בן 91, הוא שקל ברצינות הצעות להתפטר מהנשיאות ולרוץ מול נתניהו לראשות הממשלה, כמו אז.
בשנתיים האחרונות הם כבר נפגשו פחות. פה עצה בטלפון, שם פגישה ידידותית, פה טקס משותף. השניים שנפגשו לראשונה בבית העלמין הר הרצל לפני 40 שנה בדיוק, ייפרדו מחר בפעם האחרונה, בפינה אחרת של אותו ההר.
