ביקום מקביל, שבו לא קמה הממשלה הנוכחית, היו נסגרות השבוע הרשימות לקראת הבחירות לכנסת העשרים־וחמש. סגר הקורונה הרביעי היה פוגש את סבב הבחירות החמישי. נתניהו ובנט היו רצים ברשימה אחת, בהתאם לטיוטת ההסכם ביניהם. הליכוד ושותפיו היו חוטפים, מן הסתם, את כל התסכול הציבורי משובה המסויט של המגיפה. ניצחון כבר לא היה יוצא מזה, כמו שלא יצא לאף ממשלה בעולם בעיצומה של התפרצות.
"סוף־סוף זו לא הבעיה שלי", אמר לי אריה דרעי. "הנטל הזה של להגביל ולחתום ולהשתתף ולצעוק ולהתמקח – הוסר". הוא וחבריו הולכים לישון מוקדם, אבל הממשלה ערה. המשימה הבלתי אפשרית מונחת עכשיו על כתפיהם של אלה שצעקו אז מהאופוזיציה וכעת סבורים פתאום שאין צורך ממשי בהשתתפותם בדיונים. לפני חודש תידרך ראש הממשלה שהוא מאושר, שמח ומבסוט. עדכון: הוא כבר לא. אויבו הגדול איננו נתניהו, אלא הארכיון. אין דבר אחד ויחיד שהממשלה הנוכחית מיישמת ממה שהציעו חבריה כשהיו על תקן מעניקי עצות.
שלוש פעמים בחן נתניהו את השאלה השווה מיליארדי שקלים ואלפי חיי אדם – סגר כן או לא – והכריע שכן. זו הייתה דילמה קשה ואכזרית מהסוג שראשי ממשלה נתקלים בה, של נטילת תרופה מרה אך מצילת חיים. הדילמה שמונחת עכשיו בפני בנט אכזרית עוד יותר: האם התרופה גם מרה וגם פגת תוקף?
שילוב נסיבות ציבורי, רפואי ופוליטי הוביל שרים להזהיר השבוע את ראש הממשלה בדיונים שאין עוד טעם בסגר: ציבורית, הישראלים חדלו לציית להנחיות עוד בסגר השלישי, בחורף. רק החיסונים הוציאו אז את ישראל מהבוץ. רפואית, בקצב ההתפשטות הנוכחי, ובהתבסס על סגרים קודמים, ייקח בערך שלושה חודשים של ישיבה בבתים כדי לחזור למספרי מאומתים ניתנים להכלה. ופוליטית, והכי חשוב, ספק גדול אם לממשלה הנוכחית יש דרך לאכוף הגבלות על שני המגזרים שהיוו את מוקדי ההתפרצויות בעבר: החרדים והערבים.
ההכנות לסגר פוקדות את מפלגתו של בנט בעיצומו של מחקר דעת קהל מקיף, שמטרתו למצוא אסטרטגיה ציבורית חדשה. ייתכן שעד שהמחקר יסתיים, הוא כבר לא יהיה רלוונטי. לפי בכירים מאוד בקואליציה, סגר עלול לחסל את הממשלה עוד בערש ינקותה. התסכול הציבורי, בשילוב עם בור כלכלי, חל"ת שהופסק ויתקשה להתניע וענפים שלמים שיקרסו ירעיד קואליציה בת חודשים ספורים שהיא עדיין, גם אם נוטים לשכוח זאת, שברירית מאוד. זה יכול להיות ח"כ מורד אחד, ממאזן גנאיים של רע"מ ועד אחד מחברי כחול לבן, או תקציב המדינה שטרם אושר וכבר ייאלץ לעבור שינויים מפליגים (הוא נבנה על סמך הנחות של התאוששות כלכלית שכעת לא ברור אם בכלל תתרחש), או הצבעת אי אמון של גנץ שמקפיד גם השבוע לא לשלול את האפשרות התיאורטית לחבור לליכוד.
עד כאן החדשות הגרועות. ומכאן, לגרועות יותר: בהוראת בנט, נעשה מאמץ להקים מערך להתמודדות עם וריאנט לא מוכר: כזה שיפגע בצעירים, או שיהיה עמיד לחיסונים, או שיתפשט בקצב מהיר עוד יותר. כי באמת מוטציה חדשה זה מה שהיה חסר לנו.
הסדר טעון
ד"ר שרון אלרעי פרייס שמעה השבוע את המחרפים אותה בוועדת הכנסת, שמעה ולא השיבה. בשיחות פרטיות, היא הגיבה, ועוד איך. ראש שירות בריאות הציבור קשרה בשיחות האלה בין המתקפות משולחות הרסן של שרים (ושרות) נגדה בקבינט הקורונה, לבין הקללה שהוטחה בה שוב ושוב בוועדת הכנסת. כשבכירים בממשלה מכנים אותה "מטורללת", עולבים בה ומציגים אותה כתאבת מגבלות אטומה כמעט בלי ציוץ מבכירי המשרד, המרחק עד לגידופים קצר מאוד.
הסיבה העיקרית שבעטיה עמדת הדרג המקצועי במשרד הבריאות אינה מתקבלת היא הכוח האדיר שצברו פקידי האוצר. באופוזיציה נוהגים לומר שראש הממשלה האמיתי הוא מנסור עבאס. ייתכן שראש הממשלה הוא דווקא רם בלינקוב, מנכ"ל משרד האוצר. משרדו העביר בשבוע שעבר חוק הסדרים אדיר ממדים, חסר תקדים. וזאת דווקא בממשלה עם הייצוג הגבוה ביותר זה דור למפלגות סוציאל דמוקרטיות. למעט בתקציב הביטחון, ליברמן נותן גיבוי מלא לפקידיו. וכך, מרצ והעבודה לחמו שנים בחוקי ההסדרים, וכעת מעבירות חוק חסר תקדים בהיקפו. הוא כולל, למשל, הקמת רשות רגולציה. מאחורי המילים המשעממות מסתתרת מהפכה שתחליש את השרים עד מאוד: לראש הרשות, פקיד לא נבחר, תהיה את המילה האחרונה בקביעת הרגולציה בכל תחום ותחום. מאז האימפריאליזם המשפטי לא נראתה כאן כזו הפרדה בין אחריות לבין סמכות. בלינקוב ותיק, השרים ברובם חדשים וחלשים. התוצאה ברורה.
כך גם בסגר: בלינקוב ואנשיו באוצר מתנגדים בתוקף לסגר, וסבור שהעלות האדירה תמוטט את כלכלת ישראל. איתם הולך יד ביד השר שלהם, אביגדור ליברמן. בנט וחלק משריו סבורים אחרת, אבל כוחם מוגבל. בימים עברו, ראשי ממשלה נהגו להנחות את השרים והפקידים, ראש ממשלה עם שישה מנדטים לא יכול להנחות, לכל היותר לשכנע.
בין טיפות הרסס
"ואם חולה במגפת הדבר היה מסתובב ברחוב", הטיח בנט בכעס ביועצים המשפטיים באחת הישיבות הבלתי נגמרות על צעדים נגד סרבני חיסונים, "האם גם אז הייתם מסבירים על הפגיעה בזכויותיו?". אין המשל דומה לנמשל, השיב לו המשנה ליועמ"ש רז נזרי. חולה הדבר שלנו, קורונה במקרה הזה, עצור בביתו על פי חוק, ואפילו מי שהיה בקרבת חולה חייב בבידוד צפוי לדין פלילי אם ייתפס בחוץ. אתם רוצים לנקוט צעדים נגד מי שחשודים שאם יהיו חולים ידביקו יותר מאחרים.
כן, גם בממשלה הנוכחית, אם כי בנסיבות שונות לחלוטין, מתגלעות מחלוקות חריפות מאוד בין הממשלה ובין היועץ המשפטי שלה. צעדים רדיקליים, ואולי גם מוצדקים, נבלמים בידי הייעוץ.
לאזרח הטוב המתבונן מבחוץ קשה עם הסתייגות המשפטנים מצעדים שנועדו למנוע על כולנו סגר, תחלואה ומוות. הרבה שנים אחרי האינתיפאדה השנייה, עוד נדרשנו כולנו לאפשר למאבטח לפשפש בחפצינו בכניסה לקניונים ומסעדות. תיירים תמיד הזדעזעו מהידיים הזרות החוקרות את תיקיהם, אבל לכל ישראלי היה ברור שפגיעה בפרטיות פחותה מהזכות לחיים.
העניין הוא שכעת על הפרק חיטוט בגוף, לא רק בתיק. מצד אחד, מוצעת פגיעה באוטונומיה של אדם על גופו ועל החומרים שהוא רשאי לסרב להכניס לתוכו. ומהצד השני, בקצה הדרך, פקעת עצומה של פגיעה בזכויות החוקתיות של כולנו, הקרויה "סגר": מעצר בית על מיליונים, איסור תנועה, פגיעה בחופש התעסוקה, ומה לא.
הפשרה שמציעים מנדלבליט ואנשיו היא: הגבלות לא, תמריצים כן. למשל: אי אפשר למנוע מסרבן חיסונים לטוס לחו"ל, אבל אפשר לדרוש ממנו בדיקה קודם לטיסה. מה כן מותר? במשרד המשפטים הציעו תמריץ כספי למתחסנים כעת: מאה, מאה חמישים שקל לכל מתחסן. למשפחות מרובות ילדים במגזרים מעוטי ההכנסה, החרדים והערבים, זה תמריץ משמעותי מאוד. הכל טוב ויפה, אבל אז קמו כלכלני האוצר: אם ניתן כסף דווקא לאלה שאיחרו להתחסן במשך חודשים, טענו, הדבר ייצור תמריץ לכולם להתעכב עם הזריקה השלישית, עד שגם שם יינתן מענק בוסטר. העומס על קופת המדינה יהיה עצום והתועלת הבריאותית אפסית. מה שהסכים האוצר סירב המשפטים, ולהפך. מה שנותר עדיין לא מספיק כדי להעלות את מספר המתחסנים.
שתיקת יו"ר האופוזיציה
לפני עשרים שנה, הוכרחו שני אויבים בנפש להיפגש פעם בחודש: אריאל שרון ויוסי שריד. תיקון לחוק היסוד חייב פגישה חודשית בין ראש הממשלה וראש האופוזיציה הטריים. כדרכם של בני אדם, שעה של שיחה שקטה המיסה שנים של שנאות. "מה דעתך", אמר שרון לשריד, "שנפר את החוק וניפגש יותר מפעם בחודש"?
בנט ונתניהו עוברים עכשיו על החוק, רק מהכיוון השני: חודשיים חלפו היום מהרגע שהוקמה הממשלה, ועד לסגירת הגיליון לא נקבעה כל פגישה ביניהם. על פי הנוהג, לשכת ראש האופוזיציה היא שמתאמת את המועד: בכל זאת, הוא פחות עסוק, ולרוב גם הרבה יותר חפץ בה. בפעם האחרונה שבה ישב באופוזיציה, מי שהתקשר לקבוע את הפגישות עם ראש הממשלה אולמרט היה בנט עצמו, כראש הלשכה. כך שהפרוצדורה מוכרת לשניהם היטב.
הנסיבות הפעם שונות: נתניהו רואה כנראה כפחיתות כבוד איומה את הצורך להיפגש עם בנט במקום שהיה ביתו ומבצרו בתריסר השנים האחרונות. הפגישה האחרונה ביניהם, החפיפה בת מחצית השעה, התקיימה בעמידה: בנט נכנס בדלת, נתניהו שוחח איתו, וכשזו הסתיימה, הלך. מי שליווה אותו סיפר שהוא פסע במהירות, בלי להקדיש זמן לפרידות נרגשות מיושבי המשרדים בשני צידי המסדרון. כנראה לא חשב שהפרידה עומדת להיות ממושכת מדי.
תוכן הפגישה ההיא מלמד אולי על הסיבה שבשלה השניים לא מיהרו לקבוע נוספת. היא עסקה כולה בנושא האירני, אבל לא הועברו שם סודות גדולים (שנמסרו לבנט בתדרוכים הביטחוניים בימים שלאחר מכן). המכהן האשים את קודמו בהזנחה של הטיפול בהתגרענות איראן, ומייחס את הפגישה הקצרה למבוכה מחשיפת המצב האמיתי. הקודם מאשים את המכהן בחולשה מול התאווה האמריקנית להסכם, וסבור שאי אפשר ללמד עמידה לאומית איתנה בעמידה במשרד. המחשבה שבנט ילאט סודות מדינה על אוזנו של נתניהו נראית כמעט מופרכת, לשניהם ולא רק להם. אחד לא התקשר לקבוע, לשני לא דחוף לצלצל להתעניין מתי הוא יקפוץ כבר לביקור.
