מתי בדיוק, בלי ששמנו לב, הפך יאיר לפיד לוותיק חברי הכנסת המכהנים בשמאל־מרכז? מהאביב הקרוב הוא יכהן אותו מספר כנסות כמו יצחק רבין או ציפי לבני: מנהיג מפלגה שהצליחה בחמש הפעמים האחרונות להשיג ליש עתיד מספר דו־ספרתי של מנדטים, ועל פי כל הסקרים – הופכת למנהיגת הגוש.
במשך שנים ניסו גורמים שונים לקדם רעיון של פריימריז פתוחים, רחבים, להנהגת המחנה. בפורמט מעט שונה מהמקובל, זה מה שקרה כאן במחצית הראשונה של מערכת הבחירות, המגיעה היום לסיומה: חולדאי ושלח, יעלון וניסנקורן, גנץ ומיכאלי, הורביץ ולבני: כולם בחנו ושקלו וסקרו, הקימו רשימות ופירקו אותן, הצטרפו ופרשו, אבל עם הגשת הרשימות מסתמן ראש חץ ברור: זה לפיד – וכל השאר. אפשר לאהוב או להתייאש, אך זו עובדה: עם קהל לקוחות יציב ונאמן, לפיד זכה, לראשונה, במועמדות הגוש לראשות הממשלה.
הוא יעשה זאת לגמרי לבד: עם כל הכבוד לצמד המרביות, כהן ובן־ארי, אלה אינם החיזוקים הנדרשים לרשימת שלטון. בשבועות האחרונים שוחח לפיד פעמים רבות עם ציפי לבני: הוא התייעץ איתה על הדרכים לפעול מול ממשל ביידן, אבל שותפות פוליטית של ממש לא הציע. ועדת החקירה בראשו לפרשת כחול לבן הניבה מסקנה אחת: לא עוד חיבורים עם מפלגות אחרות. השאלה הגדולה היא אם המכונית של יש עתיד מסוגלת לסחוב בעליות לירושלים, כל הדרך לבלפור.
את החיבורים ינסה לעשות קצת אחרת מהמקובל, אחרי סגירת הרשימות. המחקר של יש עתיד גילה מסקנה מעניינת: רוב הציבור מעדיף ממשלה שתורכב מהשלישייה לפיד־סער־ליברמן על פני ממשלה עם השלישיה נתניהו־ליצמן־דרעי. במפתיע, לשאיפה הזו שותפים על-פי המחקר גם שליש מתומכי ימינה, למרות שבנט אינו בשלישייה. הקמפיין הטרי של לפיד מפמפם את השותפות העתידית הזו, בכוונה לא מדגיש מי בראש. כל הסקרים מעידים על התחזקות גדולה, ופער שנפתח מסער ובנט. המרחק מהם גדול דיו, אבל המרחק מהליכוד עדיין גדול יותר. אחת הדרכים למחוק אותו תעבור בניסיון למחוק את בני גנץ. כמו שנכתב כאן כבר, מבחינתו זה יהיה שילוב מושלם בין ביזנס ופלז'ר.
בשנת קיומה של כחול לבן התנהל ויכוח סמוי בין שתי אקסיומות, של לפיד ושל גנץ: אנשי יש עתיד טענו שבלי המפלגה המסודרת והמאורגנת שלהם, גנץ לעולם לא היה מתקרב לראשות הממשלה. הסתבר שהם צדקו: לבד, גנץ מגמגם סביב אחוז החסימה. מנגד, טענו אנשי חוסן לישראל שללפיד לבד אין כל סיכוי להתקרב לראשות הממשלה, כי אין לו מספיק מצביעים לפני הבחירות ואין לו קואליציה לאחריהן. הטענה הזו תתברר סופית בחודש הבא. ספק אם יהיה מועד ב' (או במקרה הזה: מועד ה').
ימינה פינת שמאלה
לא פחות משנתניהו זקוק נואשות ל־61 מנדטים בגוש הימין, זקוק להם נפתלי בנט. במקרה כזה, הוא יגשים את חלומו ארוך השנים להיות החרדים של העשור שעבר או ליברמן דאשתקד: לשון המאזניים, מי שיקבע אם נתניהו יישאר ראש ממשלה או יוחלף בידי אדם אחר. בנט יהיה ממליך המלכים בפוליטיקה, ובנסיבות שנוצרו, ממליך המלכים יכול גם להיות מוכתר למלך. במקרה כזה, תג המחיר יהיה רוטציה על ראשות הממשלה, וכלל לא בטוח שעל תקן השני בתור.
אבל אם הימין לא ישיג 61, ייקלע בנט לצרות של עשירים, שכידוע – גם הן צרות. לנתניהו לא תהיה ממשלה. בפני יו"ר ימינה תעמוד בחירה בין שתי אפשרויות גרועות מאוד: או לגרור את המדינה לעוד בחירות דווקא ולזרוק לפח מה שמסתמן כהישג אלקטורלי של ממש; או להקים ממשלה שתזרוק את הליכוד מהשלטון, תכניס לקבינט את לפיד ומיכאלי, ותגזור עליו נידוי עולמים ממחנה הימין.
לכן, אף שנפרד ממנו לשלום ובהקלה אך בחודש שעבר, בנט מוצא עצמו מתפלל שלוש פעמים ביום להצלחת בצלאל סמוטריץ'. בלי שהציונות הדתית, מאוחדת עם רסיסי המפלגות מסביבה, תעבור את אחוז החסימה, תיאלץ ימינה לפנות שמאלה – או אל התהום.
כיוון שלא די בתפילות, בנט נערך גם לאפשרות שייקח את קולות סמוטריץ' בלעדיו: אחרי חודשים ארוכים של "לא פרנסה לא מעניין" הוא שריין ברשימה את ראש עיריית שדרות אלון דוידי, דמות פופולרית מאוד בציונות הדתית, ואת ניר אורבך, עסקן ותיק שהצליח להפסיד לחגית משה בבית היהודי. אם רשימת הימין תמשיך לטבוע בסקרים מתחת לאחוז החסימה, תנסה ימינה להציע למצביעים בית יהודי חדש, ולהשאיר את האיחוד הלאומי מרוקן ממצביעים. זה יהיה מפגן קניבליזם, וגם נתניהו, כידוע, איננו צמחוני.
בסוף העשור שעבר התבלטו בכנסת שני מנועים אידיאולוגיים, שדובר בהם גדולות: משמאל עפר שלח, מימין בצלאל סמוטריץ'. השפעתם השתרעה הרחק מעבר לתחומי התואר ח"כ: שלח הוליד והניע את הכשרת הרשימה המשותפת בשמאל; סמוטריץ' – את הלבנת הסיפוח ופסקת ההתגברות בימין.
בהדרגה, נטו שניהם להאמין שאפשר להפוך לעצמאי, לא שכיר אצל בנט ולפיד. שניהם טרקו מאחוריהם דלת של בית עם שריון בטוח, ושניהם גילו בדרך כואבת מאוד שהאוויר בפסגה דליל והחמצן מועט. שלח מצא עצמו חסר תנופה, וסמוטריץ' – נדרש לקביים של עצמה יהודית והבית היהודי. ביממה האחרונה לסגירת הרשימות הראשון חיכה לטלפון ממרב מיכאלי, והשני – מאיתמר בן־גביר.
שיצאו בחוץ
ב־2019 הבטיח נתניהו שאם ייבחר יספח את בקעת הירדן; ב־2020 הבטיח שאם ינצח יוחל מיד החוק הישראלי על כל ההתנחלויות. ההתחייבות לבחירות 2021 צנועה יותר: "את ליל הסדר נעשה השנה יחד". ליל הסדר יחל ארבעה ימים בדיוק אחרי ליל המדגמים. גם אם זו לא הבטחת בחירות קלאסית, התחבא בה מסר סמוי: מבצע החיסונים יבשיל והתחלואה תרד בדיוק בזמן, רגע לפני הקלפיות.
קרב יום, והתחלואה עדיין בשיאה. עקומת המנדטים של הליכוד והימין, שהייתה במגמת טיפוס עם תחילת ההתחסנות הנרחבת נתקעה כמו עקומת המאומתים. לא קשה לנחש את השלכותיה של התפרצות נוספת, שתבוא – כך חוזים המומחים – במחצית השנייה של חודש מרץ. אפשר לנחש שהעמדות, ענייניות כתמיד, תתהפכנה: הליכוד ידרוש להשאיר הכל פתוח עד הבחירות. כחול לבן, כהרגלה, תטען ההפך ותבקש הפעם לסגור הכל.
מחקרי הליכוד מראים לכאורה שגם אם התחלואה תגבר, המפלגה לא אמורה להיפגע, כיוון שהציבור סומך יותר על נתניהו מאשר על לפיד, סער ובנט בטיפול במגפה. אך זה היה לפני הפרות החוק הבוטות של השבועיים האחרונים במגזר החרדי. חלק ניכר מהציבור אולי בוטח יותר בנתניהו כמצביא המאבק במוטציות, אך לא כמי שידכא את ההתקוממות החרדית. לפיד וליברמן, שני פוליטיקאים בעלי מספרים אישיים בעייתיים, כבר מתקרבים יחד ל־25 מנדטים, ובמגמת עלייה.
אפשר לסלוד מהגזענות המכוערת כלפי החרדים, מההכללה והסיקור הסלקטיבי והתיוג כמפיצי מחלות – ובאותה נשימה לתהות איך בדיוק אמורה מדינת ישראל לרפא עצמה מהמחלה הכרונית הקשה של עוני, אבטלה מרצון והיעדר חינוך מודרני של מיליון מאזרחיה. אין אסיר מושיע את עצמו מבית האסורים, והדבר לא יוכל להיעשות כשהחרדים בקואליציה. ישראל לעולם לא הייתה מגיעה למעמד של כלכלה מובילה אלמלא הרפורמות הנחוצות של 2003 ו־2013, שבהן היו ש"ס ויהדות התורה באופוזיציה.
צודקים לגמרי ההורים החרדיים, שאינם יכולים להעסיק שישה ילדים בדירות צפופות ובלי זום. אבל כדי שלא יצטופפו כך, וכדי שהחינוך החרדי כולו יתאים את עצמו למאה ה־21 (גם התאמה למאה העשרים תהיה התחלה טובה) יהיה צורך בקואליציה אחרת. היא לא תקום עם נתניהו שחייב אותם נואשות בהיעדר שותפים אחרים, וכנראה גם לא עם בנט וסער שנזהרים מלומר את האמת שהם יודעים היטב. היא לא תקום כנראה אחרי הבחירות הקרובות, אבל כשתקום, זה יהיה בזכות תמונות הלוויות ההמוניות השבוע בירושלים.
חוקי סוד
הידיעה על האירוע המשפטי החשוב בתולדות המדינה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" בעמוד 9, לא רחוק ממודעות האבל. כל עמודי מודעות האבל הוקדשו לאדם אחד: יצחק רבין. התאריך היה עשרה בנובמבר 1995, שישה ימים לאחר רצח ראש הממשלה. העיתון דיווח בהרחבה על חקירת הרוצח עמיר, על מחדלי השב"כ בכיכר, ופרסם סקר ראשון לקראת בחירות 1996 (פרס 54%, נתניהו 23%). איש לא הקדיש את תשומת הלב הראויה להיתר שהעניקו לעצמם השופטים לפסול בפעם הראשונה חוק רגיל של הכנסת על סמך חוק יסוד.
ביום שלישי השבוע עסקו הכותרות הראשיות בהפרות החוק ההמוניות של החרדים, במירוץ בין מבצע החיסונים הישראלי למוטציה הבריטית; ובמאמצי החיבורים לקראת סגירת הרשימות. לא הבחנתי בשום דיווח על הדיון התקדימי בבג"צ: בפעם הראשונה מקום המדינה התקיים דיון מעשי, לאחר צו על תנאי, באפשרות לפסול חלקים מחוק יסוד.
הסעיפים המדוברים הם סעיף הרוטציה ודחיית התקציב, להלן: חוק גנץ ופשרת האוזר. זו חקיקה עקומה ופגומה ומיותרת. אבל היא אינה הנושא אלא התירוץ. מבעד לערפל השיעמום הציבורי – רוטציה הרי כבר לא תהיה ודחיית התקציב היא מעשה עשוי – דנו השופטים במהפכה חוקתית שלידה אהרן ברק הוא יריב לוין.
תזכורת: במהפכה החוקתית של 1995 הכריז בג"צ שלישראל יש חוקה, חוקי היסוד, ומכוחם החל לפסול חוקים רגילים. כל חבר כנסת שהתלונן על מחטף נתקל בתגובה מיתממת שלפיה המהלך דווקא מבצר את מעמד הכנסת, ולא מכרסם בו. כך, למשל, השיב הנשיא לשעבר ברק לטענות הנשיא לעתיד ריבלין, ב־2003: "בראש הפירמידה ניצבת הכנסת כרשות מכוננת. היא פועלת מעל הכנסת כרשות מחוקקת. בוודאי שהשופט אינו ניצב בראש פירמידה זו".
חברי הכנסת הפנימו באיחור את המסר: אם המילים "חוקי יסוד" הן כמו המילים "סטופ כדור הארץ" שהיינו אומרים במשחקים כילדים, הרי שסעיפים שחשובים לרוב בכנסת קיבלו את הכותרת "חוקי יסוד". הימין חוקק את חוק יסוד הלאום, ובכנסת האחרונה בוצרה הרוטציה בחוק יסוד הממשלה.
כעת, מבקשים השופטים לשמש כפרעונים, בוני פירמידות משלהם: פתאום, חוקי היסוד כבר אינם דבר קדוש. בדיון השבוע הם התפייטו על "שימוש לרעה בסמכותה המכוננת של הכנסת", כאילו לא בג"צ עצמו השתמש לרעה בסמכות הזו. בהתחלה הוא המציא חוקה, ועכשיו מסביר לנו שאסור להפקיר את כתיבת החוקה בידי הניאנדרטלים במשכן הסמוך.
אין דרך אחרת לתאר את ההשלכות הרות הגורל של פסילת חוק יסוד: מרגע שהושגה היכולת הגרעינית ישיגו השופטים והיועמ"שים שליטה מוחלטת בכל אירוע של ויכוח על פעולה מנהלית יום יומית. בקצה בג"צ יחליט, ולא העם. בג"צ יפסול את חוק היסוד ולא חוק היסוד יפסול את הפסיקה. בניגוד למהפכה החוקתית הראשונה שהשאירה לציבור את המפתח מכלאו באמצעות חקיקת יסוד, המהפכה הזו, לשיטתה, לא תותיר כל דרך חוקית לעם להחזיר לעצמו את ריבונותו. והכי גרוע – זה אפילו לא חדשות. תשומת הלב הציבורית משולה לידיעה ליד מודעות האבל של חללי הקורונה.
