נעבור את הקיץ ואחר כך נראה

מצדה בעזה

בכירים בקואליציה מדברים בימים אלה על ליבו של נתניהו לסיים את המלחמה בעזה בהקדם. כן, הם אומרים לו, הניצחון באיראן מזכיר את ששת הימים, אבל אל תהפוך את עזה למלחמת ההתשה שלך. לא נורא, הם אומרים לו, אם מלחמת שבע החזיתות תסתיים בתיקו באחת מהן. בכדורגל, גם 1:6 זה ניצחון מוחלט.

האם זה עובד? התשובה מורכבת. מצד אחד, בדיונים השבוע נתניהו נשמע לוחמני כמו סמוטריץ' ובן גביר ודיבר על הכרעה מוחלטת של חמאס. אחר כך עבר לדבר בשבחי המצור, שבזכותו, לדבריו, תוכל ישראל למגר את הארגון בצפון רצועת עזה בלי לירות כדור אחד. מצד שני, בלשכת ראש הממשלה מאמינים בהפסקת אש ובהסכם זמני.

הם מאמינים, כנראה, במתווה הבא: יושג הסכם על חודשיים הפוגה בתמורה לשחרור מחצית החטופים החיים ושני שליש מהחללים. בזמן הזה ישראל תבנה את האזור ההומניטרי החדש בדרום הרצועה, שאליו אמורים לעבור רוב תושבי עזה. השבוע בקבינט הסביר נתניהו שחמאס בצפון יהיה משול, להבדיל, למתבצרים במרומי מצדה: אוכל לא חסר שם, אבל הם ראו ממרחק את העבודות הרומיות להקמת הסוללה, וידעו שגורלם נחרץ. "אני שם את הרזומה שלי שחמאס ייכנע", אמר.

ההיגיון שלו אומר שישראל תשכנע את ארה"ב, ארה"ב תלחץ על קטאר, קטאר תאיים על חמאס ‑ ויושג הסכם. ראוי גם להזכיר שזה אולי מקרי, אבל 60 יום פירושם שההסכם יושג במהלך פגרת הכנסת, כשהממשלה אינה בסכנת נפילה.

יש כמה בעיות בתרחיש הזה: ראשית, לא ברור שאחרי הפוגה של חודשיים נוספים, כשימלאו כמעט שנתיים למלחמה, תהיה לגיטימציה ציבורית וכוחות נפש למילואימיניקים לצאת לעוד סיבוב. שנית, הצבא אינו נלהב מיוזמת הבועה במואסי. הוא חושש מתרחיש סברה ושתילה והתנפלות של קבוצה אחת על אחרת תחת עינה הפקוחה או העצומה של ישראל. שלישית, תוכנית כזו מותנית בהישארות ישראלית בציר מורג שחוצץ בין עזה הישנה הטרוריסטית לבין עזה החדשה הנקייה מנשק, דבר שחמאס אינו מסכים לו. האיתותים על הסכמה חמאסית הם כרגע עדיין תקוות ישראליות, לא עדויות בערבית.

מזל גדי

שבע שנים אכלתי לקרדה בפוליטיקה, אמר בני גנץ לאחרונה, אבל מה שקרה עם גדי איזנקוט זה הכי כואב. זה היה בשלב שבו הוא עדיין האמין שהסיפור הוא רק דמוקרטיזציה, בשלב שבו עוד האמין שזה פתיר.

לגנץ יש ניסיון בלקרדות: כל שותפיו עזבו בטריקת דלת רועמת פחות או יותר ‑ לפיד, יעלון, אשכנזי, סער ועכשיו הרמטכ"ל לשעבר. השבוע הציג גנץ את סיסמתו החדשה, "הסכמות בעם", אבל זה לא בהכרח מתאר את ההיסטוריה הפוליטית המורכבת שלו. כעת הוא יוצא אל המערכה מהנקודה הנמוכה ביותר: סביב אחוז החסימה, אחרי נטישה כואבת. בפעם הקודמת, ב-2021, הוא הצליח להתאושש ולהפתיע עם שמונה מנדטים. האתגר הפעם קשה אפילו יותר.

מאז קריסת מפלגת העבודה בתחילת המאה אין בגוש המרכז-שמאל תנועה אמיתית, רק אוסף התפרצויות נרקסיסיטיות במסווה של מפלגה. איזנקוט, בדרישתו לדמוקרטיזציה, עלה על נקודה: בלי מפלגה משמעותית, עם אידיאולוגיה מובחנת, אין סיכוי למהפך אמיתי. הראיה לכך היא מה שעבר על הגוש מאז הבחירות: הוא החל עם לפיד בתור המנהיג הבלתי מעורער, זמן קצר אחר כך היה זה גנץ שצבר תאוצה והוביל את הגוש בסקרים במשך שנתיים. בערך לפני שנה היה זה תורו של נפתלי בנט. עכשיו אולי איזנקוט.

האם איזנקוט יצליח להפוך את "בנט 2026" למפלגה דמוקרטית מפוארת? או לפתוח את יש עתיד להמונים? ספק גדול. הניסיון שלו כרגע הוא לארגן את הגוש באופן הגיוני. לא שש מפלגות שראשיהן רצים כולם לראשות הממשלה, אלא מפלגה גדולה במרכז המחנה, כשמימינה ומשמאלה מפלגות שפונות לקהלים שונים. הנטיה הבסיסית, לפיכך, וזה כמובן יכול עוד להשתנות, היא לרוץ יחד עם לפיד. כך, הדמוקרטים של יאיר גולן תנקז את הקולות משמאל, וליברמן ובנט ינסו לצוד את קולות מצביעי הימין המאוכזבים.

הסקרים הראשונים אחרי הפילוג מנבאים לריצה של איזנקוט עם בנט הצלחה אלקטורלית כבירה שכמותה לא הייתה בגוש מאז כחול לבן. החשש הוא שזה ייגמר באותו אופן: מפלגה שתמצה את קולות הגוש אבל תבריח מצביעים מימין. אבל אלה עניינים שיוכרעו ביום סגירת הרשימות, אולי עוד יותר משנה. עבור לפיד ובנט ריצה עם איזנקוט היא עניין קיומי ממש. הנה התגשם חלומו של איזנקוט: הם ינהלו פריימריז ממושכים ‑ על בחירתו של אדם אחד.

בומרנג סוציולוגי

מספרים שקורבנות הטיהורים הגדולים של הנקו"ד נשבעו אמונים לקומוניזם ולסטלין אפילו על הגרדום. הם האמינו באמת ובתמים שאם נשפטו, זה כנראה הגיע להם. דבר דומה קרה השבוע לאגודה הסוציולוגית הישראלית. במשך שנים, ובפרט מאז טבח 7 באוקטובר, מבאישים ראשיה את ריחה של ישראל בעולם, מכפישים את המדינה הציונית, מפיצים את דיבת הארץ רעה. בניוזלטר האחרון, דוגמה ממש קטנה אך מייצגת, תיארה האגודה את "ההרעבה, ההרג, הנישול והאלימות" שהממשלה והצבא מפעילים.

והנה, יש שכר לפועלם: האגודה הסוציולוגית הבינלאומית השתכנעה שישראל היא אכן מפלצת נוראה, ועל כן הודיעה על החרמה כוללת של האגודה הישראלית ושל כל סוציולוג עם דרכון כחול לבן. הנימוק מעניין: "האגודה הישראלית לא גינתה את פעולות ישראל בעזה".

זו ממש עילה לתביעת דיבה (או למחקר סוציולוגי). פרופ' מיכל פרנקל שהודיעה לחברים על ההחלטה הרי כותבת חודשים ארוכים על "טירוף הממשלה הארורה", על הצורך לסרב למלחמה, על היום הקרב שבו "שוטרים שרק מילאו הוראות יצטרכו לתת את הדין". השבוע, המומה לגמרי, כתבה: "אם הייתה עדות אמפירית אחת לכך שלחרם יש סיכוי לעבוד, אם היה בדל תיאוריה סוציולוגית מבוססת, שהייתה רומזת לאפשרות שחרם אקדמי עשוי להיות אפקטיבי, הייתי כנראה מחרימה את עצמי בשמחה".

אך אירוני הוא שהחרמת האגודה הגיעה בעיצומו של גל אנטי ישראלי שלעומתו אפילו איימן עודה נראה כמופת של מיליטריזם ופטריוטיות. בגיליון האחרון של כתב העת "סוציולוגיה ישראלית" מבית אוניברסיטת בן גוריון התארחה פרופ' אנה דה יונג, ישראלית ברילוקיישן מאמסטרדם. "ההתקפה הפלסטינית על ישראל ב־7 באוקטובר והמתקפה הצבאית הנמשכת של ישראל בעזה הציתו גל מחאות חסר תקדים בעולם", כתבה. "הייתי אמורה להיות ברקיע השביעי מפני שתנועת ה־BDS צוברת השפעה". אחרי שהסבירה למה היא לא מרוצה, היא הוסיפה תיאוריה מוזרה על זה שאין דבר כזה "ישראל" ו"פלסטין". כיאה למדעי הרוח הקלושים, המאמר התבסס על שלושה מפגשים אקראיים במשרדה, כולל עם סטודנטית יהודית בוכייה שזעקה בעד פלסטין ונגד המדינה היהודית.

חוקר אחר, שכתב שהוא "אמביוולנטי כלפי כל ניסיון לקשר אנטי ציונות עם אנטישמיות", נבהל וייבב כשהתברר לו להפתעתו שעמיתיו בעולם השתכנעו, וסירבו לפרסם מאמר שלו בשל היותו ישראלי. "קחו בחשבון מה זה אומר עבור חוקר שמתנגד לממשלה ונלחם להפיל אותה, לקבל דחייה כזו מעמיתיו", התחנן, אך לשווא. אולי אוניברסיטת אריאל תיאות לפרסם את מאמרו החשוב.

טרור העתירות

לפני עשור חוקקה הכנסת תיקון לחוק העונשין שמטרתו להילחם בטרור היחידים שהשתולל באותו זמן. אחד האמצעים היה שלילת קצבת ילדים מהורים למחבלים קטינים. אם הבן שלך הרג, ירה או פצע, המדינה לא תשלם כדי לגדל אותו.

כמה חודשים אחר כך עתרו נגד החוק כמה עמותות. שתיים מהן נקראות "אלדמיר לטיפול בענייני אסירים" ו"התנועה העולמית להגנה על הילד". ב-2021 ביטל בג"ץ בדעת רוב את התיקון. הנימוק: פגיעה בשוויון של ההורים למחבל הקטין ביחס ליתר ההורים בישראל. השופטת דפנה ברק-ארז סברה שהדבר כרוך בתיוג. עוזי פוגלמן קבע שהוא פוגע בזכות לשוויון ולכבוד של הורי הקטינים המחבלים. השופטות אסתר חיות וענת ברון הצטרפו לעמדתו.

טחנות הצדק טחנו די לאט, אבל מספיק מהר כדי להקדים הכרזה מאוד מעניינת: באוקטובר 2021 הודיע שר הביטחון דאז, בני גנץ, על שני הארגונים כארגוני טרור וקבע שמדובר בתנועות בת של החזית העממית לשחרור פלסטין. הוא הוסיף שהן קיבלו "מימון רב" ממדינות אירופה וארגונים בינלאומיים.

מה קורה פה בעצם? צריך לחזור כדי להאמין. שני ארגוני טרור ביטלו חקיקה של כנסת ישראל. בג"ץ לא ידע, כמובן, שמדובר בארגוני טרור, אבל הוא ידע היטב מה האינטרסים שלהם: לא כאלה בעד מדינת ישראל. נרמול תופעת העותרים הציבוריים, בלי שום דרישה לקשר אישי ולו קלוש לעתירה, הביא את המדינה למצב שבו טענות של ארגוני טרור בעניין השוויון של הורי מחבלים אל מול הורי ילדי ישראל גבר על חקיקה ראשית של הכנסת.

אם יש את נפשו של הנשיא הנוכחי יצחק עמית לדעת איך הפך אולם בית המשפט לשוק, כדאי שיחזור לפסק הדין ההוא, ולא רק אליו. הרחבת זכות העמידה במשך שנים הפכה אותו, כמו שכבר קבע השופט אלרון, לכזה שכל חקיקה בכנסת היא על תנאי. ארגונים שתכליתם היא ביטול קיומה של ישראל כמדינה יהודית, כמו עדאללה, הביאו לביטול ההעדפה ליוצאי צבא בקצבאות הילדים. עותרים שוחרי תבוסה העסיקו מפקדים בצה"ל, על מדי ב', בהצדקת פעילותם סביב רצועת עזה ובתוכה. בג"ץ אינו המפקד העליון של הצבא, לא הבית העליון של הכנסת. נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים לסעודה בלי לדעת מי מסב איתם לשולחן. בטרם יתלוננו על הפרעה לסדר הציבורי, ראוי ששופטי בג"ץ יבדקו טוב יותר מי העותר מולם, מי משלם לו ומה בעצם הוא עושה פה.