האם למרות ההססנות האמריקאית לגבי איראן, ישראל תחלץ מוושינגטון סוכרייה מעופפת // למה כל הקונספירציות על יום הזיגזגים של נתניהו מפספסות את הסיפור האמיתי // מה קרה לחזון שהמילואימנקים יאחדו את המדינה // ואיך מעצר עיתונאי ואי־ציות לחוק מקבלים הכשר מאבירי התקשורת והמשפט
שעת הש׳
לחובבי הקונספירציות קשה לתפוס עד כמה אקראי סדר היום פה. אם מחברים את סך חשדות הצדדים, אז השבוע הלך ככה: נתניהו לא תכנן באמת למנות את אלי שרביט לראש השב"כ, רק להסיח את הדעת מהמועמד האמיתי שלו. בתגובה, המשטרה האיצה את חקירת קטארגייט, וביקשה מעצר עד עשרה באפריל, כדי שהדיון בבג"צ על הדחת בר יתנהל כשארגונו עוד בשיא המעורבות בפרשה שעוסקת בלשכת נתניהו. נתניהו בתגובה פנה לעזה והתניע מבצע־סרק, שיסיט בחזרה את סדר היום לנושא שנוח לו, ועל הדרך להשכיח את שחרור החטופים.
הלוואי שהכל היה כל כך זדוני, כי לפחות זה מתוחכם. בפועל, מדובר בשרשרת אקראית של אירועים. נתניהו ידע הכל על השתתפות שרביט בהפגנות נגד הממשלה. כמאמר השיר, ידע אבל לא הבין.
גם החקירה לא הבשילה כצעד חירום לסיכול. היא נרמזה, אפילו נאמרה בפירוש, לשורת עיתונאים. החשודים ידעו היטב שהמעצר בדרך. החידוש המרענן, אגב, באמת מרענן, הוא ההימנעות ממעצר בשעות הבוקר המוקדמות, לעיני המשפחה והילדים. מכאן גם העדות הבהולה, המוזרה, של ראש הממשלה, שרק העניקה לו תחמושת. אם הכל כל כך חמור, למה זה כל כך קצר? במשטרה מבטיחים שהחקירה כולה לא תימשך זמן רב והאמת תצא לאור במהרה.
התכנון המקורי של נתניהו היה למנות לראשות השב"כ אדם עם ניסיון בטחוני רב. במקרה כזה, ראש השב"כ היוצא היה נותר לבד בצמרת, והדיון כבר לא היה ציות לבג"צ כן או לא (רוב גדול בעד בציבור), אלא רונן בר כן או לא (רוב גדול בעד התפטרות). הכל עבד על פי התסריט: ההודעה יצאה עם שחר, איזנקוט בירך כעבור שעה. לפיד לא גינה. לאנשיו אמר: זה מינוי קש שלא ייצא ממנו כלום.
אבל הפארסה במינוי, וביטולו כעבור יממה, הובילו להסתבכות. לבר אין סיבה להתפטר לפני הדיון. ההערכה המובילה היא שההרכב הנוכחי, שני אקטיביסטים מול סולברג שמרן אחד, יוציא צו ביניים נגד הפיטורים. ההודעה של נתניהו על מינוי הסגן ש׳ לממלא מקום חסרת תוקף משפטי, ולא תתממש עד לדיון עצמו, שיתקיים יומיים לפני תום כהונת בר. ספק אם יגיע לשעת הש׳.
איך מפילים משטר
הנה הדילמה האירנית, בתמצית: לישראל יש יכולת לפגוע בגרעין האירני אבל לא להשמיד אותו כליל. לארצות הברית יש יכולת להשמיד את הגרעין האירני, אבל לא רצון. ומעליה עוד דילמת־על: הכי טוב להפיל את המשטר מאשר לפרק את הפצצה, אבל משטרים לא נופלים לפי הזמנה. לפעמים הם קורסים כמעט מאליהם, כמו בשאר אל־אסד בחורף האחרון, ולפעמים שורדים במפתיע דווקא אל מול איום חיצוני. לא חסרות דוגמאות.
בישראל יש גורמים בכירים שסבורים שהמשטר נמצא מרחק כמה יעפי הפצצה של מטוסי צה"ל מעל טהרן מהתמוטטות מוחלטת. סמכותו לא תחזיק כאשר האויב הציוני עושה בשמי איראן כבתוך שלו, אחרי שהושמד כל מערך ההגנה האווירי שנבנה במשך שנים בשמי המזרח התיכון.
כל הדיונים בצמרת עוסקים עכשיו לא בשאלה אם, אלא מתי ואיך. לתקוף את מתקני הגרעין ישבית אותם לחודשים רבים או שנים מועטות, ואז יהיה צורך באיום משלים של טראמפ – כל שיקום שלהם יהיה עילה למתקפה אמריקנית. האם במקביל לפגוע גם בייצוא הנפט, רמז ברור שמתקפה אירנית על ריכוזי אוכלוסייה ישראלים תוביל לחיסול ענף הייצוא שמחזיק את האייתולות בשלטון?
דבר כמעט לא דולף מהדיונים התכופים בוושינגטון ובירושלים בהשתתפות בכירים משני הממשלים. לא ברור מהם אם קירוב הכוחות האמריקניים לאזור הוא איום שנועד לכפות על האירנים שיחות מואצות על הסכם חדש או היערכות לסיוע במתקפה הישראלית. האם לטראמפ יש מספיק קרדיט פוליטי ורצון למתקפה כזו, כששיעורי התמיכה בו חזרו להיות שליליים אחרי ירח דבש קצר? והאם כאשר וול סטריט סגרה את אחד הרבעונים הגרועים בשנים האחרונות יש לו די מרווח תמרון למלחמה שעשויה להשפיע על השווקים?
לא מסכמים משחק אחרי הרבע הראשון, אבל עד עתה טראמפ מקפיד להתרחק מאיראן. הוא מאיים שוב ושוב בתגובה נגד טהרן על כל ירי של החותים, למרות שמאז חידוש הלחימה בעזה נורו 11 טילים בליסטיים לעבר ישראל ובאיראן אין אזעקות. בוושינגטון צץ לאחרונה רעיון חדש: למה לא להחכיר לישראל מפציצים אסטרטגיים שהיא זקוקה להם לצורך התקיפה, במתכונת ה"החכר והשאל" לבריטניה בתחילת מלחמת העולם השנייה? במקום הסכם גרעין, הסכם שכירות שיותיר רושם בכל המזרח התיכון. לא ברור אם לטייסינו מתחשק לעבור הכשרה על מטוס נוסף.
יחד נתווכח
הבשורה, כך הובטח לנו בערך מיומה הראשון של המלחמה, תגיע מהמילואמיניקים. כשם שבני דור יום כיפור חזרו מהחזית והפילו את ממשלת גולדה-דיין, כך אלה שיחזרו מעזה ולבנון יפילו את החומות שנבנו בין שני המחנות בישראל. הם, שנלחמו כתף אל כתף במנהרות ובסמטאות, לא ייתנו עוד לחלוקה של ביבי־כן־או־לא לעצב את המדינה, ישלחו את נתניהו ואת דור הכישלון הביתה ויכפו ממשלת אחדות.
קבוצות מיקוד שנערכו לאחרונה על ידי גוף פוליטי שמעוניין להיכנס בדיוק אל שטח ההפקר הזה בין המחנות מעלות שהחומה לא רק שלא נשברה, אלא ייתכן שהיא גובהת. כך למשל קבוצה של מילואימניקים ימניים מגלה, לצד הזעם על נתניהו על מדיניות הגיוס והביטחון שלו, רתיעה מכל מה שמריח שמאל. הם עשויים בהחלט לעזוב את הליכוד, אבל למפלגה אחרת בגוש.
נשות מילואימניקים דתיות השמיעו זמירות דומות, כאשר החלוקה ביניהן בין תומכי שלמות הארץ ובין תומכי פשרות גוברת על כל עמדה אחרת, אפילו הכעס על החרדים.
קבוצה שלישית ורביעית, של מילואימניקים ימניים ומצביעי מרכז-שמאל, גילתה הקצנה משמעותית בעמדות. הראשונים הפכו עוינים יותר לבג"צ, תומכי הגישה שאין חפים מפשע בעזה, והאחרונים – ריחוק מהיהדות, תיעוב לנתניהו, בוז לחרדים. כמו בקואליציה, גם מצביעי האופוזיציה מאוכזבים מהנהגתם שכשלה בהפלת הממשלה או לחלופין בהשפעה מתוכה.
אם זה נכון, צפויה לנו מערכת בחירות עגומה של דהירה אל תוך הקיר. שני המחנות יעסקו בקניבליזם, כמעט בלי קולות שעוברים מצד לצד. גנץ, איזנקוט, בנט וכל המועמדים שבונים על כמה מנדטים מימין יצטרכו להילחם בעיקר על קולות המרכז־שמאל.
זה גם עשוי להסביר את התופעה העקבית של החודשים האחרונים: היחלשות גנץ והתחזקות גולן, הראשון מדבר על אחדות והידברות והשני לא שולל סרבנות וחברי הכנסת שלו רוקדים סביב מדורות באיילון. מצד שני, כבר יותר מחצי שנה שהמפלגה המובילה בסקרים היא זו ששמה הזמני מהשבוע הוא ״בנט 2026״, והמודל העסקי שלה מבוסס על תמיכה משני המחנות בו־זמנית. השאלה אם בנט צועד להשמדה פוליטית או לכהונה שנייה תלויה בשאלה אם זה מצב רוח חולף או שממשיכים לקום כל בוקר לשישה באוקטובר.
הפרוטקציה של פרוקצ׳יה
איזה מזל יש לאילה פרוקצ'יה שהיא לא מובאת לאולמה של אילה פרוקצ'יה. התבטאויותיה האחרונות של שופטת העליון בדימוס, במיוחד זו בועידת "הארץ" השבוע, היו מעמידות אותה בסכנת מעצר עד תום ההליכים. שהרי השופטת בת ה-82 קראה להפרה המונית של החוק: "אולי אפילו צריך לשקול מרי אזרחי, עם כל המחירים שמבצעיו יידרשו אליהם, כולל להפר חוקים, עם כלל ברזל אחד: בלי אלימות. רק במסגרת של שיבוש החיים במדינה אבל לעולם בלי אלימות".
כבודה מן הסתם אינה רואה היום בחסימת הכבישים המתמשכת אלימות, שאחרת לא הייתה הופכת נואמת קבועה בהפגנות נגד החקיקה המשפטית שמאורגנות בידי חוסמי הכבישים. זה שינוי משמעותי לעומת החלטתה לפני עשרים שנה להשליך למעצר עד תום ההליכים נערה בת 14 שחסמה פעמיים כבישים והפרה את תנאי מעצרה (גם זו הפרת חוק לא אלימה, הלא כן?).
אם לצטט מההחלטה המקורית בשינויי הגיל המתחייבים ושינוי קל בסעיף העבירה, פרוקצ'יה הייתה משליכה את עצמה בגילה המופלג למעצר: "המשיבה היא אישה מבוגרת אשר עד לתקופה האחרונה לא הייתה לה כל מעורבות עם החוק. היתקלותה עם החוק היא פרי אירועי התקופה. היא נסחפה עם חברותיה למאבק האידיאולוגי המתנהל כיום. המאבק חורג לא אחת מגבולות חופש הביטוי והפגנה המותרים במסגרת החוק. הוא גולש למעשי הפרה חמורים של החוק המבקשים למנוע, בדרך אלימה, מהלכים של יישום מדיניות ממשלה שנתגבשה כחלק מההליך הדמוקרטי במדינה. תופעות אלה של פריצת גדר החוק והתעלמות מצווי בית המשפט אינן יכולות לזכות ליחס מקל ומתון בשל רקע רעיוני כזה או אחר העומד מאחוריהן".
כמה מופרך ששופטת שעשתה מהציות לחוק קריירה קוראת להפרתו ההמונית ומגלה רטרואקטיבית עד כמה פוליטית הייתה. זו השמדת ערך עצמית שמשולה רק לשתיקתם של עוד מאורות מוסריים, הפעם מתחום העיתונות, אל מול חקירתו השערורייתית של עורך הג'רוזלם פוסט, צביקה קליין, בחשד למגע עם סוכן זר, בשל העובדה שראיין את ראש ממשלת קטאר. ענת סרגוסטי, בכירה בארגון העיתונאים והעיתונאיות, לא צייצה עד שלשום בערב דבר על המעצר.
סרגוסטי, שתלתה עיניים מצועפות ברב המרצחים ערפאת בראיון בביירות הנצורה, יודעת דבר או שניים על מגע עם סוכן חוץ. הארגון שלה התבטא לאחרונה בגנות האיסור לשגר רחפנים מעל הפגנות, נגד סגירת אל ג'זירה, על האיסור להטיח שאלות בנתניהו באולם בית המשפט. על קליין נזכר לצייץ רק שלשום, תוך שהוא מציין שהזימון לחקירה נעשה "בכפוף לכל דין", ולגנות זאת במגומגם לקחה עוד יממה. העיתונות מעניינת אותם בערך כמו שהחוק מעניין היום את גברת פרוקצ׳יה.
