למה נדמה לנתניהו שאין עם מי לדבר על הרפורמה, ועם מי כנראה ידבר בכל זאת * כיצד נפילת לשכת עורכי הדין בעידן חימי ונוה דווקא עשויה לסלול את הדרך לפשרה * מתי נשיאים אמריקאים איבדו עניין כאן, וראש הממשלה את סבלנותו להטפות מוסר משם * ומדוע לפיד שיצא נגד בכייני המילקי מברלין, נאלם מול ההייטקיסטים שהחליטו להיות אזרחים על תנאי
עם הגב למזכיר
"אני אתייחס קלות לרפורמה המשפטית", אמר מזכיר המדינה האמריקאי לראש הממשלה בפגישתם. קל זה עניין יחסי. נתניהו התלבט אם להגיב מול המצלמות לביקורת של אנתוני בלינקן, והעדיף שלא. חברי ליכוד שמעו ממנו שזו הייתה התערבות "בוטה, ברורה, מיותרת וטיפשית". אחר כך תהה אם במסגרת קריאתו של המזכיר להעברת שינויים בקונצנזוס הוא שכח איך עברה רפורמת הבריאות אובמה קר.
באמצע השבוע נפוצו שמועות שנתניהו שוקל להקפיא את חקיקת הרפורמה המשפטית ולפתוח בהידברות עם האופוזיציה. ככל הידוע, אלה שמועות שווא, משני טעמים: ראשית, כי במקרה כזה נתניהו יצטרך לחפש לעצמו שר משפטים חדש. לוין לא יישאר דקה אם יהיה עיכוב מוכרז אפילו של דקה. הוא קבע לעצמו את אישור המהלך עד סוף כנס החורף כדי למנות כבר בקיץ נשיא עליון חדש ושני שופטים שמרנים.
הטעם העיקרי הוא שכרגע לא ברור עם מי מדברים. מה יקרה אם כמו החייזרים בסרטים, יגיע נתניהו להפגנה במוצ"ש בקפלן, ויאמר: "טייק מי טו יור לידר". מי בעצם מנהיג המחאה, בהנחה שלא מדובר באנתוני בלינקן וכבר לא באבי חימי?
עם ראש האופוזיציה, המועמד הטבעי לכאורה, אי אפשר לנהל משא ומתן. הוא אינו מוכן לדבר עם נתניהו, אינו מוכן לפרט את הוויתורים שמקובלים עליו ובעיקר – האינטרס הפוליטי שלו הוא לנהל מלחמה ולא מו"מ לשלום. דרכו לשלטון היא לקבע את הממשלה כבלתי לגיטימית, לא להפוך אותה בת שיח. ועדת הנשיא או משאל העם שהציע אינן יוזמות ריאליות.
בני גנץ, לכאורה מישהו לרוץ איתו לפשרה, איננו מסוגל גם הוא. גם אם יצליח, איכשהו, לסכם עם לוין על מתווה סביר, הרי שלפיד, מיכאלי וליברמן יילכו לו על הראש. הוא יוצג כעריק, יוקע בראש חוצות, וההפגנות הבאות לא יהיו במרכז תל אביב אלא ליד ביתו, בפאתי ראש העין. גנץ לא ישכח עד אחרית ימיו את מה שעשה לו לפיד כשחבר לממשלה עם נתניהו.
מה שמשאיר את אסתר חיות. נשיאת העליון היא הגורם היחיד שלא ייתפס כפועל מסיבות אישיות, והיחידה שתוכל לסמוך את ידיה על מתווה שירגיע את האגף החרד שיוצא לרחובות. נשיא המדינה מכוון אליה את רוב מאמציו. בפגישותיו המרובות איתה בתקופה האחרונה, ועידת הנשיאים, הוא מפציר בה למצוא מתווה שיאפשר לה להיכנס לחדר ולדבר. הנשיאה, בחודשיה האחרונים בתפקיד, במצור: בבית המשפט שלה מסתמנת, לראשונה, התמודדות על תפקיד נשיא העליון הבא. בחוץ ממתינה דילמה אכזרית: לראות את העליון משנה את פניו, או להסכים לפשרות שיעוררו את חמתם של קודמיה. האיש היחיד שאפשר להגיע איתו לסיכומים הוא נתניהו, אבל הסדר ניגוד העניינים אוסר עליו, לכאורה, עיסוק בנושא. חיות יודעת: היא ישבה בהרכב שדן בו. בכל זאת, פגישה בין השניים תתרחש, כנראה, די בקרוב.
נשק חימי
במותו המקצועי, אולי ציווה אבי חימי את הפשרה. שיחת הוידאו הכי מדוברת במדינה המיטה אסון כבד על לשכת עורכי הדין, הגילדה המקצועית היחידה בישראל שמעמדה משוריין בחוק. אפשר להיות עיתונאי בלי תעודת עיתונאי, אבל אי אפשר להיות עורך דין בלי לעבור בלשכה, וכמעט שאי אפשר להיות שופט. היו"ר השני ברציפות שפורש על רקע חשדות מביכים מפורר את שאריות הלגיטימציה להסדר שאין לו אח ורע בעולם, ובאותה נשימה פותח פתח להחלפתם בנציגי ציבור שימונו בידי הפוליטיקאים, או השופטים, או שניהם גם יחד. רצינו משה לנדוי, קיבלנו אתי כרייף. אחרי שתי הפרשות האחרונות, קשה לטעון ש"אם זה לא מקולקל, אל תתקן את זה". זה מקולקל, ועוד איך. בצדק מוחלט טוענים מתנגדי הרפורמה המשפטית שההסתבכות של חימי אינה מהווה מקל בגלגלי המחאה. ראוי להתגבר על הפיתוי להפוך חולשות אנוש לחומר בעירה פוליטי. חבל שחלק מראשי המחנה שכחו זאת כשקודמו של חימי הסתבך.
צרמה השתיקה של נשיאת בית המשפט העליון. כאשר התפרסמו החשדות נגד אפי נוה היא שיגרה מכתב מיוחד לשופטים, על רקע החשש הציבורי שחלקם מונה שלא כשורה. השבוע לא התייחסה במישרין לפרשה. את ההסבר נתנה בעקיפין על רקע הברית בין נוה ובין שרת המשפטים איילת שקד: "הרכב הוועדה לבחירת שופטים תוכנן על ידי המחוקק כך שיתקיים בוועדה איזון בין הגורמים הפוליטיים לבין הגורמים המקצועיים. מכאן, ששיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין השופטים הוא שיתוף פעולה בין שני הגורמים המונחים בראש ובראשונה משיקולים מקצועיים בבחירת המועמדים האיכותיים ביותר לתפקיד, זאת לעומת שיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין הגורמים הפוליטיים בוועדה".
המחוקק לא התכוון לבנות קיר בלוקים כזה. תיקון לחוק שעבר ב־2004 אף קבע שאסור לחבר הוועדה להצביע על פי הנחיות ממשלחיו. למרבה הצער, לא רק הפוליטיקאים. גם שופטי בית המשפט העליון וחברי לשכת עורכי הדין שאמונים על שמירת החוק, הפרו אותו בלי לחשוב פעמיים.
אדישות הברית
את השבת הזו יבלה בנימין נתניהו בפריז הקפואה והבהירה. אלמלא ביקור בן גביר בהר הבית, כבר היה לוחץ ידיים באבו דאבי עם נשיא האמירויות מוחמד בן זיאד. אפילו לירדן כבר קפץ עם מסוק. אבל משהו חסר בלו"ז: ביקור בבית הלבן. בקיץ 1996 יצא נתניהו לראשונה מגבולות ישראל כראש הממשלה כדי לפגוש את ביל קלינטון. באביב 2009 טס, דבר ראשון, לוושינגטון כדי להיוועד עם ברק אובמה. ב־2013 נפתחה כהונתו השלישית בביקור גומלין של אובמה כאן בארץ, כששניהם צועדים על המסלול בנתב"ג עם הז'קט תלוי על כתפם. אפילו בזמן הקורונה מצא נתניהו זמן להמריא לוושינגטון לחתימת הסכמי אברהם בדשא של טראמפ.
והפעם? ביקור בוושינגטון טרם נקבע. ביידן ונתניהו מקפידים לציין בכל הזדמנות שהם מכירים זה את זה למעלה מארבעים שנה, אבל מגיע כנראה השלב שבו חברים ותיקים שעברו לגור רחוק מסתפקים בטלפון בחגים. את הפטרונות של קלינטון, האסרטיביות של אובמה והקרנבל של טראמפ החליפה משיכת כתפיים. הנשיא ה־46 טובע במסמכים. הממשל שלו איבד עניין בסכסוך הישראלי־פלסטיני. מעניין מה חשב אבו מאזן כאשר שמע ששר החוץ האמריקאי מתמקד השבוע בוועדה לבחירת שופטים, פחות בוועדה לתכנון ובנייה ביהודה ושומרון. איפה הימים ששר החוץ ג'ון קרי ביקר 14 פעם בירושלים? איפה ביידן עצמו, שכסגן נשיא כמעט פוצץ ביקור בירושלים בגלל אישורי בנייה מעבר לקו הירוק.
רצה הגורל ודווקא שני מנהיגים ותיקים, עם כמעט מאה שנות דיפלומטיה מצטברות, חונכים עידן חדש בין וושינגטון וירושלים, עידן האדישות. גם ראשי הממשלה הקודמת, לפיד ובנט, שוחחו עם ביידן הרבה פחות מאשר כל ראש ממשלה ישראלי מאז מלחמת יום הכיפורים. העילה הרשמית הייתה משבר הקורונה שדחק הצידה כל עניין אחר, וחוסר הרצון של הממשל להציק להם באופן שאולי יחזיר את נתניהו. בכירים ישראליים גם טענו אז שהשיחה מיותרת, כי הקשר של ביידן למציאות היומיומית כאן, בגילו ובמעמדו, רופף למדי. אכן, בימים האחרונים ביקרה בארץ סוללת בכירים אמריקאים, אבל כדי לתחזק ולא כדי ליזום. "זמן אמריקה" של המנהיגים המקומיים, הזמן שמושקע לניהול היחסים עם המעצמה החזקה בעולם, ירד משמעותית.
"המזרח התיכון הוא עניין להימנע ממנו במידת האפשר", שינן פעם אובמה לאנשיו. ביידן אימץ זאת. הממשל הנוכחי מתנגד לבנייה ביהודה ושומרון, דואג לשלמות חאן אל אחמר ותומך בפתרון שתי המדינות, אבל באופן דומה לסטיקר "פרי טיבט" שסטודנטים נהגו להדביק על תרמיליהם בתחילת המאה: הבעת עמדה מוסרית, לא תכנית פעולה.
דמעות סיליקון
"שורט" הוא פעולה נפוצה אצל ספקולנטים: הם מוכרים בחסר מניות שלדעתם צפויות לרדת. כשהמניה מתרסקת, הם ממריאים.
לעשות שורט על מניה זה אולי לגיטימי. אזרח טוב לא עושה שורט על המדינה שלו. עם הקמת הממשלה הקודמת, כשבנט ולפיד נאבקו בקורונה, נכתב כאן שהציפייה הסמויה בימין לכישלון המאבק בגל הדלתא ששטף אז את הארץ רק כדי שהקואליציה תאכל אותה, היא מעשה לא פטריוטי. זה היה נכון אז, זה היה נכון כשאביגדור ליברמן הפיץ ספקנות חיסונים ב-2021, כדי שחלילה נתניהו לא יתחזק בסקרים. וזה נכון גם לחלק מסוים ממוחי קפלן.
דהרת הבהלה שחלק מראשי המחאה ניסו ליצור בכלכלה הישראלית לא תישכח במהרה. היה קשה לפספס את התקווה שהירידות בבורסה תימשכנה, שהשקל יוסיף וייחלש, שחברות האשראי יפרסמו אזהרות. מה שמכונה "מחנה השלום" ספג מהלומה אנושה כאשר בצלם ושוברים שתיקה הלכו לאו"ם לספר על נוראות הכיבוש הישראלי. המהלך של עינת גז להוצאת השקעות החברה שלה מהארץ משמיע צליל דומה.
ניכוש עשבים שוטים הוא פעולה קשה ומייסרת, אבל מחויבת המציאות. דגלי פלסטין בהפגנה בערב של פיגוע רצחני הם עשב שוטה. מעורבות בהליכי מינוי של שופטת שאיתה יש יחסים קרובים הם עשב שוטה. ובעיקר, האיומים בירידה מהארץ. כאשר תום ליבנה, בעלי חברת הייטק, מודיע שיעזוב את הארץ וקורא למיליארדרים נוספים לבוא בעקבותיו, הוא פוגע במדינה במסווה של עזרה לה. דמוקרט אמיתי לא סבור שכספי המיסים שלו מעניקים לו קול עודף, ופטריוט אמיתי לא מתגרש מישראל כשהיא פועלת בניגוד לאמונותיו. כשלפיד היה שר אוצר הוא תקף במילים קשות את מוחי המילקי מברלין, ובצדק תקף. מצופה ממנו, מגנץ ומחבריהם לגנות במינוחים הבוטים ביותר את מי שנמצא פה על תנאי.
ליבנה וגז מוזמנים להפסיק לאיים, לקחת את הכסף שלהם ולעזוב אותנו במנוחה. התוכנה שעליה עשה ליבנה את הכסף הופכת קול לטקסט. היא הייתה הופכת את היבבות האנוכיות שלו לטקסט הבא: "או שתעשו מה שאני רוצה, או שאני ממריא מטרמינל המטוסים הפרטיים בנתב"ג".
