בשיחה האחרונה ביניהם לפני שהכל קרס, אמר בני גנץ לבנימין נתניהו "אם אתה מבקש ממני לוותר על משרד המשפטים או על ראשות הממשלה – אז איאלץ לוותר על ראשות הממשלה". זה היה רק בשבוע שעבר. נציגי הליכוד הזהירו אותו כל הזמן שניסנקורן מערים קשיים במו"מ כדי לבנות את פרק ב' בחייו הפוליטיים. אבל גם ממרחק של עשרה ימים ושישה עריקים, גנץ לא מתחרט. בעיניו, הגן על משרד המשפטים, לא על שר המשפטים.
בסיבובים הקודמים יכול היה לבחור כמעט כל מי שרצה. עכשיו, האפשרויות העומדות בפניו מצומצמות עד כאב: לחבור, למרות ההצהרות, כמספר שתיים לחולדאי או לפיד, או לצרף אליו את מפלגת העבודה. עוד נשארו איתו חברים, אבל כמו הססמא הישנה של מפלגה אחרת, הוא האיש הבודד לכנסת.
הפרק הראשון בעונת הבחירות, קצר ומותח, מאחורינו: השמות הגדולים כבר הסתדרו, בפנים או בחוץ. מסע הרכש הגיע ברובו אל קיצו. הפרק השני יתמקד בניסיון להוריד את תקווה חדשה של סער מתואר המתמודדת ראש בראש מול הליכוד. המפלגה החדשה של חולדאי כרסמה מסער בממוצע הסקרים כשני מנדטים; בנט ינסה לצייר את התקווה כמפלגה ריקה מתוכן, לפיד וחולדאי ידגישו את הימניות של הרשימה. ההנחה שלהם היא שירידה של מנדט שניים ברשימה טריה תגרור בסוף מפולת. ההנחה שלו – שהיצמדות למקום השני תביא אליו ברגע האחרון הרבה מאוד מנדטים שוחרי מהפך.
בפרק השלישי תגיע עת האיחודים. יאיר לפיד, חי אך מוחלש, מול רון חולדאי, אנרגטי אך מוגבל בתקרה, יצטרכו לשקול ברצינות איחוד חדש, כדי לייצר ראש חץ מול הליכוד.
כמעט חודש מרגע שהוקמה מפלגת סער והותנעה, גם אם לא רשמית, מערכת הבחירות, אפשר כבר לראות את קווי המתאר הולכים ומתמצקים: בפעם הרביעית ברציפות, בלוק הימין (אם יש דבר כזה) לא מצליח להתקרב ל־61; המחנה מנגד מחזיק ברוב בלתי ניתן למימוש בגלל הרשימה המשותפת. מרגיע לגלות שיש דברים בעולמנו שאפילו הקורונה לא הצליחה לשנות.
דברים בשם עומרם
"לשאלתך", ענתה השבוע השרה עמר ינקלביץ' למי ששוחח איתה על התהייה שריחפה בחלל האוויר שנתיים תמימות, "לא היו דברים מעולם". כלום כלום? נשאלה, כלום כלום, השיבה.
הכתבה בשבוע שעבר ב"עובדה" הציפה בפעם המי־יודע־כמה בשנתיים האחרונות את שאלת הקשרים בינה ובין יושב־ראש מפלגתה, בני גנץ. רמזים בוטים מאי פעם נרמזו, במסגרת הניתוח לאחר המוות לכחול לבן; ניתוח שנערך, בהליך חריג, כאשר הקליינט עדיין נושם באופן עצמוני.
"קח לדוגמא את סיפור הטלפון", אמרה השבוע, "צרכן חדשות מהשורה יחשוב שאני מופיעה שם. לך תספר שהפריצה הייתה כבר ב-2014, שנים לפני שהכרתי את בני". אבל בכחול לבן, התעקשו השואלים, תהו מהיכן מגיעה השפעתה העצומה של חברת כנסת במקום ה־23 על מי שהצהיר אמונים לתפקיד ראש הממשלה. "הלוואי שהייתה לי השפעה כזו", השיבה. "קודם כל, אין פסול בלהשפיע, אבל במבחן התוצאה, לו היו מקשיבים לי לא היינו במקום העגום שאנחנו נמצאים היום. כעורכת דין, ראיתי את הפרצות העצומות בהסכם הקואליציוני עם הליכוד. הזהרתי את בני: זה הסכם שחייבים לתקן אותו. לא הקשיב. אחרי הסבב השני אמרתי לו: תיכנס לרוטציה ותהפוך ראש ממשלה תוך כמה חודשים בהסכם טוב יותר, לא נכנס".
מילא זה, הוסיפה. אומרים שנתתי עצות רעות? בערב של הפלת החוק ראיתי שחברי כחול לבן נמצאים במשכן. אמרתי לגנץ: אני מריחה פה משהו מסריח, תן לי להיכנס ולהצביע בעד כדי להפיל את החוק גם אם יהרגו אותי בתקשורת. הוא אמר לי "אין מצב שיבגדו בי".
אסף זמיר החליט לעזוב, מספרים, כשראה איך גנץ משנה את עמדתו בגללה בישיבת הסיעה ומאפשר הצבעה בעד הכשרת מאחזים. "מי שנמצא במפלגת מרכז וקרא לי ימין קיצוני אז יש לו הבנה פגומה במושג 'מרכז' ובזהות המצביעים שלנו", ירתה בחזרה. "כל מה שאמרתי רשום מילה במילה במצע. אם ציפו שאתמקם בוועדת קישוט אז לא. גם מיכאל ביטון היה בעד, אז למה לא אומרים שביטון שולט בגנץ? כי הוא גבר?
"לא ייאמן לאיזה מקום הביאו אותי", רשפה גיצים. "איזה גבר בעולם היה צריך להתמודד עם הסיטואציה הזו. שתבין: רק לפני שבועיים בני ורויטל באו לארוחה אצלנו בבית. הפכו אותי למדליפה הלאומית, עם עיתונאים שלא דיברתי איתם מימיי עד השבוע".
"ואתם יודעים מה מקומם", הוסיפה, "שהאשימו אותי בעריקה. את השמיים והארץ הציעו לי מהליכוד כדי שאקים איתם ממשלה. אבל אני לא יורקת לבאר ששתיתי ממנה. ומי בסוף תקע לגנץ סכין בגב? אלה ששנתיים השתלחו בי שאני אוטוטו נוטשת. אחד־אחד הם הודיעו על נטישה".
בשבוע האחרון התברר שגורם בתוך מפלגתה שלה הזמין עליה מעקבים של חוקרים פרטיים. "אם יש דבר כזה אז אוי ואבוי", אמרה. "בזמן אמת לא שמתי לב לדבר כזה. אבל לעקוב אחר חבר כנסת זו עבירה פלילית".
השנתיים של ינקלביץ' בפוליטיקה מזכירות את עגנון, שכתב "צא ולמד כמה גדול הוא הכבוד, שכדאי להתבזות בשבילו". תגידי, נשאלה, היה שווה לך הסיבוב הזה בזפת ונוצות? היה שווה בכל זאת, אמרה. שילמתי מחירים נוראיים. אבל הבנתי שאני רק כלי במאבק על ראשות הממשלה. בהתחלה תקפו אותי החרדים והימין, אחר־כך השמאל. מתקפות השמאל קשות לאין שיעור.
את נשארת בכחול לבן? "אני נמצאת בכחול לבן", דייקה את תשובתה.
שובה של מרצ?
היו שנים שמדינת ישראל הייתה מגרש המשחקים של ראשי תנועות הפועלים: הם פירקו ממשלות והקימו תנועות והלכו לבחירות רק כדי להכריע בין מפא"י למפ"ם, בין רפ"י למערך, בין העבודה וד"ש. חלפו השנים וחלפה ההשפעה, אבל המורשת נדדה למקום אחר: במקום לקיים את הבחירות על הנהגת הימין בקרב 130,000 מתפקדים, ההכרעה בין נתניהו וסער, בנט וליברמן הועתקה אל שישה מיליון וחצי בעלי זכות בחירה. המפלגה הזו קטנה מדי בשביל כל אלה.
הקו של גדעון סער, כפי שהתווה השבוע בראיונות, הוא ש"כל מי שישב עם נתניהו בעבר איננו פסול בעיניי". זה אומר שתקווה חדשה בונה בשלב הראשון על קואליציה עם בנט, לפיד, חולדאי וניסנקורן, ליברמן וגנץ. אבל לפי הסקרים, עדיין לא ברור אם זה יספיק: החבורה הזו, עתירת אגו, מונה פלוס מינוס 60 חברי כנסת, בדרך כלל מינוס.
מה שאומר שהמהפך עשוי להיות תלוי דווקא במפלגה קטנה, קצת נשכחת, בקצה המחנה: מרצ. עשרים שנה חלפו מאז שיוסי שריד התפטר בדמעות מממשלת ברק. מאז היא החליפה שישה יושבי ראש אבל לא העבירה אפילו יום אחד בקואליציה. לבד מ"חרות" של בגין, אף מפלגה לא נדדה תקופה כה ארוכה במדבר. ארבע או חמש ההמלצות שלה עשויות לשלוח את נתניהו הביתה. האם לעת בלותה הייתה לה עדנה?
הכשרת הלבבות כבר בעיצומה: יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הודיע השבוע שהוא איננו פוסל אותה. אך לפני שנתיים קבע ש"מרצ היא לא חלק מישראל" (וזו הודיעה שליברמן הוא "פוטין לעניים"). אם למרצ תהיה אפשרות לשלוח את נתניהו הביתה, היא תעשה זאת ללא היסוס וללא תמורה. ממילא, אם תהיה קואליציה חלופית אמורים להיכנס אליה החרדים ובנט. זה יהיה מהפך בשני שלבים: הממליצים ימליצו ואז תיכנסנה מפלגות אחרות.
כדי להגיע לשם, מרצ תיאלץ להיאבק, שוב, במגעו הצונן של אחוז החסימה. בסיבוב הראשון של הבחירות עברה ברגע האחרון רק בזכות הצבעה ערבית מסיבית שספק אם תחזור הפעם, ובפעמיים האחרונות נאלצה לשתף פעולה עם ברק, שפיר, פרץ ולוי־אבקסיס. החוויות הטראומטיות האלה הספיקו להורביץ. גם חולדאי שחולם חלומות גדולים במרכז לא מעוניין כרגע לצרף אותו. אבל גם הפעם, כמו בכל אחת מתשע מערכות הבחירות האחרונות, היא תיאלץ לשמור על בוחריה שלוטשים עיניים למפלגה האופנתית התורנית.
מושב פוחלצים
יושב הישראלי מול הטלויזיה בשמונה בערב, השעה שבה באות מפלגות לעולם, ומול עיניו מתחוללת התפרצות נרקיסיסטית בשידור חי. בכדורגל קראו לזה פעם "חלון ההעברות". בארבע המערכות האחרונות התרחב עד לכדי אבסורד הפער בין שיטת הבחירות המקומית, העתיקה, ובין טבעה של הפוליטיקה המקומית, החדשה. השיטה שלנו לא כוללת אף מרכיב פרסונלי: אין בה, בניגוד להצהרות נתניהו, בנט וסער, שום ריצה לראשות הממשלה, מהטעם הפשוט שאנחנו בוחרים רשימות, הרשימות בוחרות ח"כים, והח"כים והם לבדם בוחרים את ראש הממשלה. אבל בישראל המודרנית, כמו כל מקום בעולם המערבי, עומד האיש לפני הרעיון.
התוצאה היא שבמקום מפלגות חיות מוצעים למכירה פוחלצים: רשימות של איש אחד, ממולאות במה שמכונה עדיין בטעות "חברי כנסת" אבל בעצם הם אוסף אצבעות ממוכנות. אין שום סיכוי שבשיטת הפריימריז, או השביעיות, של שנים עברו, היו מסכימים נבחרי ציבור להתאבד שלוש פעמים בשנה. אלה מהם שמבקשים לשרוד, משייטים במעגלים כפסולת לוויינים, מוכרים את עצמם לתנועה החד־פעמית הבאה. עריקה של אברשה שריר אחד זעזעה בשנות התשעים את ישראל, עכשיו אין שבוע בלי חמש־שש תצוגות שרירים כאלה.
השבוע עיינתי בהודעה לעיתונות של אחת בשם מיכל קוטלר וונש, שלדבריה מכהנת כחברת כנסת. קוטלר וונש החלה את דרכה בתל"ם, משם קיפצה לכחול לבן. "לא אתמודד מטעם המפלגה", הצהירה השבוע. "דרושה הנהגה אחראית וישרה לשקם את האמון ולחדש תקווה. מחויבת להמשיך לשרת, בעוז ובענווה. אמשיך לעדכן". לא בתקשורת הייתה צריכה לפרסם את מודעת חיפוש העבודה הזו, אלא ביד 2.
או קחו לדוגמא את הליכוד: עזיבתו של זאב אלקין הייתה מפגן התפתלות אינטלקטואלי לא עקיב ("נפער סדק ביני ובין נתניהו", הסביר אלקין אבל התקשה לתרץ למה אחרי שהסדק נפער עוד תמך בראש הממשלה מול סער בפריימריז). אבל מי יוכיח אותו על כך? שליש מסיעת הליכוד הנוכחית כיהנה בעבר מטעם מפלגות אחרות.
עונת 2019־2021 חיסלה את המפלגות. הבחירות הקרובות יקבעו תקדים עגום: הן תהיינה הראשונות בהיסטוריה של ישראל שבהן אין בחירות פנימיות באף מפלגה. העבודה גוועה, מרצ חוסכת את התהליך, ובליכוד נתניהו יקשט את הרשימה הקיימת בשלושה שיריונים מטעמו. אולי קוטלר וונש תיעתר, בטובה.
