כשאחרונת המדליות תחולק בלונדון, ימצאו את עצמם הבריטים עם חמרמורת אכזרית וחשבון גבוה לשלם, חוויה שבוודאי מוכרת לכל אחד מהם באופן אישי. לונדון המוכרת לתיירים תישאר עשירה ומרתקת, אבל הפרברים שמקיפים אותה כבר התפרצו פעם אחת, אשתקד, בגל אלימות מפחיד. גם שאר חלקי הממלכה המאוחדת שוקעים לתוך ניוון שנראה חסר תקווה. יממה לפני תחילת המשחקים כבר השיגה הממשלה הנוכחית מדליית זהב מפוקפקת: היא הראשונה זה עשורים רבים ששקעה לתוך מיתון כפול. במשך תשעה חודשים רצופים, המשק הבריטי מתכווץ.
יש הרבה סיבות לקנא בבריטים, רבות מהן נשקפו מטקס הפתיחה של המשחקים: התרבות העשירה, היכולת להחזיק מעמד בתנאים קשים, חוש ההומור העצמי, הכבוד למסורת. כשבאים ממדינה שבה משנים חוקי יסוד במחטף לילי בין שתיים לארבע, יש משהו יציב ומנחם בהתבוננות על מלכה שאבות-אבותיה נהנים מתמיכת הנתינים כבר יותר מאלף שנה, ועוד היד נטויה.
בדלת של אולם בית הנבחרים ("הקומונס") בווסטמינסטר יש דלת עץ. אחת לשנה, עם פתיחת כנס החורף, נציגה של המלכה נוטל שרביט עץ עם קצה מחודד ונוקש בנימוס על הדלת שלוש פעמים, סוג של תזכורת בריטית על מקומו המוגבל של בית המלוכה. רק שלוש מכות, רק פעם אחת בשנה, אבל בדלת של בית הנבחרים נפער חור גדול במרוצת השנים. זה כוחה של המסורת הבריטית.
האם המוסדות הבריטיים הישנים מונעים מהמדינה האמיצה הזו להשתקם? טוני בלייר בוודאי סבר כך. יום אחד הוא העביר בפרלמנט חוק שמטיל הגבלות על ציד שועלים, ברוח השמירה על איכות הסביבה. לתדהמתו, הוא גילה שבית הלורדים, המזכרת החביבה הזו מימים עברו, קם עליו לכלותו. שמונה-מאות חברי הבית, פאותיהם הארוכות על ראשיהם, חסמו את החוק בגופם. ציד שועלים הוא פעילות הפנאי החביבה על רובם, והם לא התכוונו לתת לאף שליח-ציבור צעיר לקחת מהם את התענוג. השועלים אפילו לא ידעו שיגרמו לאחד המשברים החוקתיים החריפים שפקדו את הממלכה המאוחדת מאז כינונה.
בלייר, בתור לקח, ניסה להפוך את בית הלורדים לבית עליון שנבחר על ידי הציבור, ולא ממונה, רק כדי לגלות שהמסורת הכניעה גם אותו. הוא כבר לא ראש ממשלה, 788 לורדים עוד שם, ובגדול. כל היוזמות לביטול המוסד הארכאי הזה נתקלו בקשיים אדירים, האחרונה שבהן סוכלה אך לפני שבועות מספר. אין שום היגיון בבית הלורדים, אבל המסורת בבריטניה חזקה מן ההיגיון.
דמוקרטיה מקרטון
בכלל, ביקור בבריטניה מגלה שלא רק לנו יש שיטת בחירות בעייתית. 635 חברי פרלמנט יש בבריטניה, אחד מכל מחוז. בקרוב ל-500 מהמחוזות זהותו של המנצח ידועה מראש. פוליטיקאי חפץ חיים לא יטרח לבקר שם, שלא לדבר להשקיע שם כספי ציבור. לכן, ארבע חמישיות מהמדינה סובלות כבר עשרות שנים מהזנחה משוועת, רק בגלל שהמצביעים בהן נחשבים "כחולים" או "אדומים", שמרנים או תומכי לייבור. אף אחד לא סופר אותם.
מרבים לקטר אצלנו על השיטה שמעניקה כוח למפלגות קטנות. זה נכון, אבל השיטה הבריטית הייתה גורמת אצלנו להמונים לעלות בנשק על קריית הממשלה. הלייבור נהנית במשך שנים מעיוות בשיטה, שאפשר לה לזכות ברוב מוחלט בפרלמנט למרות שהשיגה רק קצת יותר מ-30 אחוז מהקולות. המפלגה הליברל-דמוקרטית, עם יותר מעשרים אחוז, כמעט לא זכתה לייצוג בווסטמינסטר. דמיינו לעצמכם, רק לשם ההשוואה, את קדימה עם שישים וחמישה מנדטים, ואת הליכוד, העבודה וש"ס לא עוברות את אחוז החסימה.
הבריטים אוהבים הכרעה חדה וברורה. בבחירות האחרונות, לראשונה זה כ-40 שנה, לא השיגה אף מפלגה רוב מוחלט בפרלמנט. חברי המפלגה השמרנית דיברו על הצורך לחלוק את השלטון עם עמיתיהם הליברלים באופן שבו גבירה ויקטוריאנית הייתה מדברת על הצורך שלה לחלוק את קרון השינה שלה עם בת למעמד הפועלים. צפוף להם, ומי שמבקר בלונדון יודע כמה הבריטים קנאים למרחב שלהם.
אבל יש כאן משהו מעבר. התוצאות המעוותות שהבחירות בישראל, בבריטניה וגם בארה"ב מייצרות בעשורים האחרונים מעוררות חשד ששיטת הדמוקרטיה הייצוגית המוכרת לנו סיימה את דרכה. פוליטיקאי מודרני, ולא משנה אם יכהן בכנסת בירושלים, בבית הלבן בוושינגטון או בארמון וסטמינסטר בלונדון, פועל במציאות בלתי אפשרית. הוא נבחר אחת לארבע או חמש שנים, אבל הציבור משנה את דעתו פעם ביום. מי בכלל זוכר מה גרם לציבור להצביע נתניהו, קמרון או אובמה לפני שנים, כאשר סדר היום השתנה מאז אלפי פעמים? ולמה שזה ימשיך לעבוד כך?
בעידן של סקרים באינטרנט על כל נושא בכל שעה, כמעט מגוחך שאנחנו עדיין משלשלים פתק קטן מנייר לתוך תיבת קרטון פעם בארבע שנים, ועוד מצפים שהשלטון יהיה יעיל. שיטת הבחירות הנוכחית רותמת את הבוחר והנבחר לכרכרת סוסים,בעוד המגזר הפרטי מתקדם בספינות חלל. גם כך, מנהיגי העולם המערבי פועלים לא בהתאם לתוצאות הקלפיות, אלא על-פי סקרים יומיים. מדברים אצלנו נגד משאל עם, אבל כל יום נתניהו מקבל את התוצאות של שלושה כאלה, באדיבות אבי דגני. יכול מאוד להיות שבשנים הקרובות שיטת הבחירות תצטרך להשתנות לכיוון דומה יותר לזה של יוון העתיקה, מעין אסיפת עם מודרנית. רק תסמכו על בריטניה שהשינוי לא יתחיל בתוכה.
בריטניה הבינונית?
המקום האחרון שהמוח מדביק לו את התואר "כיבוש" הוא הגבעות הגשומות של סקוטלנד. אבל תודעת הכיבוש עדיין מהדהדת כאן, שלוש-מאות שנה אחרי שהממלכה המאוחדת הכפיפה את סקוטלנד לבית המלוכה האנגלי. במו עיניי ראיתי שם כתובות גרפיטי על קירות המצודה של אדינבורו: "סוף לשלטון לונדון", הגרסה המקומית ל"בוז לספר הלבן". הבנק של סקוטלנד קיבל יום אחד אפשרות להדפיס בעצמו את השטרות של הלירה שטרלינג. הדבר הראשון לאחר מכן היה מחיקת דיוקנה של המלכה אליזבת לטובת נופים מקומיים. רוב הסקוטים עדיין מסרבים להכיר בסבתא החביבה. הם עוד זוכרים את הזוועות שחוללו באדינבורו אבות אבותיה.
בעוד שנתיים, בדיוק שבע-מאות שנה אחרי קרב בנוקבורן שבו הסקוטים קלי הרגליים והמעטים הביסו אנגלים רבים וחמושים, יתבקשו הסקוטים להכריע אם להביא לקיצה את הברית העתיקה עם אנגליה, ברית שבלעדיה אין ממלכה מאוחדת, וגם אין בריטניה הגדולה, מקסימום בריטניה הבינונית. הממשלה השמרנית, עייפה משנים של קריאות סקוטיות לעצמאות, החליטה להפקיד בידי המקומיים דילמה אכזרית. אם ייכשלו במשאל העם, יאבדו את שאריות טענותיהם כלפי לונדון. אם ינצחו, יאבדו את המכנסיים. לפי רוב המחקרים הכלכליים, הדבר הראשון שיקרה אחרי הנפת דגל סקוטלנד העצמאית באדינבורו יהיה הכרזה על פשיטת רגל. הארץ הענייה הזו, על חמשת מיליון תושביה, מסובסדת כבר שנים על-ידי השלטון המרכזי באנגליה. ב-2008, כשהבנק של סקוטלנד עמד לקרוס, הייתה זו ממשלת בריטניה שחילצה אותו, רק כדי שיוכל להמשיך להדפיס שטרות בלי דיוקנה של המלכה.
אם להאמין להערכות, הסקוטים יעדיפו להמשיך לקטר על השלטון המרכזי אבל להיות סמוכים על שולחנו. סקר שנערך לאחרונה גילה ש-51% אחוז מהסקוטים תומכים בעצמאות, בתנאי שתגרום להם הפסד של לא יותר מ-500 לירות שטרלינג בשנה. האקונומיסט הבריטי ציין ביובש אופייני שהסקוטי הממוצע תומך בשאיפה הנשגבת לעצמאות, כל עוד היא לא תמנע ממנו לקנות אייפד חדש.