כטוב ליבו במגעים הקואליציוניים, במהלך חודשי הקיץ האחרון, התכופף בנימין נתניהו אל עבר בן שיחו, ממקורבי המקורבים של הרצוג. תזכור את מה שאני אומר לך, שחזר השבוע שותף לשיחה את דברי נתניהו, יום אחד עוד תקום פה מפלגה בשם "הליכוד הציוני". המקורב השיב לו: אולי, אבל סביר יותר שהמפלגה הבאה שתקום פה תהיה "הליכוד היהודי".
אז על מי עבד נתניהו במגעי האחדות חובקי העולם? על הרצוג שהתפתה לחשוב שאחדות ממשמשת ובאה? על קרי, א-סיסי ועבדאללה שהנה פורץ השלום? אולי על בנט ושקד, שכמעט קמו בוקר אחד לתוך סיוט אופוזיציוני? או שנתניהו עבד על עצמו: חולם חלומות שרוניים על שבירה שמאלה ובעיטת המתנחלים מהממשלה כדי להקיץ אל הקואליציה המוכרת של השותפים השנואים-אך-טבעיים?
הטראומה הגדולה בחייו הפוליטיים של נתניהו היא הסכם וואי ב-1998 שבו לחץ את ידו של ערפאת והבטיח למסור לו 13 אחוז משטחי יהודה ושומרון. הימין נטש בזעם, השמאל קיפל את רשת ביטחון שהבטיח, וזה נגמר בבחירות מוקדמות ובריסוק עצמות משפיל מול אהוד ברק. מאז שחזר ב-2009, ולמעשה מאז שהתפטר מהממשלה שבוע לפני ההתנתקות ב-2005, נתניהו לא זז בלי שווידא שהימין בכיסו.
רק שהימין היום הוא נפתלי בנט ואיילת שקד, שניים שנתניהו מתעב/ת במיוחד. ההיגיון הפוליטי נשכח לפעמים לטובת התיעוב האישי. וכשזה השתלב עם האיום של מהלך אמריקני אנטי-ישראלי באו"ם, ראש הממשלה החל להרהר ברצינות בשינוי הרכב הממשלה. ככל הידוע, שרה נתניהו מעריכה ומחבבת את יצחק הרצוג. נתניהו עצמו השתמש יותר מפעם אחת בכינויים חסרי תקדים כלפי בנט. אחד מהם לא היה מודפס אפילו בטורים רדיקליים מאוד ב"הארץ".
מגעי האחדות הצטננו כמו תמיד לא בגלל הרצוג אלא בגלל נתניהו. האגף הימני של לשכתו ומקורביו הסביר לו במשך שעות מה המשמעות הפוליטית האובדנית של צירוף לבני ובהלול על חשבון בנט ואריאל. במשך שעות הם הסבירו לו שאם הוא רוצה לקדם פני רעה מדינית באו"ם, הוא לא צריך להגיש גט כריתות לבית היהודי ולאגף הניצי בליכוד. הימין יסכים לקבל הקפאה דה-פאקטו לצרכי תמרון בינלאומיים.
שיחה בהפתעה
נשיא ארצות הברית, ספונטני ככל שיהיה, לא מתקשרים בספונטניות. על הקו בשיחות עם מנהיגי עולם יושבות לפחות עוד 16 אוזניים, שמונה מכל צד. הסבירות שנשיא יצלצל מהרגע להרגע, זהה לסיכוי שטראמפ יסמס "ערה?" לאנגלה מרקל.
ולכן אפשר לצאת מנקודת ההנחה שנתניהו לא הופתע כאשר באמצע חקירת המשטרה קיבל הודעה שנשיא ארצות הברית מחכה על הקו. החוקרים ודאי לא אהבו זאת, אבל לא ממש נשאלו לדעתם: אובדן השליטה על לוח הזמנים של החקירה הוא גם אובדן העדיפות האחרונה שיש להם על בכיר נחקריהם, אחרי שיתרון הביתיות אבד להם.
בעשרים ושניים בינואר הודיע מפכ"ל המשטרה לכתבים חגיגית: "הגענו לחקר האמת בפרשות נתניהו. בתוך שבועות ספורים נגיש את מסקנותינו". חודש וחצי חלף מאז, ומסקנות אין. להפך: על פי הפרסומים הודיעו החוקרים לנתניהו שיזדקקו לעוד שתי חקירות לפחות, מה שיביא אותנו עד אחרי חג הפסח בלי המלצה משטרתית. כמו דבריו הנחרצים מדי על אום אל חיראן, גם ההצהרה הזו לא עמדה במבחן הזמן.
זה אומר שפרשות ראש הממשלה יחזרו להיות אירוע פוליטי רק ב-2018. המלצת המשטרה לא אמורה לזעזע את יסודות הקואליציה או לכפות על נתניהו בחירות מוקדמות, רק החלטה סופית של היועץ המשפטי לממשלה, אחרי שימוע. זה לא אומר שנתניהו לא בוחן כל העת בחירות מוקדמות: זה מצב קיומי עבורו. שותפיו, שמכירים היטב את התחביב הזה של ראש הממשלה, פותחים איש איש בהכנות. הפריימריז שהקדים השבוע בנט לראשות הבית היהודי הם דוגמא להיערכות כזו.
מה שמשאיר איתנו עם שיחת הטלפון מטראמפ. במישור הבינלאומי קורה כאן דבר ראוי לציון. השבוע התבקשו שרי הממשלה להאריך את מינויו של השגריר בארצות הברית, רון דרמר, עד 2018, בשל "הנסיבות הבינלאומיות המיוחדות ונחיצותו האישית". הוא קנה זאת ביושר. אין עוד הרבה אנשים בעולם שיכולים כמו דרמר להפיק שיחת טלפון נשיאותית בעיתוי קריטי לראש הממשלה.
תזכורת: כשדונלד טראמפ הדהים את העולם בתחילת נובמבר, הנחת העבודה הייתה שנתניהו מעדיף את הידועה לשמצה, הילרי קלינטון על פני הלא ידוע עם השיער הכתום. הצהרותיו של טראמפ מאז, מההסכמה להעברת השגרירות לירושלים, דרך ההתייצבות יוצאת הדופן נגד המהלך של אובמה במועצת הביטחון ועד למסיבת העיתונאים הסופר-דופר-פרו-ישראלית בפברואר, כל אלה מלמדים שמישהו עבד חזק מאוד וטוב מאוד על הידוק הקשר עם טראמפ ואנשיו במהלך כל המירוץ הארוך של 2016. לפני ארבע שנים נתניהו ודרמר חטפו מכה קשה כשפעילותם לטובת בחירתו מיט רומני כשלה והתגלתה; הפעם הם הצליחו גם לטפח קשרים יוצאי דופן עם המועמד הרפובליקני וגם להישאר מתחת לרדאר.
שובר למרכז
שמח וטוב לב המריא שר הביטחון אביגדור ליברמן לוושינגטון. בשבועות האחרונים ליברמן הביע תמיכה ברעיון שתי המדינות, הציע להקפיא בניה מחוץ לגושים, הזהיר מסיפוח של שטח כלשהו לרשות. הביקורת מימין מעניינת אותו כקליפת השום.
ליברמן מתגורר ביהודה ושומרון, אבל בסיס התמיכה שלו מעולם לא הגיע משם. הוא הבין זאת כבר בליל הבחירות ב-2003, כשרץ יחד עם האיחוד הלאומי ברשימה משותפת, שגירדה בקושי חצי מנדט מעבר לקו הירוק. המסקנות שלו, שהתחזקו מאז הפך לשר הביטחון, הן שאין תוחלת אלקטורלית לפעולה נמרצת למען ההתיישבות בגב ההר. עדיף לכוון לימין שמודאג יותר מערביי ישראל מאשר מעתיד המאחזים. הפרידה מיאיר שמיר ועוזי לנדאו ערב הבחירות האחרונות הייתה הרמז המטרים.
באיזור דומה, גם אם בווליום שונה, ממוקם משה כחלון. הנה עובדה מעניינת: לאורך כל מסע הבחירות האחרון שלו ב-2015 הוא לא קיים ולו חוג בית אחד מעבר לקו הירוק. בסיס התמיכה שלו איננו ימני במיוחד או שמאלני במיוחד, הוא פשוט קיבל החלטה עקרונית שנושאי יוקר המחיה חשובים לו יותר מהשאלות המדיניות. כחלון וליברמן לא יפעילו שום מאמץ אקטיבי לקדם את פתרון שתי המדינות, אבל גם לא יישכבו על הגדר בשליחות מפעל ההתנחלויות. אם נתניהו יחליט ללכת יחד עם טראמפ על מהלך גדול, הם יהיו איתו שם בלי נקיפות מצפון מיותרות.
