הרגע הקשה ביותר של אבי גבאי מאז נבחר לראשות העבודה לא היה כאשר התבטא נגד פינוי יישובים, גם לא השבוע כאשר אמר שמחנהו שכח מה זה להיות יהודי. הוא אירע בשלושים באוגוסט, בכנס חינוך גדול בחולון. גבאי הכין נאום סדור על המהפכה הנדרשת בחינוך, נושא שבוער בו. עבר מבזק ועוד מבזק, כותרת התחלפה באחרת, השעות נקפו אבל איש לא הזכיר את יו"ר העבודה, ואף מפיק לא ביקש ממנו להתראיין.
גבאי, אדם אלמוני למדי עד הקיץ האחרון וגם עכשיו הרבה פחות ידוע מלפיד, שמח מאז על כל הזדמנות ששמו מעורר רעש. דבר דומה קרה לנפתלי בנט בבחירות 2013, שבהן הפציע. הוא התבטא בזכות סירוב פקודה לפנות יישובים, והליכוד פתח עליו בהפגזה רטורית כבדה. אבל מה שקרה בסקר שאחרי הוא שהבית היהודי זינק בעוד שלושה מנדטים: על כל תומך שלא אהב את הדברים נוספו שני מצביעים שעד ההתבטאות לא שמעו את השם בנט.
השאלה אם הפעם הרעש לא רב מדי. האם גבאי לא התעלל יותר מדי בבייס שלו, בסיס הבוחרים הותיק? על פי תגובותיו ותגובות יריביו, יש מצב שכן: גבאי התעטף בשתיקה יחסית מאז פורסמו דבריו בחוג בית בבאר שבע; ואילו לפיד מימינו וגלאון משמאלו חגגו באולפנים. יו"ר יש עתיד הגיע מאפס לסבא תוך כמה שניות. "גבאי אמר שמי שלא מאמין באלוהים הוא לא יהודי", אמר לפיד בקול ישראל. "למה, סבא שלי לא היה יהודי? למה הנאצים ניסו להרוג אותו? אפשר לפנות למרכז, אבל לא צריך לשחזר את הרגעים הכי גרועים של נתניהו". זה קצת משעשע כי לפיד עצמו חטף בשנה האחרונה משמאל על הניסיון הנטען שלו להיות תואם ביבי.
הניסיון לאסוף קולות בימין הרך ולשמור באותו זמן על הבסיס בשמאל הקשה הוא ריקוד עדין מאוד. שלי יחימוביץ' ביצעה אותו בבחירות 2013 באופן מגושם שהסתיים בצליעה ונקע. בניסיון לשבור ימינה היא שברה את המחנה שלה. מצד שני, הרצוג לא ניסה כלל לפנות ימינה וסיים בפריצת דרך מזהירה לתוך מבוי סתום.
איפה עומד גבאי ביניהם? סקר מעניין ובלתי תלוי שלא פורסם עד עתה בדק לפני כמה שבועות את תגובות הציבור לאמירתו של גבאי שלפיה אין מקום לפנות יישובים גם לעת שלום. מקרב בוחרי הליכוד תמכו באמירה 79% מול 11 בלבד שהתנגדו, אבל במפלגתו שלו רק 38 אחוז תמכו מול 55% מתנגדים. האם האמירה מגדילה או מקטינה את הסיכוי שתצביע לגבאי, נשאלו. בליכוד 25 אחוז אמרו שהסיכוי גדל, ובמחנ"צ – 27 אחוז שהוא ירד. זה משחק מסוכן, על שש נקודות: או שתרוויח מנדטים במקומות שלא הצביעו אמת כבר שני דורות, או שתפסיד במקומות הבודדים שבהם ניצחת.
האמירה הטרייה מהשבוע נפיצה יותר, כי היא נוגעת בקודש הקודשים האידיאולוגי של השמאל, תמצית קיומו. לא מדובר כמובן בשאלה היהודית, אלא בתיעוב לנתניהו. לא הציטוט שבחר גבאי בעייתי, אלא המצוטט. להגיד שנתניהו צדק – זה כבר בלתי נסלח אפילו לתומכים ותיקים. מה הפלא שהרצוג, לבני, יחימוביץ' ואחרים בלעו את הרוק.
ובכל זאת, יש גם תוכן. מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה מעיד שגבאי אמר את האמת: בקרב בוחרי השמאל 75 אחוז חושבים שהרכיב היהודי חזק מדי בחיי המדינה, לעומת 21 אחוז בלבד שחושבים כך בימין. מה אתה יותר, יהודי או ישראלי, נשאלו הנסקרים בהמשך. בקרב בוחרי השמאל מיעוט מבוטל של כעשרים אחוז הגדיר עצמו קודם כיהודי, תמונת ראי של המתרחש בימין.
במחיר הקרן
הקרן הקיימת לישראל ניצלה השבוע מגזר דין מוות לשיעורין. קואליציה נדירה התלכדה נגדה: רביב דרוקר ובנימין נתניהו, משה כחלון ויריביו באופוזיציה. התחקירים של ערוץ עשר על הבזבוזים הנוראיים במוסדות הלאומיים הכשירו את הקרקע; כששר האוצר הזדקק לכסף הוא נזכר במיליארדים ששוכבים בקק"ל ומרפדים שכבת עסקנים שומנית; כשבכיר בקק"ל אמר לראש הממשלה בשפה בוטה מאוד שאביו, בנציון, היה מאוכזב ממנו לו שמע שבכוונתו להפקיע את כספי הקרן, נתניהו רתח.
נכון שהחוק המוצע לא דיבר על סגירת קק"ל, אבל ברגע שהכנסת הולכת על מהלך כוחני כזה, בניגוד להסכמות ואמנות עבר, סופם של המוסדות הציוניים (שאפשר להתווכח על מידת נחיצותם ב-2017) היה ידוע מראש.
בסוף זה נמנע בגלל פשרה סבוכה שהוביל ח"כ בצלאל סמוטריץ'. הוא גזר, מבחינתו, שני קופונים: גם שמירת המוסדות הציוניים וגם 600 מיליון שקל מכספי קק"ל לכבישים העוקפים ביו"ש.
מהנעשה במשטרה
אורחים שהזדמנו לאחרונה לקומות הגבוהות של משרדי המשטרה חזרו עם התובנות הבאות:
ראשית, כשמפכ"ל המשטרה הודיע לפני כשנה שהחקירה נגד נתניהו תסתיים "בתוך שבועות" הוא אמנם טעה, אבל לא פחות מעניין מזה הוא כיצד ומדוע חשב שהחקירה תסתיים. נראה שהכוונה כבר אז הייתה לדווח על קיומה של תשתית ראייתית נגד נתניהו, אבל בתיק מצומצם ודל חשדות, אולי עבירה על חוק המתנות שדינה קנס בלבד. מאז התרחבה היריעה והועמקו החשדות.
שנית, גורמים בכירים במערכת אכיפת החוק סבורים ש"זה יהיה מוזר מאוד אם מגייסים את ארי הרו כעד מדינה אבל בסוף לא מעמידים לדין את נתניהו". זה רמז ברור מצידם למי שצריך לקבל את ההחלטות בתיק 1000 ו-2000.
שלישית, מחלחלת ההבנה שהעסקתו של ליאור חורב היא טעות טקטית שסיבכה את המשטרה בקרב סמטאות מסובך בזירה הפוליטית. מדוע הקרב הזה מתנהל בחודש האחרון? אולי בגלל שחקירת נתניהו בשבוע שעבר תואמה כבר לפני חודש. יש מי שחושדים במשטרה שהפצצת הצעות החוק מבית ביטן-אמסלם, כמו גם ההודעות נגד המפכ"ל וחורב, איננה מקרית.
רביעית, הכרעת המשטרה היא רק היומן של הפרומו של המבוא להחלטה המשמעותית מכולן, זו של היועץ המשפטי לממשלה. החלטה אם להעמיד לדין פוליטיקאי בכיר מורכבת משלושה רבדים: התשתית הראייתית, הפרשנות המשפטית והאינטרס הציבורי. המשטרה אחראית לבדה על התשתית הראייתית, חולקת עם הפרקליטות את הניתוח המשפטי ויוצאת מהחדר כשהיועץ דן עם עצמו באינטרס הציבורי. על התשתית הראייתית אין חולק: נתניהו קיבל מתנות, וגם סידר ויזה למילצ'ן. בפרשנות המשפטית הוא טוען שמדובר במתנות. המשטרה חושבת שזה שוחד, בפרקליטות עוד מתלבטים. האינטרס הציבורי הוא צומת שעגלת החקירה הכבדה והאיטית טרם הגיעה אליו: האם נתניהו עוד יהיה ראש ממשלה? האם אפשר לסגור תיק מתנות? האם לטלטל את המדינה כולה ולגרור בחירות בגלל תיק גבולי, אם יתברר ככזה? אז, התכתשויות הליכוד והמשטרה ייראו כהיסטוריה רחוקה.
לא סחבק, מועמד
אם בשנת 2018, אחרי כמעט עשרים שנה, שוב יתמודדו בבחירות זה מול זה בנימין נתניהו ואהוד ברק, זה יהיה אירוע תקדימי למדי. שחזור של קרב על ראשות הממשלה שהתנהל בפעם הקודמת כשעל בימת העולם נכחו מנהיגים כהלמוט קוהל, טוני בלייר, ביל קלינטון וקים ג'ונג' איל והאמצעי הטכנולוגי המתקדם ביותר היה קלטת וידאו – זה משהו שלא רואים כל יום.
כשאהוד ברק אומר לאמנון אברמוביץ' שהוא מחזיק סקרים טובים, שהוא האדם הבשל והמתאים ביותר להנהגה, שהוא מוכן להתפייס עם גבי אשכנזי למען המדינה – למה הוא מתכוון? ולמה עכשיו?
איש לא לקח ברצינות את הודעות התמיכה המשועשעות של ברק באבי גבאי, ובזמנו בהרצוג. הוא לא חולם על קאמבק כדי לכהן כמספר שתיים של אזרח מעונב שנולד עשרים שנה אחריו. מי שהיה ראש ממשלה לא יסתפק בפחות. מצד שני, הסקרים (חוץ מזה שברק מחזיק) לא מלמדים לו טובות. הוא היה האיש המתאים לישראל של 1999, החילונית יחסית והמאמינה בשלום, שרצתה שינוי. ישראל 2018, או 2019, דתית יותר, סקפטית יותר כלפי הערבים, לא מאמינה בשמאל. ברק אמנם מחזיק בניסיון בטחוני ומדיני רב, אבל עמדותיו ועברו הופכים אותו מטרה נוחה בהרבה לחיצי התעמולה של הליכוד מאשר גבאי או לפיד. מה הפלא שנתניהו בוחר לטווח דווקא אותו ולא את היריבים הממשיים שניצבים כרגע מולו.
הדברים, גם אם מפותלים כמבוך, מעידים שלפעמים החיים פשוטים: כשברק פתח במתקפת הציוצים שלו וליווה אותה בראיונות אינספור, הוא לא דיבר כאזרח מודאג אלא תיכנן קאמבק. "מה עשיתי רע שאתה מציע לי את זה"? נהג ברק לענות על השאלה הקבועה אם בכוונתו לחזור. ובכן, כנראה שעשה רע. מצד שני, גם כשוך ההמולה עדיין קשה לראות מפלגה חדשה שתקום יש מאין ותצליח להתקרב לעשרים המנדטים שיש לגבאי ולפיד, כל אחד, בסקרים. זה נחמד בסקרים ובראיונות, אבל קשה בהרבה במציאות.
לכן כרגע הצהרת הכוונות ברק פוגעת בעיקר באבי גבאי. דבריו מעידים שיו"ר העבודה לא נתפס בעיניו מועמד בעל סיכוי שמצדיק גיבוי שקט מהצד. האינסטינקטים (החדים?) שלו מלמדים שבחירות קרובות יותר מסוף 2019, מועדן המתוכנן. אבל המילים שלו הן סכין חד בגבו של מנהיג העבודה. איך יגיב גבאי?
(פורסם ב"מקור ראשון")